20 אפריל 2014 | 11:53 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

״התעלות״, ביקורת

"התעלות״

“התעלות״

צריך להגיד את זה: כשצלם הופך לבמאי, טוב לא ייצא מזה. אני מאתגר אתכם למצוא לי צלם אחד שהפך לבמאי באמת טוב. אני מציע את ״ספיד״ בתור הסרט היחיד שביים צלם ושהיה – לפחות לרגע, בתקופתו – ממש טוב. אבל המשך קריירת הבימוי של יאן דה-בונט הוכיחה את התזה שלי. למי שיציע לי את בארי זוננפלד כדוגמה, אתן במענה הרמת גבות ספקנית. זוננפלד הוא בהחלט הצלם שהפך לבמאי הכי מצליח, אבל צריך להודות: מצלם מעולה הוא הפך לבמאי די סתמי, שבעיקר מחקה את טים ברטון. גורדון וויליס ניסה לביים, וזה לא עלה יפה. אנדז׳יי ברטקוביאק, שהיה יורשו הצילומי של דה בונט, הפך לבמאי אקשן בינוני. וככה זה תמיד: אנחנו מאבדים צלמים מעולים, שידעו לרגש עם מה שהם הביאו לסרטים של אחרים באמצעות המצלמה שלהם, והופכים לבמאים סתמיים שעובדים עם צלמים פחות טובים מהם. למעשה, הצלם היחיד

ועכשיו התזה המצערת הזאת מקבלת משנה תוקף אל מול סרט הבכורה המוחמץ של וולי פיסטר, הצלם הקבוע של כריסטופר נולן (וזוכה האוסקר על צילום ״התחלה״). במידה רבה, יתכן ו״ספיד״ הוא ההסבר הטוב ביותר לכשלונם של סרטי צלמים: צלמים חושבים בתמונות, לא במילים. ״ספיד״ היה פיוט בתנועה, סרט מחול עם כלי רכב, שכולו דינמיות, עם מינימום עלילה. אבל שובר הקופות ההוליוודי הממוצע עדיין נסמך באופן מאסיבי על סיפור. ו״התעלות״ (״Transcendence״) הוא סרט שכולו מילים ורעיונות. חלק לא קטן מהרעיונות האלה, אגב, לא רעים בכלל, ובהחלט היוו בעבר בסיס ללא מעט סרטי מדע בדיוני טובים יותר. אבל פיסטר, שמגדיר את ״2001: אודיסיאה בחלל״ כמקור ההשראה העיקרי שלו, לא הצליח להבין מה הפך את סרטו של קובריק לכה עוצמתי, ולא הצליח לרכז את התסריט שניתן לו לכדי סרט מעניין. במאי טוב יותר גם היה מקפיד על התסריטאי שלו שיכניס לפחות סצינה מעניינת וסוחפת אחת כל חצי שעה. כך, אפילו סרט שטותי היה לפחות הופך סוחף. לעיתים, סרט לא צריך יותר מזה.

כמעט כל בעיה שיש לי עם ״התעלות״ היתה יכולה להפוך, בידיו של במאי אחר, למעלה. הסרט הזה, למשל, גדוש סתירות פנימיות. האיש הטוב הופך לאיש הרע, ובכלל ההפרדה בין ״טובים״ ל״רעים״ הפכפכה בסרט הזה – או לפחות בחציו הראשון, שיש בו אלמנטים מעניינים יותר לפני שהוא הופך, שלא בטובתו, לסרט אסונות וזומבים. בתחילת הסרט ג׳וני דפ – בהופעה מפתיעה בחיוורונה, שמוכיחה שבשנים האחרונות בלי אפקטים גרוטסקיים של איפור על פניו, הוא מתקשה לתפקד מול מצלמה – הוא אשף מחשבים ומדע שמנסה ליצור את מחשב-העל בעל התודעה הראשון. דפ ושותפיו שואלים את השאלות הנכונות: מה זו נשמה? איפה היא שוכנת? והאם אפשר לשכפל אותה באמצעים דיגיטליים? האם ניתן ליצור מחשב שאינו רק בעל אינטליגנציה, יכולת למידה ויכולת קבלת החלטות אוטונומית, אלא שגם יהיה בעל מצפון? אלא שאז קם באולם הילד מ״העד״, שכנראה מגלם פסיכופט או פנאט דתי, שרואה בפרויקט של דפ ניסיון ליצור מחשב שיהיה תחליף-אל, וכחלק ממחתרת לודיטית שקוראת לניתוק האנושות מהתלות במחשב, הוא מתנקש בחייו של גאון המחשבים, פורץ הדרך. כל זה אולי ראיתם כבר בטריילר. מה שלא ראיתם הוא שעד סופו, הסרט למעשה יאמץ את גישתו הריאקציונרית והטכנופובית של המתנקש. זה לא מדע בדיוני זה אנטי-מדע בדיוני. ובחיפוש אחר הרוחניות (שאי אפשר לנתק את ״2001״ מהעובדה שזה היה סרט היי-טקי שנדד אל קצות הזמן והיקום בחיפוש אחר רוחניות ומשמעות) ובתהיה לגבי מהותה של נשמה, קשה להתנער מהתחושה שהסרט הזה לא רק חסר את שניהם, אלא גם סתם הגיון בריא.

נקודה טובה? דווקא יש. הסרט צולם ב-35 מ״מ. למרות שאין כבר שום מקום בעולם שבו אפשר להקרין אותו בפילם, עדיין יש משהו יפה בצילום סינמסקופי ב-35 מ״מ.

(ואגב כך, יתכן ופיסטר עשה בסרט הזה טעות קריירה נוראית. מצד אחד, הוא חלם שנים לעשות את הסרט הזה, וכשהוא הצליח להשיג את ג׳וני דפ ולגייס את הכסף, וכריסטופר נולן עזר לו בהשגת כמה משחקניו הקבועים – מורגן פרימן, למשל – ברור שהוא שם את הפרויקט הזה בראש סדר עדיפויותיו. אבל זה גרם לו לוותר לראשונה על עבודה עם נולן. וכעת נולן מצלם את הסרט הכי מסקרן שלו זה שני, ״אינטרסטלר״, עם הויט ון-הויטמה, הצלם של ״היא״. יש רגע ב״התעלות״, בו אשתו של הגיבור מתקשרת עם הנוכחות הממוחשבת של בעלה והם מנסים להמשיך מערכת יחסים כאילו הוא עדיין חי, שמזכירה לשבריר שניה את ״היא״, לפני שהוא הופך ל״האל״, המחשב המרושע מ״2001״. וכך, בגלל סרט לא ממש טוב, שבינתיים כבר הפך לפלופ, ייתכן ופיסטר איבד את מקום העבודה הקבוע שלו, לטובת הצלם-הגדול-הבא).

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “״התעלות״, ביקורת”

  1. בועז 20 אפריל 2014 ב - 12:07 קישור ישיר

    ב”ה
    חג שמח יאיר
    יש גם את ניקולאס רוג שאולי מעט משנה את התיזה שלך

  2. שין 20 אפריל 2014 ב - 13:01 קישור ישיר

    לו אנטון קורביין היה נעצר בקונטרול..

  3. ירדן 20 אפריל 2014 ב - 13:07 קישור ישיר

    הי יאיר . תודה על האתגר והתזה – לטעמי היא לא מחזיקה מים. תום דיצ’לו? ניקולס רוג? זה על פני השטח. אם תבחן לעומק תגלה שחלק גדול מהבמאים הטובים ביותר החזיקו את המצלמה ביד לפני שנאלצו/יכלו לתת אותה למישהו אחר כדי להתפנות לבמוי – פיטר ג’קסון, סם ריימי, קיובריק, ועוד עשרות אם לא מאות.. צלמים שהם גם מספרי-סיפור שנכנסו לעולם הקולנוע דרך המצלמה וגילו שביכולתם לגייס כסף ושחקנים ולנהל סט – ולהפוך לבמאים – ולקחת איש מקצוע שימשיך את ניהול צוות הצילום תחת השגחתם.
    אם רוצים לבדוק את המורכבות של הפיכה מצלם לבמאי בשיטת האולפנים – וכאן להערכתי הסיבה שאין מספיק סיפורי הצלחה של צלם-הופך-במאי .. אולי יש מקום לבחון את השיקולים שעומדים לנגד עיני אנשי מקצוע בהוליווד שצריכים להחליט על מעבר מאיגוד אחד למשנהו. לא בהכרח משימה פשוטה.. ומנגד אפשר לתאר את היווצרותו של מעמד הdop שבמקרים מסויימים הוא הבמאי על הסט..

  4. עומרי 20 אפריל 2014 ב - 13:41 קישור ישיר

    ג’רמי סולנייה בפיצ’ר ראשון טוב …אבל מוקדם מדי לקבוע

  5. איתי 20 אפריל 2014 ב - 14:32 קישור ישיר

    עוד שתי דוגמאות מעולם הקולנוע האמנותי: יורי איליינקו, הצלם של “צללי אבותינו הנשכחים” של פרדג’אנוב שהפך לאחד מהבמאים החשובים של הקולנוע הפיוטי האוקראיני, וזביג ריבצ’ינסקי, שצילם בין היתר את סרט הקאלט האוסטרי Angst (שהשפיע על האנקה בין היתר) והפך לבמאי חשוב של קולנוע אקספירמנטלי ווידיאוקליפים.

  6. דיסקו 20 אפריל 2014 ב - 14:59 קישור ישיר

    טוב, אני רק יגיד שדרור מורה היה צלם המון זמן. אני לא יודע אם זה תומך בתיזה שלך או לא. כי זה קולנוע תיעודי וכו.
    אבל שתי הערות קטנות על הניסוי שלך :
    1. צלמים הם בבסיס שלהם הם אנשים שמלאים בטכניקה. נכון, הם כולם אומנים, אבל הטכניקה היא חלק הכרחי מהעבודה שלהם. ולכן, הרבה מהם “נסחבים” אחרי החלק הטכני. { אגב, גם סטורארו ביים לדעתי ולזה לא היה משהו, למרות שהוא היה ממש חצי פילוסוף של צילום. וגם נסטור אלמנדרוס ביים { ימים ברקיע המהמם} וגם לא נשאר מזם כלום.
    2. כהמשך לניסוי , זה דווקא מעניין לראות שתסריטאים ושחקנים, דווקא כן צולחים את המעבר לבימוי יחסית בקלות. אם יש למישהו רעיונות לתסריטאים שעברו להיות במאים טובים???
    מתחיל עם פול האגיס { לא ענק, אבל אוסקר בכל זאת…}ומאגף השחקנים, יש המון. סידני פולק, איסטווד, רוברט רדפורד, קלוני ביים לא רע. מי עוד??

  7. חורחה גורביץ 20 אפריל 2014 ב - 16:47 קישור ישיר

    אין דבר כזה “להפוך”. אתה איש קולנוע (CINEASTEׁׁׁׂׂׂׂ
    מדי פעם אתה מצלם, מדי פעם מביים, מדי פעם כותב, מדי פעם אתה מפיק. בסופו של דבר, הכל אתה עושה כאיש קולנוע. כיוצר קולנוע. שמות וכותרות זה רק עינין של קרדיט, של קריירה. גורדון וויליס היה יוצר קולנוע מהטובים באולם.

    • יאיר רוה 20 אפריל 2014 ב - 17:01 קישור ישיר

      אה, חורחה. זו דוגמה טובה. שכחתי אותך. צלם נפלא שביים סרטים מקסימים.

  8. יאיר רוה 20 אפריל 2014 ב - 17:00 קישור ישיר

    נעשה קצת סדר בשמות שנזרקים כאן ובפייסבוק. אני עושה הפרדה גמורה בין צלמים ובין במאים שגם יודעים לצלם. הם לא צלמים, אלא במאים שגם מצלמים: סטיבן סודרברג ופיטר הייאמס הם הדוגמאות הכי טובות לבמאים שגם חתומים על הצילום של סרטיהם. לארס פון-טרייר וג׳יימס קמרון עושים אופרייטינג למצלמה בסרטים שלהם. אבל זה לא נחשב לגבי הניסוי שלי: הם במאים וחושבים כבמאים, אבל גם מצלמים (כי הם גם קונטרול-פריקס ולא מסוגלים לשחרר את החבל).
    מבין השמות שהוזכרו, זביג ריבצינסקי הוא הדוגמה הכי יפה (את סרטיו של הצלם של פרג׳נוב אני לא מכיר, לצערי), ולשם אני חותר: כשמישהו בוחר במקצוע הצילום ומתמחה בו, משהו בו נוטש את עולם המילה והעלילה, ופונה לעולם אבסטרקטי של אור וצבע, להעביר סיפור באמצעות קומפוזיציה ותנועה. לכן אני מסכים שצלמים יכולים להיות במאים מצוינים לסרטים ניסיוניים/אווירתיים/מופשטים (ולמעשה, את האבסטרקטיות הזאת אני מחפש לשווא בסרטים של צלמים ומתאכזב). אבל סרטים שנשענים על עלילה ועל קתרזיסים רגשיים? זה כמעט ולא קורה. בתוך השמות שהוזכרו כאן, אכן יהיה מעניין לראות את המעבר של דרור מורה לקולנוע עלילתי, ואני מחכה שאנטון קורביין (צלם סטילס שהפק לבמאי/צלם קליפים, שהפך לבמאי קליפים שהפך לבמאי פיצ׳רים) יזנח את ניסיונותיו להיות במאי הוליוודי, ויחבק את האוונגרדיסט שבו כדי ליצור סרטים שידגישו את האלמנטים הוויזואליים שעניינו אותו בתחילת דרכו.
    שאר המקצועות – תסריטאי, שחקן ועורך (לא מעט עורכים נהיו במאים) – קשורים קשר הדוק למבנה עלילתי ודרמטי, ונקודות מפנה רגשיות, לכן קל להם לעבור לכסא הבימוי בסרט עלילתי, שהצלחתו קשורה בעוצמה הדרמטית שלו. דרמה, שפשוט (כנראה) לא קיימת בעיניים של צלם.

  9. Horican 20 אפריל 2014 ב - 17:12 קישור ישיר

    אפשר להוסיף את רון פריק, הצלם של Koyaanisqatsi, שעבר לביים חיקויים לא רעים בכלל לסרט ההוא (טוב אולי חיקויים זה לא הוגן – אני משער שהוא אחד האחראיים העיקריים לשפה של הסדרה הזאת).
    אבל זה די מחזק את הטענה שלך שהצלמים היחידים שמצליחים כבמאים עושים סרטים אווירתיים לגמרי

  10. עומרי 20 אפריל 2014 ב - 17:52 קישור ישיר

    יאיר מה לגביי סולנייה עם ‘נקמה כחולה’ ?

  11. יעלה אורן זלאיט 20 אפריל 2014 ב - 19:45 קישור ישיר

    תיקון קטנטן – ימים ברקיע- במאי טרנס מאליק . נסטור אלמנדרוס האגדי צילם. .


השאירו תגובה