20 אפריל 2014 | 17:50 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

הסוף. בינתיים

מארז סרטי אבי נשר. 2.1 מיליון כרטיסים בקופסה אחת

מארז סרטי אבי נשר. 2.1 מיליון כרטיסים בקופסה אחת

במלאת עשר שנים ל״סוף העולם שמאלה״ ותשע שנים לקיומו של המדור שלי ב״פנאי פלוס״, הקדשתי את מדור הפרידה שלי מהעיתון לאבי נשר, הבמאי שכתבתי עליו הכי הרבה מילים בתשע השנים האחרונות. חג שמח.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 17.4.2014

זהו המדור האחרון של ״סינמסקופ״ ב״פנאי פלוס״. עוד 2,000 מילה אנחנו נפרדים. תשע שנים הייתי כאן אתכם, כל שבוע. אם התחלתם לקרוא את המדור כשהייתם בתיכון, יש סיכוי שכבר גמרתם אוניברסיטה. איך הזמן רץ.

אני מריץ לאחור את 450 המדורים שכתבתי כאן ומנסה למצוא דרך לסכם אותם. וכשהגיע אליי, רגע לפני פסח, המארז החגיגי המאגד שבעה מסרטיו של הבמאי אבי נשר, הבנתי שמצאתי. צירוף מקרים: מפיציו של אבי נשר מסכמים פרק בקריירה שלו, ואני מסכם פרק בשלי, ונראה לי שיש חפיפה מסוימת בין שני הסיכומים. למעשה, נדמה לי שאבי נשר היה אחד הבמאים שהקדשתי להם הכי הרבה מילים בקדנציה הזאת שלי. בין 2005 ועד היום, נשר ביים שלושה סרטים (״הסודות״, ״פעם הייתי״, ״פלאות״) ומלבד ביקורות נרחבות על שלושת הסרטים האלה, גם ראיינתי אותו פעמיים בתקופה הזאת. אלפי מילים. וזה לא מקרי: מאז שנות התשעים, נשר הוא אחד הבמאים הישראליים האהובים עליי. רבים גילו אותו בזכות סרטיו הראשונים, ״הלהקה״ ו״דיזנגוף 99״, אני דווקא גיליתי אותו כנער בזכות האפיזודה האמריקאית בקריירה שלו, כשביים בי-מוביז משובחים כמו ״פצצת זמן״ ו״דופלגנגר״, ובליבי ייחלתי שיקום הג׳יימס קמרון הישראלי. אבל בתחילת שנות ה-2000 נשר חזר לישראל ועשה כאן קאמבק מרהיב: מאז ״סוף העולם שמאלה״ שיצא ב-2004 והביא לקופות 450,000 צופים, נשר מביים סרט כל שלוש שנים, ביציבות שהיא נדירה בקולנוע הישראלי. בעשר השנים האלה נשר לא רק הפך לבמאי הישראלי הכי מצליח של העשור (לצד יוסף סידר, שגיבה את הצלחותיו המסחריות גם עם פרסים בשני הפסטיבלים החשובים בעולם ושתי מועמדויות לאוסקר), אלא העניין הרב שגיליתי ביצירתו של נשר, והמילים הרבות שהערפתי על סרטיו, רובן חיוביות, גרמה לכך שהוא אחד היוצרים בארץ שקשרי עיתונאי-מסוקר גם גלשו והולידו ידידות, לפחות כזו הנשענת על אהבת קולנוע משותפת. הייתי רוצה לחשוב שאנחנו הפולין קייל-סם פקינפה של הקולנוע הישראלי. המארז החדש הזה, הנדיר בהיקפו לבמאי ישראלי (לשבי גביזון ולאורי זהר יש שלושה סרטים במארז, לאפרים קישון יש חמישה), הוא הזדמנות מצוינת לבחון שוב ולסכם את דמותו של אחד הבמאים הישראלים החביבים עליי, רגע לפני שהוא מתחיל לעבוד על סרטו הבא, שיהיה סרטו העלילתי הישראלי העשירי (ויש מעט מאוד במאים ישראליים שביימו עשרה סרטים).

יותר מזה, נשר הוא אחד מחופן במאים ישראליים שאפשר להגיד שהם חברים ב״מועדון השני מיליון״: במאים שסרטים מכרו בישראל יותר משני מיליון כרטיסים: אפרים קישון, מנחם גולן ובועז דוידזון מובילים בראש בתור הבמאים הכי מצליחים בתולדות ישראל. ומיד אחריהם, אבי נשר. למעשה, מחישוב שאני עושה אני מגלה שמבחינת מכירות כרטיסים נשר עוקף במעט את אורי זהר. אחריהם ברשימה נמצא אסי דיין. זו רשימה משמעותית, שממקמת את נשר בתוך הביוגרפיה של הקולנוע הישראלי לצד גדולי במאיה וחלוציה. אבל יש הבדל משמעותי אחד ביניהם ובינו: בשעה שרוב הבמאים הגדולים של שנות הששים והשבעים בישראל פחות או יותר נעלמו מהמסך עד שנות ה-2000 (או שהפסיקו ליצור יצירות רלוונטיות) נשר הוא דוגמה נדירה לבמאי ישראלי שהצליח בשנות השבעים, נפל בשנות השמונים, נעלם בשנות התשעים (לקריירה נאה בהוליווד) וחזר בשנות ה-2000. אין עוד במאי ישראלי עם יציבות כזאת לאורך כל כך הרבה עשורים (אסי דיין הוא הדוגמה השנייה הכי קרובה למי שעובד רצוף משנות השבעים ועד היום, אבל כלל יצירתו מאוד לא יציבה מבחינת איכות והצלחה, ובכל מקרה יציאתו של מארז מסרטי דיין, או רטרוספקטיבה, תחייב התמודדות מעמיקה עם הפילמוגרפיה שלו).

ועכשיו, במלאת עשור ל״סוף העולם שמאלה״, נשר זוכה למארז בן שבעה סרטים, מתוך תשעת הסרטים הישראליים שביים (ועוד כשבעה סרטים אמריקאים). והמארז הזה לא רק שהוא מאפשר לנו לעצור ולבחון מחדש את סרטיו של נשר, זו גם הזדמנות טובה להביט בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי.

צפייה מרוכזת בשבעת הסרטים חושפת מוטיבים חוזרים ביצירתו של נשר. למשל: שלושה מהסרטים מתרחשים בשנים 1968-1969, ולמעשה הופכים למעין טרילוגיה תקופתית (״הלהקה״, ״סוף העולם שמאלה״, ״פעם הייתי״). או למשל, שחוץ מ״דיזנגוף 99״, אף אחד מהסרטים לא מתרחש בתל אביב. או למשל, שכמעט כל סרט נראה כמו הומאז׳ לז׳אנר הוליוודי: המיוזיקל ב״הלהקה״, סרט הנעורים ב״דיזנגוף 99״, סרט הגנגסטרים ב״זעם ותהילה״ והמלודרמה ב״הסודות״. הקולנוע הישראלי של שנות השמונים ואילך הוא קולנוע שמסיבות רבות (פוליטיות וכלכליות) נצמד לכאן ולעכשיו: במאים יצרו סרטים על הווה המתרחשים בעולם שמתחת לאפם. ואילו נשר, שהשכלתו הקולנועית אמריקאית, מרחיק עדות, מחפש את העולמות הרחוקים ממנו, כי רק מהם אפשר ליצור קולנוע, קולנוע שלא מעניק תוקף רב מדי לריאליזם שתמיד קצת קירקע את הקולנוע הישראלי, כמו נעלי בטון על רגליו של המלשין המושלך לאגם על ידי מחסלי המאפיה.

הקאמבק של נשר ב-2004 הפך לאחד הסימפטומים להצלחתו המחודשת של הקולנוע הישראלי. לא מעט בזכות ״סוף העולם שמאלה״, וההצלחות של ״הכלה הסורית״, ״ללכת על המים״, ו״מדורת השבט״, 2004 היתה אחת משנות השיא של הקולנוע הישראלי בקופות. זה לא מקרי שכל יוצרי הסרטים האלה – נשר, ערן ריקליס, איתן פוקס, יוסף סידר – הם אנשים שנעים על הקו שבין ישראל לעולם, ועושים סרטים בינלאומיים. אנשים שיודעים לתרגם את המציאות הישראלית לסרטים שיש בהם רוח הרפתקנית, ושאפתנות קולנועית, שמצליחה לאזן באופן מדויק בין האישי והאמנותי ובין המסחרי.

לקולנוע הישראלי יש שתי שנים כאלה, שנות הפיבוט, שבהן הוא הגיע לשיאים מקומיים ובינלאומיים, ובשתי הפעמים האלה נשר היה שם. הפעם הראשונה היתה ב-1978. אז הלהיט הגדול היה ״אסקימו לימון״ של בועז דוידזון, אבל גם ״הלהקה״ שבר קופות, ואחריו גם ״הצילו את המציל״ של אורי זהר ולבסוף גם ״השועל בלול התרנגולות״ של אפרים קישון. בזירה הבינלאומית, ״מבצע יונתן״ היה מועמד לאוסקר ובמאי ישראלי ראשון (משה מזרחי) זכה באוסקר הזר, אבל על סרט צרפתי (״כל החיים לפניו״). ו״אסקימו לימון״ יהפוך לאחד הסרטים הישראליים הכי קופתיים בעולם. זהר וקישון פרשו בשנה הזאת מעולם הקולנוע, בדיוק כשנשר מתחיל. ב-2004, במה שמוכיח את חוש התזמון המרשים שלו, נשר עושה קאמבק, ואנחנו מקבלים את השנה השנייה הכי חשובה בהצלחת הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם. 2007, גם היא שנה בה סרטים ישראליים מכרו למעלה ממיליון כרטיסים (בראשות ״אביבה אהובתי״ של שמי זרחין), היא גם שנה שנשר הוציא בה סרט. בעידן שבו הקהל הישראלי התנכר לקולנוע הישראלי, נשר נותר אחד הבמאים הבודדים שהם בבחינת ״הדבר הבטוח״ (כאמור, בעשור הזה רק יוסף סידר הצליח שלא לפספס באף אחד מסרטיו) – במאי שהוא מותג שהקהל מחפש, והמבקרים יודעים להעריך. למרות שהממסד הקולנועי מתייחס לנשר בקרירות (הוא מעולם, למשל, לא היה מועמד לפרס אופיר), המבקרים על פי רוב נוטים לאהוד את סרטיו. זה לא עניין של מה בכך: בשנות השבעים הדיכוטומיה היתה חד משמעית – או שקיבלת ביקורות טובות או שזכית להצלחה בקופות. אי אפשר היה לקבל גם וגם. המבקרים שנאו את הסרטים המסחריים (שקיבלו את הכינוי ״בורקס״) וראו בהם וולגריות ועממיות, והקהל התרחק כמו מאש מכל מה שהמבקרים שיבחו. ״הלהקה״ היה סרט נדיר שזכה להערכה גם כאן וגם כאן (אצל נשר, כמעט תמיד המבקרים הצעירים יודעים להעריך אותו יותר מהמבוגרים). המבקרים ידעו לזהות את המס שנשר שילם ליוצרים כמו רוברט אלטמן (עם ״מ.א.ש״ ו״נאשוויל״), והקהל קיבל צוות הווי ובידור, אבל גם סרט שמסתיר אמירות חברתיות לאו דווקא מיינסטרימיות (העוסקות במרד בצבא וכמיהה לשלום) שנאפו לתוך העוגה המתוקה שהוברחה לתוך הכלא של המציאות. בשנים שחלפו מאז, זה יהיה סוד התמהיל של נשר: סיפור מבדר שמופק באריזה קולנועית סופר-מקצועית, שמתחילה ונגמרת בתוך השכלה קולנועית כבירה (והערכה שווה לתולדות הקולנוע הישראלי כמו גם לזה האמריקאי) אבל בתוכם, סרטים שיש להם דבר או שניים להגיד על החברה.

האמירות החברתיות של נשר מובילות אותי למוטיב שמזה שנים הוא זה שהכי ריתק אותי ביצירתו: הסופים שלו. בתוך סרטים שהם כמעט תמיד חביבי הקהל (קראוד-פליזרים) תמיד הפתיע למצוא שנשר מסיים את הסרטים שלו באקורד מינורי, בסופים שיש בהם משהו חמוץ. גם כשנדמה שיש סוף טוב, הוא לא באמת כזה. הלהקה מנצחת בקרב מול מפקדה, אבל מתפרקת. הבמאי הצעיר מ״דיזנגוף 99״ רואה את חלומותיו מתרסקים. חוליית הלח״י ב״זעם ותהילה״ מצליחה במשימתה, אבל במחיר מוות, מאסר ופיזור. ב״סוף העולם שמאלה״ הנערה מתחילה חיים חדשים של חופש, אבל זו לא הנערה הנכונה – השתיים החליפו את החלומות שלהן. אם יש הפי-אנד לסיפור שלהן, הוא קורה אחרי סוף הסרט (או שהוא לא קורה לעולם). וגיבורת ״הסודות״ מוזמנת לחגיגה בה עליה להסתיר לב שבור. ״פעם הייתי״ נגמר עם רגשות אשמה. ורק ״פלאות״, בפעם הראשונה בקריירה בת 35 שנים, הוא סרט שמכיל סוף טוב, שמח, אופטימי, אבל גם הוא כזה שמותיר את צופיו עם שאלות ותהיות. זה תבלין הקסם הכל-ישראלי של נשר בסרטיו: לדעת לענג את הקהל עם הפקה מפוארת, הומור, קמצוץ ארוטיקה מציצנית ורגש, אבל להשאיר משהו מהחיים הלא לחלוטין פתורים שלנו במדינה מרחף מעל. איזושהי תהיה קיומית שנותרת תלויה מעל הסרט.

במידה רבה המארז הזה לא רק מסכם שבעה סרטים (מתוך תשעה) ו-35 שנות בימוי, אלא גם עשר שנות רנסנס לקולנוע הישראלי שנשר היה מעמודי התווך שלו. רנסנס שאני חייב להודות בדאגה שייתכן והגיע (או מגיע) לסיומו. הקהל, כך נדמה, איבד עניין. אולי גם העולם. ועכשיו נשר – עוף החול היחיד של הקולנוע הישראלי – צריך להמציא את עצמו מחדש.

=========================

נספח א׳: המארז, מהטוב לפחות

1. ״זעם ותהילה״ (1984)

סיפורה של מחתרת לח״י הופך לפילם נואר ירושלמי אלים. מבחינת כמות צופים זהו סרטו הכושל ביותר (25,000), אבל ככל שחולפות השנים דומני שמעמדו מתקבע כאחד הסרטים הטובים והחשובים שנעשו בארץ. לפחות בעיניי.

2. ״פעם הייתי״ (2010)

סרטו המרגש ביותר של נשר מציג את דמותו הנפלאה של יענקלה ברייד וחושף את אדיר מילר כשחקן דרמטי כביר, בסרט שנוגע במלחמות ישראל, בשואה, ובקולנוע שממלא את החלל שבתוך החיים. 300,000 צופים.

3. ״פלאות״ (2013)

בגיל 60, יצר נשר את אחד מסרטיו השובביים ביותר, המשוכללים ביותר ובאופן מפתיע גם האופטימיים ביותר. 130,000 צופים.

4. ״הלהקה״ (1978)

סרט הבכורה של הבמאי בן ה-25, הופך את הצבא בישראל – אחד המוסדות הכי מקודשים ורציניים בקולנוע הישראלי – למיוזיקל. עם 700,000 צופים בזמן אמת, זהו גם סרטו המצליח ביותר של נשר.

5. ״סוף העולם שמאלה״ (2004)

בתוך הסרט הזה על התבגרות בעיירת פיתוח בקהילת מהגרים, שיש בו המון הומור וקומיקאים, אני דווקא הכי אוהב את סיפורם של האבות, שמגיעים לארץ חדשה ומרגישים שליבם נשבר. 450,000 צופים.

6. ״דיזנגוף 99״ (1979)

הכי קרוב לסרט אוטוביוגרפי בפילמוגרפיה של נשר, על שלושה שותפים לדירה שרוצים לעשות סרטים ולא מצליחים. 400,000 צופים.

7. ״הסודות״ (2007)

הסרט הכי פחות מבין השביעייה, הוא סרט נפלא בעיניי (שראוי להיזכר בהופעה של ספי ריבלין ז״ל מתוכו) שמציג את עולם האמונה מנקודת מבט נשית. 200,000 צופים.

==========================

נספח ב׳: הסרט החסר

להשיב את ״שוברים״

שניים מסרטיו הישראליים של נשר נעדרים מהמארז: ״הפחדנים״ (1980) ו״שוברים״ (1985). הסיבות להשמטה, נאמר לי, לוגיסטיות ולא רפרטואריות. אם ניסיתי לדמיין סיטואציה שבה נשר מעלים מעיניי הקהל שניים מסרטיו הפחות טובים, הובטח לי שלא כך המצב. לגבי ״הפחדנים״, אני פחות מוטרד. לא ממש חיבבתי את הסרט הזה.

הצער העיקרי שלי בנוגע למארז של אבי נשר הוא היעדרו של ״שוברים״ מתוכו. את ״שוברים״ ביים נשר במהירות ובזול ב-1985, מתוך רצון שהכספים שהוא גייס לסרט יעזרו לו לממן למעשה את השלמת העבודה על ״זעם ותהילה״, שהיה באותה תקופה אחד הסרטים היקרים שהופקו בארץ. ראיתי אותו לראשונה כשיצא, ואז שוב לפני כמה שנים – יש להודות: זה לא סרט ממש טוב. זה לא מקרי שהוא לא נמצא במארז. ובכל זאת, צר לי. כי נדמה לי שכעת, 30 שנה אחרי בכורתו (הכושלת, פחות מ-30,000 איש ראו אותו), מגיע לגלות אותו מחדש, הפעם כסרט פולחן. ״שוברים״ נעשה מההתחלה כמעין סרט קאמפי פוסט מודרני מודע לעצמו (אולי אפילו יותר מדי מודע לעצמו) על חבורת יוצרים שיוצאת להפיק אופרת רוק תנ״כית במדבר והיא זקוקה, בין השאר, להרבה נותני חסות כדי לממן את ההפקה. זה סרט מבולגן על סרט מבולגן, אבל נדמה לי שיש כעת דור שבהקרנות חצות בסינמטקים – בין אם במתכונת שהחזירה לחיים את ״הטרמפיסט״ או במסגרת סדרה כמו ״מועדון הסרט המטורף״ של אלון גור-אריה – עשוי למצוא אותו משעשע. בין השאר, כי ל״שוברים״ יש את אחד הפסקולים המופלאים ביותר בתולדות הקולנוע והפופ בישראל. יזהר אשדות הלחין והפיק את השירים בסרט. אחד הלהיטים הכי גדולים של הפופ הישראלי לקוח מהסרט הזה: ״שירו של שפשף״ של מאיר בנאי. לדעתי מעטים יודעים או זוכרים שהשיר הזה נכתב במקור לסרט (ושבנאי גילם בו דמות שקוראים לה שפשף). למעשה, אם מחשבים את כמות התמלוגים שהכניס השיר הזה ב-30 השנים האחרונות מהשמעות ברדיו, יתכן ו״שוברים״ הוא בעצם סרטו הרווחי ביותר של נשר. ובקיצור, אני רוצה שב-2015 מישהו ירים את הכפפה ויהפוך את ״שוברים״ לסרט פולחן, ביום הולדתו ה-30.

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “הסוף. בינתיים”

  1. חורחה גורביץ 20 אפריל 2014 ב - 19:24 קישור ישיר

    צילמתי את שוברים באמצע שנות העשרים שלי(מרץ 1985). נתתי לאבי נשר לצפות בסרט קצר שצילמתי ב16 ממ (קירות עץ דקים) והוא החליט לתת לי הזדמנות ראשונה בגיל כל כך צעיר לצלם סרט קולנוע. לעולם לא אשכח את החזרה הראשונה בסט של השיר “יחד” (שירו של שפשף). התרגשתי ממאיר בנאי..אז בכלל לא מוכר(סי היימן, מאיר ואני היינו בהתחלת הדרך….) מצד שני, אני זוכר בשלילה את התעקשותו של אבי נשר לקרוא לשיר”שירו של שפשף” למען הפס -קול של הסרט. יאיר ניצני ומאיר בנאי (ובעצם כולנו) התעקשנו שהשם חייב להיות “יחד”. למען האמת הייתי, אפילו קול רקע בהקלטה של השיר באולפן… והייתה אנרגיה מדהימה… אך כשהגיע העת לתת שם לשיר הנפלא…היה ריב גדול…. השאר היסטוריה…נשאר שיר נפלא וסרט שלצערי הרב לא מצא את הקהל שלו… למיטב זכרוני: הסרט הופק עם הכסף שלא שולם למס הכנסה על הפקת “זעם ותהילה”. ביום הבכורה (החינם) של שוברים, יום שישיבקולנוע “אסטר” בכיכר דיזנגוף בשעה 14, היו כאלף איש… אך באותו ערב, בהקרנה המסחרית הראשונה…רק היו כשישים צופים. זה היה יום שישי עצוב. ביום חמישי לאחר שישה ימים, נסעתי ללונדון עם איילת מנחמי לסיים את הסרט הקצר”סולו לטובה” שהיה מועמד לאוסקר, ובשדה התעופה פגשתי את אבי נשר ואת יצחק צחייק(המפיק והעורך)… נדהמתי בדיעבד להבין שלקח להם כעשר שנים (או יותר) לסדר את כל הבלגם ולקבל אישור לחזור לארץ מלוס אנחלס. אני כמוך, מקווה לצפות שוב בסרט בהקרנה דיגיטלית… בסופו של דבר , שוברים היה הסרט הארוך הראשון שצילמתי 🙂


השאירו תגובה