אסי דיין בביתו. צילום סלולרי: נוני גפן

תכף הטקסט הקצר ששלח לי השחקן והבמאי נוני גפן על אסי דיין ולזכרו. אבל לפני כן, קצת קונטקסט: אחד הדברים שאני מחפש באופן נואש בתולדות הקולנוע הישראלי הוא מידה מסוימת של המשכיות, למצוא רמזים לכך שדור אחד מכיר את פועלו של הדור שבא לפניו וממשיך את דרכו. זה לא קרה הרבה בקולנוע הישראלי, בו לא אחת העדיפו היוצרים המקומיים להמשיך את דרכם של גיבוריהם מהעולם, ולהתעלם ממה שנעשה לפני כן כאן בארץ. לכן, כשאסי דיין ונפתלי אלטר חיפשו במאי לסרטם הראשון כבמאים/תסריטאים, ״חצי חצי״, עצם הפנייה שלהם לבועז דוידזון היא אמירה שהם רואים בעצמם מעין ממשיכי דרכם של אנשי חבורת ״לול״, שדוידזון היה במאי הבית שלהם (ב״שבלול״ וב״לול״). למרות שבשיחה שלי עם דוידזון, הוא סיפר שדיין – שהיה ב-1970 אחד האנשים היפים והמפורסמים בעולם, בזכות העובדה שהיה בנו של משה דיין, גיבור מלחמת ששת הימים, ושחקן קולנוע בסרטים בינלאומיים – אמר לו שהוא לא מחבב את אנשי חבורת ״לול״, ״כי הם חשישניקים״. משפט ששנים אחר כך יקבל הדהוד אירוני. לא חיבב אולי, אבל כנראה העריך. כי גם אם הבחירה בדוידזון יכולה להיחשב צירוף מקרים תמים, הרי שהעובדה שהלהיט הכי גדול שלו הוא סרט עם הגשש החיוור – ובכך הוא נכנס לנעליו של אורי זהר, שהיה הבמאי הקבוע של הגששים בסוף שנות הששים, ושהסרט הכי מצליח של זוהר הוא ״השכונה שלנו״, סרט המבוסס על מערכוני הגשש, ממש כמו ״גבעת חלפון״ . אז אסי דיין, לדעתי באופן מאוד מודע ומחושב, למעשה ראה את עצמו כמעין ממשיך דרך ויורש לאורי זהר, שבתחילת שנות השבעים נדמה היה שהקריירה הקולנועית שלו הולכת ודועכת.

עם ״לא בתל אביב״, סרט פרוע וניהיליסטי עם לב של זהב וחוש הומור אפל, הציב את עצמו נוני גפן – שחקן שהפך לתסריטאי ובמאי – כממשיך דרך אפשרי של דיין. תחושה שהפכה למציאות, כשגפן פנה לדיין שישמש עורך התסריט שלו בסרטו הבא, ״למה פיל?״, שנמצא בשלבי הפקה ראשונים (אחרי אישור התסריט להפקה בקרנות הקולנוע).

הנה, מתוך ימים של עבודה משותפת, טקסט שכתב גפן הבוקר, על רגע אחד מתוך ההיכרות שלו עם אסי דיין:

לוויתן. מאת: נוני גפן

את אסי דיין הכרתי דרך עבודה משותפת. איתי תמיר, המפיק של סרטי הבא, המליץ על אסי בתור עורך תסריט. אני מודה שהבעתי התנגדות מסוימת כי לא חשבתי שעוד כוחו במותניו. אבל כמה שטעיתי. האיש מצחיק, קולח, חברי, אדיב. ויותר מהכול, איש גדול. תרתי משמע. יש לי הרבה דברים ורגעים לספר על אסי. אבל החלטתי שהכי נכון לשתף ברגע הזה. רגע ממרחק רב.

כשהייתי בשנחאי קראתי את האוטוביוגרפיה של איליה קזאן (במאי ״חופי הכרך״ ו״חשמלית ושמה תשוקה״) שנקראת "חיי". מצאתי שם פסקה רחבה על מרלון ברנדו וקצת לאחרי מכן, פסקה נוספת על אורסון וולס ומרלון ברנדו. כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לחשוב על אסי דיין. העתקתי אותה ושלחתי לאסי במייל.

המייל היה כך (חוסך מכם את כל ה״מה שלומך״ וכהנה):

איליה קאזאן כותב שם על ברנדו:

חשבתי עליו כעל לוויתן גדול שסערה או, סביר יותר, תסיסה מסתורית כלשהי במהותו הטילה אותו על החוף. מדוע הלוויתנים בוחרים בהתאבדות איטית זו? איש טרם גילה את התשובה. יש להניח שהם מתייסרים יותר מכל בגלל דבר אחד: שלא היו מסוגלים לחיות על-פי הדימוי העצמי שלהם, שממנו שאבו לפנים את גאוותם. ברנדו שמן בצורה נוירוטית ומחוץ לעניינים בז לכל, כולל מקצועו וכישרונותיו הכבירים.

….

כל האנשים הללו (וולס וברנדו) נאבקים להיאחז ביושר שהם חשים שאבד ובתקווה שגוועה. הם לא מצאו לעצמם חיים חדשים שיכלו לכבד, ולכן הם עושים כמיטב יכולתם, בנסיבות קשות, לשמר את מה שהיה להם פעם. משהו שהאמינו בו. ואולי יותר מכל, הם משתדלים נואשות לגווע בצלמם הם. לפחות לגמור בסגנונם הם.

קראתי את זה ולא יכולתי שלא לחשוב עליך.

נוני!

תשובתו של אסי דיין במייל היתה כדלקמן:

יקירי! תודה על המחמאה… בעקבות הסדרה (״החיים כשמועה״) איני יוצא מביתי. אנשים ממש (מתוך שמחה לאידי, כמובן) פתאום מעריצים אותי ברחמים על הבדידות שלי ועל הטמטום שלהם שלא ראו את סרטי האחרון בשל בורותם ושנאתם אותי בתור "נרקומן ממלכתי" (אני לוקח ריטלין במרשם). לא מזמן נכנסתי מרצוני ל-10 ימים למחלקה הסגורה בתל-השומר, כי איני מצליח לעמוד בהצלחה מטורפת כמו הסדרה (כ-6 מיליון צופים, שרובם הקליטו וראו מספר פעמים!!!!) כי יש לי 'הפרעת אישיות גבולית' (בורדרליין). נוני, צלצל אלי. ואם תבוא, אתן לך את ספר השירים ואת הרומן, שהוא היצירה היחידה שלי שבה אני מסכים עם התואר "גאון" שאלפים כותבים עלי בפייסבוק.

שלך!!!!!!!!!!!!!!! אסי.

במילותי שלי:

תודה שנתת לי מבט בחייך. אני אוהב אותך בדרכי המוזרה.

נוני גפן

ציוץ