״אנשים כתומים״. שחור הוא הכתום החדש

״אנשים כתומים״, סרט הביכורים של חנה אזולאי-הספרי, הוא מבחינתי ההפתעה הגדולה הראשונה של שנת הקולנוע הישראלי הנוכחית. אם אני רוצה להשוות סרט קולנוע למסעדה – דימוי שרלוונטי לסרט הספציפי הזה – הרי שאני חייב להודות ש״אנשים כתומים״ נראתה לי מבחוץ כמו מסעדה שלא יהיה לי מה להזמין בה. אם אני פורט את מרכיבי הסרט לגורמיהם, הם מעוררים בי התקף ציניות: פולקלור ואוכל. אני לא אוהב סרטים שיש בהם פולקלור ואוכל. חשבתי שזה יהיה מעין ״אהבה ומים״, מסוג הסרטים שאני לא סובל. אבל ל״אנשים כתומים״ יש מרכיב סודי – כן, גם זו מטאפורה שאני לוקח מהסרט – משהו בתוכו שגורם לחומרי הגלם שליבי ערל כלפיהם להפוך ערבים לחיכי. הציניות התמוססה חיש מהר והסרט הזה פשוט כבש אותי. הייתי צריך להניח בצד את העובדה שאני לא מאוד מחבב את ״שחור״, הסרט שאזולאי-הספרי כתבה לפני כמעט 20 שנה (ושבוים על ידי בעלה, שמוליק הספרי), וכן את העובדה שמהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל חיפה הסרט יצא עם ביקרות לא טובות (אבל בפסטיבל סרטי נשים ברחובות היא זכתה בפרס הבימוי). בקיצור, היה בי משהו שחשב שאולי עדיף לי בכלל לדלג על הסרט הזה. מזל שלא הקשבתי לעצמי. למה? אני יכול לנסות לפרוט את הצלחותיו בכמה סעיפים:

א. אותנטיות. זו מילה שאני לא מרבה להשתמש בה בהקשר של קולנוע. בעיקר כי אני חש שהיא סובלת משימוש יתר, ולעיתים קרובות דומני שאנשים פשוט משתמשים בה באופן שגוי. לדעתי, אין אותנטיות בקולנוע. לא יכול להיות. אותנטיות היא נחלת המציאות בלבד, ולא שיקופי המציאות. הקולנוע, על פי הגדרתו, הוא אנטי-אותנטיות. הדבר היחיד שיכול להיות אותנטי בקולנוע זו החוויה האישית שלי כצופה. הרגש שי – הצחוק, הכאב, הדמעות או האדישות: הם אותנטיים. השחקנים? הם לא. גם אם הם יהיו נון-אקטורז שיגלמו את עצמם, מרגע שהם יהיו מול מצלמה ותחת הדרכת במאי, הם יחדלו להיות אותנטיים. ובכל זאת, משהו ב״אנשים כתומים״ עבר אליי כאמיתי. זה סרט מסוגנן וססגוני, שבנוי כאגדת עם, ובכל זאת, חשתי בו כנות עצומה, של יוצרת שבכל פרים אומרת ״אמת דיברתי״: זו החוויה שלי ושל משפחתי. האמת הזאת היא ההפך מפולקלוריזם. יש בפולקלוריזם משהו מהקיטש עבורי, משהו שבא ממקום של זיוף: כשאנשים שלא מכירים תרבות מנסים לייצג אותה, זה עשוי לגלוש להתמקדות בפולקלור, בתפל במקום במהות. אבל השימוש במאכלים, מנהגים, בגדים, צבעים ונופים ב״אנשים כתומים״ עבר אליי כמו תיעוד מדויק של החלומות של חנה אזולאי-הספרי מבית אמא.

ב. צילום. אני אומר את זה רבות: אמרו לי מי הצלם שלכם ואומר לכם איזה מין במאים אתם. והבחירה של חנה אזולאי-הספרי באסף סודרי כצלם היא לא פחות מיצירת מופת. עצם הבחירה, והאומץ לשים סרט שיצא לצילום עם תקציב זעום (שהפך לתקציב גדול יותר בשלב הפוסט, בו התחילו הגופים המממנים להבין שיש כאן סרט יוצא דופן) על כתפיו של צלם כה דרשן ונוקדני, היא בחירה בלא-מובן-מאליו. סודרי, שצילם באחרונה את ״למלא את החלל״, הופך את ״אנשים כתומים״ ליצירה שהיא לא פחות ממרהיבה בעיניי. אין שם פריים שאינו מושלם. הספרי

ובכלל, זו תקופה מעולה לצילום הישראלי. שלושת ימי הצילום האחרונים של הסרט התקיימו במרוקו. כן, סצינות הפלאשבק המתרחשות במרוקו באמת צולמו שם (ולא, נגיד, בעכו). ואותם צילם איתי מרום, וגם הם מצולמים נפלא. מה שאומר שמי שרוצה לתת את כל הקרדיט הוויזואלי לצלם ולא לבמאית ששכרה אותו, אינו אלא טועה. יש כאן הקפדה עקבית, לא משנה מי עומד מאחורי העדשה. הסרט הזה הוא תאווה לעיניים.

ג. מוזיקה. באופן משונה, נדמה לי שהמוזיקה בסרט משתפרת ככל שהסרט נמשך. בתחילה חשבתי שהבחירות המוזיקליות צפויות מדי (פולקלוריסטיות), אבל ככל שהסרט נבנה, הפסקול שיצרו אנשי להקת איטליז נהיה סוחף ומסחרר יותר. הסוף הנפלא של הסרט מגיע שיאו הרגשי, לא מעט בזכות הקרשצ׳נדו המוזיקלי שנבנה בו, שמשלב עוצמה רוקנרולית עם מוטיבים ממוזיקת עם.

אבל הכי נפלא: ״אנשים כתומים״ הוא סרט על חלומות, על שינה. הוא ה״איידהו שלי״ של מרוקו. ולכן – למרות המוטיבים המלודרמטיים שמרכיבים אותו – יש בו מימד של מיתוס, של משל, של סיפור שאינו מתחייב בפנינו להיצמד לעובדות ולהיסטוריה. זה מתחיל בשם הסרט: ״אנשים כתומים״. זה לא שם מושאל, גיבורות הסרט הן אכן נשים שצבע עורן כתום. למה? בגלל הקוסקוס של סבתא זוהרה (ריטה שוקרון, בתפקיד נפלא), שמכניסה לתוכו מרכיב סודי שהופך את מי שאוכל אותו לכתום. ואכן, צבעים הם החומרים שמהם הסרט הזה בנוי. בתחילת הסרט אסתי ירושלמי מוצגת בצבעים קרים ואילו אחותה הפרועה והחושנית מוצגת בצבעים עזים, אדומים בעיקר. התהליך הדרמטי שעוברות האחיות מתבטא על ידי החלפת הצבעים המאפיינים אותן.

השימוש במוטיבים המאפיינים תרבות ״נשית״ (צבעים, בגדים) ושל תרבות ״מהגרים״ (שפה, מנהגים, פרטי עיצוב) מקבלים מימד חתרני בסרט, כשמתברר שזהו למעשה סרט העוסק בניסיונות להשתחרר מכל מה שקובע אותנו לסטריאוטיפים שלנו. גיבורת הסרט (אסתי ירושלמי) לכודה בתוך כל סטריאוטיפ אפשרי: אשה בעולם גברי, ילדה בעולם הנשלט על ידי אמא שלה, ישראלית המנסה לברוח מעול המסורת המרוקאית. מולה, אחותה (חנה אזולאי-הספרי), שפרקה מעליה כל סממן של זיהוי אתני, מגדרי ומשפחתי. היא לא פועלת על פי שום חוק, או מוסכמה, מלבד זה שהיא ממציאה לעצמה (כולל רומן עבר עם בעלה של אחותה). וביניהם, הדור הקודם והדור הבא: הדור הקודם היא האמא, שמנסה לשמר בכוח את עברה – למרות שזה היה עבר של שברונות לב ודיכוי (דיכוי של הורים ומסורת הרבה לפני שזה הפך דיכוי של גברים ומדינה מאמצת) ומנגד, הנכדה (מיטל גל סוויסה, שאני רואה אותה פה בפעם השנייה, אחרי ״פנתר לבן״ – שני סררטים עם צבעים בשמם), שמייצגת את העתיד. אין בה שמץ של עניין בעולם של הוריה וסבתה. התפקיד של הגיבורה הוא למצוא דרך לחבר בין כל הצדדים ההפוכים האלה – העבר והעתיד, הדיכוי והשחרור, החופש והחובה – ולמצוא את עצמה ואת הגדרתה בתוך זה. ולכן מוטיב האוכל מעניין כאן: כי הגיבורה צריכה למצוא את המתכון שלה, את הרכיב הסודי שלה.

השילוב בין סיפור כמעט צפוי על שתי אחיות ואמא, בתוך עולם של מסורת, כישוף, אמונות (שיהיו שייראו בהן אמונות תפלות) ומשטר (המיוצג על ידי הבעל השוטר) ובין עיסוק כמעט מתימטי בייצוגים ותפקידם, הופך את ״אנשים כתומים״ לסרט שמחצין את החושניות שבו, אבל מחביא בתוכו תחכום מפתיע.

==================

נ.ב) בצירוף מקרים יוצא ״אנשים כתומים״ ביום בו נפטר אסי דיין. מה שמזכיר לי שאחד התפקידים הראשונים של אזולאי-הספרי בקולנוע היה ב״בנות״, שביים נדב לויתן וכתב אסי דיין.

ציוץ