מישל עזרא ספרא ויוניו

את הסיפור שעבר ״מפריח היונים״, סרטו של ניסים דיין על פי ספרו של אלי עמיר, בשלושת השבועות מאז יצא ניתן לתמצת בשלוש תמונות קטנות.

הראשונה, מה-11.4, יום אחרי יציאת הסרט למסכים:

כמות ההקרנות של סרט בסוף השבוע הראשון שלו היא עדות לציפיות שיש למפיצים ולבעלי בתי הקולנוע מסרט. אף אחד (חוץ מיוצרי הסרט) לא ציפה ש״מפריח היונים״ יצליח יותר מכל סרט ישראלי שיצא בחודשים האחרונים, לכן הוא שובץ לכמות מינימלית של הקרנות: שלוש. באותו סוף שבוע יצא גם ״מפוצלים״, שכולם ציפו שיהפוך ללהיט ענק, והוא שובץ לשש הקרנות ביום.

ההפצה, אם כן, היתה סטנדרטית. מעט הקרנות, החשיפה הפרסומית היתה צנועה. אני מניח שאם הייתם דוחקים באנשי יונייטד קינג להעריך כמה צופים יגיעו הם לא היו נותנים מספר גבוה יותר ממה שהם העריכו לגבי ״סוכריות״, ״מבצע חמניה״ ו״ההיא שחוזרת הביתה״ שהם הפיצו בערך באותו סדר גודל בחודשים האחרונים. נדמה לי שאם היה סרט שהיו סביבו ציפיות מסחריות כלשהן, זה דווקא היה מ״הבן של אלוהים״.

אלא שאז קרה הנס שמפיצים וקולנוענים חולמים עליו: הסרט תפס. כמו פעם, סרט ישראלי מתחיל לאט והולך ומתגבר משבוע לשבוע. המודל שהיה אופייני לקולנוע הישראלי לפני שהתחילו לחשוב עליו במושגים הוליוודיים של ״אם זה לא הולך בסוף השבוע הראשון זה כבר לא ילך״. בתום שבועיים באולמות הוא הגיע ל-60 אלף כרטיסים, יותר מכל סרט ישראלי אחר ב-2014, והביקוש רק עלה. וכך נראתה רשימת ההקרנות בסוף השבוע האחרון, שלושה שבועות אחרי בכורתו:

תשע הקרנות ביום! זה להיט (ויש לציין שהסרט מצליח בסינמה סיטי גלילות יותר מכל קולנוע אחר בארץ). מעיון במצב מכירות הכרטיסים בסוף השבוע היה ברור שזה עדיין לא דועך: האולמות היו מלאים, והסרט הועבר גם לאולם 7 הגדול.

וכתוצאה מכך, אנחנו מקבלים את התמונה השלישית, שהיא בוודאי מרגשת מאוד לכל מי שקשור לקולנוע ישראלי, ובוודאי לכל מי שקשור לסרט:

זה צילום מסך מהאתר של סינמה סיטי אמש, מוצאי שבת. ״מפריח היונים״ במקום הראשון, ״מפוצלים״ אוכל את האבק שלו. בסוף השבוע האחרון נמכרו לו 13,000 כרטיסים, והוא ניצב כעת על 80,000 כרטיסים. הסרט הזה יגיע למאה אלף כרטיסים. די מדהים.

זה מסוג הפעמים האלה שבהם האמירה ההיא של וויליאם גולדמן באמת נכונה: ״אף אחד לא יודע כלום״. נדמה ש״מפריח היונים״ יצא לאוויר העולם עם ציפיות נמוכות מצד כולם. הוא יצא בעונה המתה של הסרטים הישראליים, למעלה מחצי שנה אחרי שהתחרה בפרסי אופיר בלי הצלחה מרובה. יחסי הציבור לסרט היו מנומנמים עד אדישים. אני, למשל, קיבלתי את התחושה שאף אחד לא באמת רוצה שהתקשורת תראה את הסרט. הקרנת העיתונאים הרשמית נקבעה לאירוע הפתיחה של פסטיבל אפוס, ש״מפריח היונים״ היה סרט הפתיחה שלו. להלביש הקרנה לתקשורת על גבי אירוע קיים זו או טעות או מסר: זה לא סרט למבקרים. וההקרנה, כך שמעתי ממי שהיה שם, היתה באיכות ירודה. סרטים ישראליים, להבדיל מסרטים הוליוודיים, נגישים להקרנות תקשורת רבות, וכשיש סרט מז׳ורי שמפיציו רוצים להגיע להצפה תקשורתית לגביו, הם יקיימו כמה וכמה הקרנות, עד שכולם יראו. למעט ההקרנות של ״מפריח היונים״ לא הצלחתי להגיע, וכמוני מבקרים נוספים, ולא נראה שזה הפריע למישהו בהפצת הסרט. כאמור, הוא יצא בצורה די מצומצמת, נטולת אמביציות.

אלה הרגעים שבהם אני מאוהב בקהל. ובייחוד בקהל הישראלי. הוא לא מתעסק בבולשיט. לא מעניין אותו ביקורות, לא מעניין אותו פרסום, או מימדי הפצה, כשהוא מזהה סרט שמעניין אותו הוא לא שם לב לדברים שאנחנו – שערים לניואנסים בתוך עולם הקולנוע – שמים לב אליהם. והעירקים פשוט התנפלו על הסרט. אין לי מושג איך הם שמעו עליו, אין לי מושג מה הביא אותם לאולם, אבל הם באו. ואז הם הלכו הביתה ושלחו את בני המשפחות שלהם. זה הפך לסרט של גיבושי משפחה. אני שומע על משפחות שלמות שקונות הקרנות סגורות של הסרט באולמות ה-vip, הילדים מביאים את ההורים. ההורים שמזהים בסרט את הסיפור שלהם, המסופר בעירקית היהודית שעליה הם גדלו.

תמיד צריך לזכור: קהל הבסיס של הקולנוע הישראלי הוא מבוגר, והוא שמרן, והוא נוסטלגי. את ההצלחה של ״מפריח היונים״ צריך לנתח טוב-טוב, כי זה עובד בניגוד לכל מה שמלמדים בבית הספר (הלא קיים) להפצת סרטים. צריך להבין איך הקהל הגיע לסרט ולמה הוא כל כך אוהב אותו.

ביום שישי בבוקר התארחתי באולפן ערוץ 10, בתוכנית של עודד מנשה ועדן הראל, לדבר על אסי דיין. לידי באולפן ישב משה אדרי, שדיבר גם הוא על היכרותו עם דיין (אסי, לא ניסים יבדל״א). שם, לפני הצילומים שמעתי אותו אומר בגאווה ש״מפריח היונים״ כל כך מצליח ש״עכשיו גם האשכנזים באים״.

ולכן, צריך להבין משהו לגבי הצלחה. הצלחה מושכת תשומת לב. בישראל מפיצי הסרטים לא אוהבים לספק נתוני קופה. רק כשיש מספר שובר שיאים הם מוציאים הודעה לקונית לעיתונות. אני מודה, שאחרי שהחמצתי את כל ההקרנות המוקדמות של ״מפריח היונים״ כבר חשבתי לוותר עליו, לתפוס אותו בהזדמנות. אבל כששמעתי שהאולמות מלאים, סקרנותי התעוררה. וכך הגעתי בשבוע שעבר למוזיאון תל אביב (שלדעתי צריך להקרין בו באופן קבוע סרטים ישראליים) לראות את הסרט. זה רלוונטי, כי לדעתי אני לא יוצא דופן בכך. אם המפיצים ובעלי בתי הקולנוע היו מפרסמים ביתר גאווה, באופן וולונטרי, מה הם הסרטים הכי מצליחים בכל שבוע, זה יגרום ליותר אנשים להסתקרן ולרצות לראות במה מדובר. הצלחה גוררת הצלחה.

אז באמת, בראבו ל״מפריח היונים״, הם לימדו את הקולנוע הישראלי שיעור (שאני בספק אם מישהו אי פעם יישם אותו). בראש ובראשונה, דומני שזה צריך להיות שיעור בענווה: לא לקחת את הסרטים כמובנים מאליהם. ובהחלט לא לזלזל בקהל. בכל שבוע-שבועיים יוצא סרט ישראלי חדש ונדמה לנו שהקהל כבר אדיש, כבר שבע, אולי אפילו כבר לא שם לב שיוצאים סרטים ישראליים. ומה מתברר: שהקהל יודע ושם לב, אבל זה לא מעניין אותו. עד שמגיע הסרט שכן מעניין אותו. וזה לא משנה כמה שלטי חוצות ופרסומות בערוץ 2 הריצו עליו או כמה הקרנות ביום יש לו. כשלקהל אכפת, הוא מגיע.

(ובאופן אישי אני חייב להגיד שזה נעים לראות יוצר ותיק כמו ניסים דיין זוכה להצלחה כזאת. דיין, מבחינתי הוא בראש ובראשונה מבכירי מורי ומרצי הקולנוע בארץ, ויש לי אליו חיבה אישית גדולה מאוד, כך שיש בהצלחה הזאת גם מימד אישי ואנושי מרגש למדי).

=============

וכאן מגיע הצד השני של העניין. כי אחרי שראיתי את הסרט, אני מביט בהצלחה שלו מעט בהשתוממות. לא כל כך אהבתי את הסרט, וחוץ מנוסטלגיה אני לא מוצא מה מושך בו. את אלמנט הנוסטלגיה אני מבין היטב: ״מפריח היונים״ היא הפקה נאה, רצינית, יפת תואר, עשויה בנאמנות ובכבוד רב. נדמה לי ש״כבוד״ היא המילה המרכזית בסרט הזה: דיין ושותפיו לפרויקט התייחסו ליהדות עירק בכבוד – בעיקר בעניין השפה, שזה אחד הצדדים המרשימים בסרט, וגם במראה שלו (עיצוב, תלבושות).

ועוד דבר: כמי שלא בקיא בכלל ביהדות עירק במאה ה-20, אני מודה שהסיפור המסופר ב״מפריח היונים״ מדהים בעיניי. כאבי (בגילומו של דניאל גד האלמוני, שסביבו המון שחקנים מוכרים) הוא נער שרואה בביתו את הקונפליקט של יהודי עירק: מצד אחד, המחתרת הציונית, שמנסה להביא לסיום ההתיישבות היהודית בעירק ולהעלותם לישראל (שנוסדה זה עתה); ומצד שני, היהודים שטוב ונוח להם שם, ולא מעוניינים לעזוב את מולדתם. מצד אחד אביו (יגאל נאור), פעיל מרכזי במחתרת הציונית; מצד שני, השכן מהקומה העליונה (אורי גבריאל), שמציע לכאבי חיים של נוחות: חתונה עם בתו ושותפות בעסק גידול היונים שלו. כי מה רע בעירק.

הסיפור הזה כה מדהים בעיניי, וכה חדש לי (למה לא לימדו אותי אותו בשיעורי היסטוריה? או לכל הפחות בשיעורי ספרות?), שהאמת היא שהייתי שמח לצפות בסדרת טלוויזיה על כל זה, ולא בסרט קולנוע. הייתי רוצה להבין כל דמות וכל אלמנט, ולפרוט את הקונפליקט הזה ואת העולם הזה למעות הכי קטנות שלו. נדמה לי שבסדרת טלוויזיה ניסים דיין גם היה נמצא באלמנט הכי טבעי שלו, לספר סיפור בשימה ארוכה, בפרטים קטנים.

כי לעומת הסיפור שריתק אותי, מהסרט עצמו יצאתי מתוסכל למדי. כמעט ולא הבנתי בו דבר. אני לא חושב ששום סצינה הובילה אל הסצינה הבאה. כל הכרונולגיה של הסיפור נראתה לי מעורבלת. אירועים שקרו כבר בסרט, בסצינה הבאה מדברים עליהם כאילו עדיין לא קרו. בסצינה אחת אנחנו רואים את ראש ממשלת עירק מדבר על כוונתו לשלח את היהודים מהמדינה (כשהגיבור שלנו שומע), בסצינה הבאה אנחנו עדים לשיחה בין פעילי המחתרת הציונית שמדברים על כך שראש הממשלה עשוי להודיע על כוונתו לגרש את היהודים, וגם כאן הגיבור שלנו נמצא. וזה חוזר שוב ושוב ואני מפסיק להצליח לעקוב אחר הדמויות ומניעיהם: לרגע אחד הגיבור מנשק את בתו של אורי גבריאל, וחושב להתחתן איתה (למרות שהוא מאוהב בדודה שלו), ובסצינה הבאה פתאום היא בורחת בטיסה הראשונה לישראל. בסצינה אחת רואים את הפליטים הפלסטיניים שגורשו לעירק, מגיעים לעיר, בסצינה הבאה שומעים את הדמויות אומרות שיש כוונה להביא את הפליטים הפלסטיניים לעירק, ולשלוח במקומם את היהודים לישראל. אם היינו בימי הפילם הייתי חושד שמישהו הדביק את הגלגלים שלא בסדר הנכון, אבל בהקרנה דיגיטלית כבר אין תירוץ כזה. ובכלל, אין בסרט הזה תהליכים, רק פעולות, שאנחנו מבינים בדיעבד שהיה קונפליקט גדול בדרך אליהן, שנמנע מאיתנו להיות שותפים לו. אני לא יודע באיזה שלב זה קרה – אם בתסריט או בעריכה – אבל כל ניואנס, כל דקות, כל תהליך או תובנה שיכלה לתת לי איזשהו מבט עומק לתוך הדרמה העצומה שקרתה שם, נלקח מהסרט. מה שנשאר זה אנשים מדברים עירקית על געגועים לתרבות הבבלית המפוארת שאותם הם צריכים להשאיר מאחור, תרבות יהודית בסרט שלא נראה שיהדות מעניינת אותו במיוחד.

משהו מכבדות הסיפור הזכיר לי את סרטיו של אנדז׳יי ויידה הפולני (ושל בת ארצו, אניישקה הולנד), יוצרים שמתמחים בסרטים היסטוריים. ואכן, כמו בסרטיו של ויידה אין רגש ב״מפריח היונים״ (רק רגש מדווח – אנחנו שומעים על אהבתה של אשה אחת ועל אהבתה של אשה אחרת ועל לב שבור של האב, אבל לא מרגישים כלום), אבל לפחות אם הייתי מקבל כרונולוגיה היסטורית ברורה ומובמנת. שיעור היסטוריה מופק היטב היה מספק אותי. קיבלתי טריילר ארוך לשיעור שעכשיו ממש מסקרן אותי ללמוד אותו.

=================

מה שכן: הוא מאוד מתאים ליום העצמאות.

=================

מסקנות? בטח.

קודם כל, יוצרי הסרט בטח קצת דופקים את הראש על השולחן על כך שהם שיגרו את הסרט לפרסי אופיר בשנה שעברה. אם הוא היה מתחרה בפרסי אופיר השנה, אחרי שהוא הפתיע את כולם מבחינת היענות הקהל, היחס אליו היה ללא ספק שונה. אם האקדמיה מוכנה לקבל לתחרות סרטים שעדיין לא הופצו, הרי שהיוצרים צריכים להחליט אחרת, ולשלוח את סרטיהם לתחרות רק אחרי ההפצה. אני לא יודע אם ״מפריח היונים״ היה זוכה ביותר פרסים, אבל הוא בוודאי היה מקבל יותר מועמדויות.

שנית, אנחנו כל הזמן אומרים שצריך למצוא מודל הפצה חדש לקולנוע הישראלי. ההצלחה של ״מפריח היונים״ מוכיחה שאולי פשוט צריך לחזור למודל הישן: לתת לסרטים את הזמן שלהם, לבנות אותם לאט, לתת לעבודת הפה-לאוזן של הקהל לעבוד, ולאו דווקא למסעי פרסום יקרים. ובעיקר, להשאיר סרטים ישראליים על המסך כמה שבועות גם מול אולמות חצי ריקים, ולא לזרוק אותם מבית הקולנוע אחרי סוף שבוע אחד.

ציוץ