״מסע אלונקות״. גוב/מושונוב

בול בזמן ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יוצא בדי.וי.די הסרט ״מסע אלונקות״ שביים ג׳אד נאמן ב-1977. הסרט שגילה קבוצה צעירה ומבטיחה של שחקנים: גידי גוב (כבר כוכב במות בזכות כוורת), מוני מושונוב, דליק ווליניץ, דבל׳ה גליקמן ושלמה בראבא – חמישיית שחקנים שתעבור במלואה שנה אחר כך לאולפני הטלוויזיה החינוכית (הלימודית דאז) כמנחי ״זהו זה״. ב״מסע אלונקות״ גילם גוב מ״פ טירונים בצנחנים שיחסו הנוקשה כלפי אחד הטירונים (מושונוב) מביא להתאבדותו באמצע תרגיל באש חיה. מי שהיה שותף לכתיבת הדיאלוגים ולשאר מטלות בסרט היה סטודנט צעיר לקולנוע בשם רנן שור. כעת, 37 שנים אחר כך, היה זה שור שהציג את הסרט באירוע ההשקה למהדורת הדי.וי.די. הנה, באדיבותו של שור, הדברים שנשא מעל במת הסינמטק לפני כעשרה ימים:

נושא האלונקה. מאת רנן שור

הייתי בן 23. סטודנט לא מסופק בשנה השניה בחוג לקולנוע בת"א, והיה לי עדיין שיער על הראש וזקן דרמטי.

ואז המזל נפל בחלקי. ג'אד נאמן עושה סרט חדש, כך פורסם בעיתון, ואני, שאהבתי מאוד את "השמלה" שלו וראיינתי אותו ככתב רדיו צעיר בגיל 17, הרמתי אליו טלפון. טלפון חוגה. לא היה לי מה למכור, רק רצון אותנטי לעבוד אתו. למחרת נפגשתי איתו במשרד של 2 חדרים ברחוב לכיש בת"א, ליד כיכר מלכי ישראל. הוא היה אינטנסיבי ונרגש ונתן לי את התסריט לקריאה. הייתי ביקורתי, כמובן, כמו שרק סטודנטים צעירים לקולנוע יודעים להיות, ולהפתעתי, ג'אד קיבל את הביקורת במאור פנים. תוך זמן קצר צורפתי לצוות שעיבד את התסריט. בהמשך, הייתי עוזר במאי שני לאורך פרה-פרודקשן ממושך ובמהלך תקופת הצילומים. בקצרה, הייתי אחד מ"נושאי האלונקה" של ג'אד, בחוויה מסעירה שידעתי כבר אז שהיא עתידה להיות מכוננת בחיי.

מ"מסע אלונקות" ובסרטים שעשה ג'אד בהמשך, בפעילותו הציבורית בקולנוע הישראלי, ובעשייתו הקדחתנית בחוג לקולנוע בת"א ובמכללת ספיר, ג'אד פתח דלתות, העמיד פלטפורמות חדשות ברב-המערכת של הקולנוע הישראלי, ושינה נתיבים בחיי אנשים רבים. ב-1976 נעשו בישראל שמונה סרטי עלילה, רובם סרטי תעשייה ממוסחרים ובורקסיים. קרן הקולנוע הישראלי תוקם רק שלוש שנים מאוחר יותר. התעשייה היתה חסומה לכוחות חדשים.

ב"מסע אלונקות" ג'אד הניף את המחסום, ופתח את הדלת לשורה ארוכה של יוצרים, שעשו אתו את עבודתם הקולנועית הראשונה, ובעקבותיה (ובהשראתו של ג'אד) פרצו לזירה וביססו בה מעמד. בין היתר, היו אלה הצלם חנניה בר, המלחין שם טוב לוי, המפיק שותף דני טרץ', התסריטאים דני הורביץ, קובי ניב ורחל נאמן; מנהל ההפקה יפתח גוטמן, מנהל אתרי צילום מיכה שרפשטיין. אילן דה פריס היה עוזר עריכת קול בניו יורק; ועופר שלח, סליחה, חבר הכנסת עופר שלח, היה אחד מעוזרי התאורן. אבי כהן שימש עוזר במאי ראשון, דינה צבי-ריקליס היתה נערת תסריט ודוד טור ערך. השלושה האחרונים כבר עשו אמנם דבר או שניים ב"תעשייה", אבל בעבודתם עם ג'אד ביקשו "לעבור לקולנוע משמעותי".

היתה התרגשות באוויר של משהו חדש. הרגשנו כמו קומנדו בעורף הקולנוע הישראלי.

בין היתר, הייתי אמון על הליהוק. בשנות השבעים, לא היה מקצוע כזה בישראל, והליהוק – שחקנים וניצבים – נכלל במסגרת תפקידו של עוזר במאי שני.

תחילה, כפי שצריך לעשות, הלכתי לסוכנות השחקנים. עברנו על האלבומים וראינו תמונות של "צעירים", שזה בפועל אנשים המתקרבים לשנות ה-30 לחייהם. אני זוכר כמה הייתי מדוכדך אחרי סדרת האודישנים בבית סוקולוב, ב-16 מ"מ, אבל יותר מכך – אני זוכר את ההליכה המהירה, האובססיבית, של ג'אד ואת הפרשי הגובה בינינו ואת הצעקות שלי בעקבותיו – "ג'אד, לאט יותר, לאט יותר" – וג'אד ממלמל "כן", "כן" וממשיך ללכת בצעדים הגדולים שלו ואני מנסה,ללא הצלחה, להדביק את הקצב.

על דעתו הפתוחה של ג'אד החלטתי ללכת לבתי הספר למשחק ולהביא משם שחקנים חדשים וטריים.

וכך מצאנו את השחקנים האנונימיים מוני מושונוב, שלמה בראבא, דבל'ה גליקמן, דליק ווליניץ, ועוד. מרביתם היו בוגרי הפרויקט של נולה צ'לטון בתיאטרון חיפה, ששיחקו עד אז רק בסרטים קצרים. הם היו מהירי תגובה, חיוניים, משוחררים ממניירות תיאטרליות וגם להם היה הרבה מאוד שיער על הראש.

אבל לא פיצחנו את הבעיה המרכזית. פשוט לא הצלחנו ללהק את הגיבור, המ"פ, הלא הוא סגן יאיר. ג'אד התיש אותנו באודישנים לכל שחקן אפשרי "שזז", ופשוט לא היה מסופק. אחר כך עברנו ל"נון אקטורס", ובהם אבי נשר, אז במאי צעיר ושאפתן של סרטים קצרים ומבקר קולנוע, שהיה קצין לוחם בשירותו הצבאי. אבי נראה רך מדי לתפקיד.

זה לא היה "זה".

ואז מישהו מאיתנו הבריק עם גידי גוב, כוכב להקת הנח"ל ו"כוורת", אליל הנערות, האסתמטי, שעשה טירונות של עשרה ימים, והבדיחה שהתרוצצה היתה שהוא היה בטירונות כף-למד (כושר לקוי), ונסע עם מונית מהאוהל למטווח.

צוות ההפקה העלה לבטים וספקות. הפריעה לנו ההליכה הברווזית של גידי , חוסר הניסיון במשחק מול מצלמה, ובעיקר, לא ידענו אם יעמוד במשימות הפיזיות של הצילומים. היה ברור לכולנו שמדובר במסע אלונקות בשטח, גם עבור השחקנים והניצבים אותם הוא אמור להוביל.

אבל ג'אד המשיך לטעון שהאנרגיה והבעות הפנים של גידי מעבירות לצופה בדיוק את מהות מסע האלונקות.

וג'אד התעקש. וג'אד החליט.

וג'אד צדק.

"מסע אלונקות" יצר מסך חדש של שחקנים.

אירוע השקת הדי.וי.די של ״מסע אלונקות״, סינמטק תל אביב. משמאל: רנן שור, חנניה בר, ג׳אד נאמן ואילן דה-פריס (צילום: ענת מוסברג)

לימים, גידי הגיע לדרגת אלוף משנה, תת אלוף ואלוף, מוני הפך לאבא ובהמשך לסבא, ובראבא לפרופסור נרגן באוניברסיטה העברית. וכולנו עלינו דרגה בזכותך, ג'אד.

בשמם של השחקנים ואנשי הצוות הרבים שנתת בהם אמון, שקיבלו ממך צ'אנס ראשון, אני רוצה להודות לך, ג'אד.

אני מקווה מאוד שתזכה להביא לכדי מימוש את הסרט החדש שלך "מבט אלף מטר", שעוסק במלחמת יום כיפור מזווית חדשה.

אני מאוד לא אוהב שאנשים דורשים דבר מה, כי "מגיע להם". אבל במקרה זה, אני חורג ממנהגי, כי אני חושב שמגיע לך, ג'אד, להצליח להביא לנו סרט חדש, ובעיקר – מגיע לנו, הקהל הישראלי הגדול וקהיליית הקולנוע הישראלי. אני בטוח שגם הוא יהווה חוויה מכוננת, פותחת דלתות ומשנה חיים, לעוד אנשים חדשים.

רנן שור

=================

נ.ב: סיפור מורשת הקרב הקולנועי של שור הוסיף לי פרט שלא ידעתי: אבי נשר עשה אודישן לתפקיד של סגן יאיר המ״פ? זה גרם לי מיד לשאול את נשר: האמנם סיפור אמיתי?

ענה נשר: ״סיפור אמיתי לגמרי. הם מאוד שאפו לראליזם וחשבו שאם ילהקו את ׳הדבר האמיתי׳ זה יצטלם עוצמתי. מבחן הבד שלי היה נוראי. רנן נדיב מדי כשהוא מכנה אותו ׳רך׳. הוורסיה הקצונתית שלי היתה כמעט קומית, יותר דומה לאליוט גולד ב׳מ.א.ש׳ מאשר לג׳ון וויין ב׳הכומתות הירוקות׳. באופן אירוני מי שנבחן אחרי היה גידי גוב, שאמנם היה בלהקה צבאית אבל באופיו היה קרוב יותר ל׳דבר האמיתי׳ שהם חיפשו. גוב כמובן היה נפלא בסרט של ג׳אד ומכאן אנחנו למדים שבקולנוע, אמיתי הוא לא בהכרח דווקא האמיתי. מה שיותר משעשע זה שהדמות שגוב גילם בכשרונו ב״הלהקה״ היתה לא רחוקה ממי שאני הייתי במבחן הבד של ׳מסע אלונקות׳״.

ציוץ