05 מאי 2014 | 11:20 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

קיר ההנצחה של דוד פרלוב

20140504_152501

את לוח ההנצחה הזה, לזכרו של הבמאי דוד פרלוב, קבעו בימים האחרונים בכניסה למגדל המגורים מעל לונדון מיניסטור, שדרות שאול המלך 4, תל אביב. ביום שלישי הבא, 13.5, ב-17:30 יתקיים טקס הסרת הלוט מהשלט, בנוכחות ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, משפחת פרלוב ותלמידיו. מכיוון שזה ממש על הרחוב (ליד הסופרפארם), אני מניח שכל מוקירי זכרו של פרלוב יוכלו להתקבץ לאזכרה אד-הוק, במלאת עשר שנים וארבעה חודשים וחצי לפטירתו. פרלוב הוא אחד האנשים שאני גאה להגדיר כ״מורי ורבי״, אבל אני יודע שאני לא בודד בזה, יש המון מתלמידיו של פרלוב שרואים בו מורם ורבם.

20140504_152533

אני יודע שכשהתחילו לחשוב על קביעת לוח ההנצחה הזה היתה התלבטות מסוימת: האם למקם אותו בשדרות דוד המלך, בבניין בו גר פרלוב ב-26 שנותיו האחרונות, או בבניין ברחוב מאנה 13, בו הוא גר ב-12 השנים שלפני כן, ושמחלון הדירה הזאת נפתח סרטו, ״יומן״. מי שבחר לבסוף בשד׳ שאול המלך בחר נכון: למרות ש״יומן״ התחיל את צילומיו ברחוב מאנה, עיקר העבודה עליו נעשה בשד׳ שאול המלך.

למעשה, המגדל מעל לונדון מיניסטור הוא

אחת הדמויות המרכזיות של פרק 1 ב״יומן״. פרלוב רואה את המגדל בבנייה מחלון ביתו ברחוב מאנה ומבין שעליו לקבל על עצמו עבודה קבועה, כדי לממן את התשלומים על הדירה. הדירה מייצגת את המחויבות שלו למשחה, לפרנסה, ועל כך שעליו ללמד באוניברסיטה ולמעשה, ״להתחיל מהתחלה״.

Screen Shot 2014-05-04 at 5.36.10 PM

 

ואז…

Screen Shot 2014-05-04 at 5.37.31 PM

 

ולבסוף, ב-1977, הבניין גמור והמשפחה עברה דירה, בערך בדקה ה-31 של הפרק הראשון של ״יומן״, וארבע שנים אחרי תחילת הצילומים, מה שנותן לפרלוב שהות לעצור ולהסתכל על הדירה הריקה ברחוב מאנה ולעשות חשבון נפש מקצועי ואמנותי (ואישי, כאבא) של חייו.

רגע לפני המעבר הוא מביים את הסרט התיעודי ״ביבה״, שהוזמן על ידי שירות הסרטים לקראת יום הזיכרון לחללי צה״ל. פרלוב גאה שהוא הצליח לעשות סרט אישי, העוסק בכאב ובשכול של אלמנה, ולא בהרואיזם של המדינה ושל המלחמה.

Screen Shot 2014-05-04 at 5.39.37 PM

 

יש שם גם לא מעט יסורי מצפון: בית דירות גבוה, יוקרתי למראה, זה לא מאוד מתאים לתדמית האמן הסובל והרעב. פרלוב עד מהרה מבטל את התחושות האלה: העשירים מעדיפים דווקא את הפרברים ואת הבתים הפרטיים, צמודי הקרקע, לבניינים הגבוהים יש מבחינתם (כך נדמה לפרלוב) תדמית של שיכון, דיור של אינטגרציה ״עם הילדים הפרסים שמתרוצצים״ בכניסה.

ומאותו רגע, הדירה בקומה ה-19 היא כמו חדרו של צלף, או המשקיף, בראש הצריח. פרלוב כמעט כמו מי שמסתגר בראש המגדל, מביט החוצה אל מה שקורה. ומרגע זה, 1977, דרך חמישה פרקים נוספים של ״יומן״ ועוד שלושה פרקי המשך של ״יומן מעודכן״ מ-2001, הוא רואה את סיפורה של המדינה חולפת ברחוב שמתחתיו.

ואז ב-2001 אני מצטרף לשכונה, ועובר לגור עם משפחתי בערך מעבר לרחוב משם. מאותו רגע, פרלוב הופך לסוג של שכן. אני רואה אותו באופן תדיר: עומד בתור לפני בסופרפארם, מצלם בפינת הרחוב, יושב כמעט דרך קבע בבית הקפה בלונדון מיניסטור (מה שפעם היה בית התה ההולנדי). ואני מודה, מאז פטירתו של פרלוב יש רגעים שבהם נדמה לי שאני רואה אותו עדיין בפינת הרחוב, ליד מקדונלדס. אבל תמיד בסוף מתברר שזה לא הוא. לכן אני שמח שהשלט הזה נתלה שם, ליד הסופרפארם שלי, כי בכל פעם שאני עובר שם אני נזכר בו.

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה