16 מאי 2014 | 00:31 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

האם האיש הלא-גבוה חרדתי? שיחות לא מאוירות עם מישל גונדרי

האני וההוא (מתוך האינסטגרם של דוקאביב)

אחרי כמה שעות בחברת מישל גונדרי, וכמה שבועות בחברת סרטיו, אני חושב שהבנתי כמה דברים מהותיים לגביו, בהיותו אחד הבמאים האהובים עליי בעולם. היצירתיות שלו עוצרת את נשימתו. הברקותיו מעיפות לי את המוח. רעיונותיו מרגשים אותי. בעשר השנים שחלפו מאז ״שמש נצחית בראש צלול״, אחד הסרטים היפים, המרגשים ומעולם בתבל, גונדרי כותב בעצמו את סרטיו, והם מבולגנים מאוד, אבל מתפקעים מהברקות. יהיו שיקראו לקולנוע שלו ״גימיקי״, אבל אני מאמין שגונדרי מייצר את הסרטים הכי אישיים שיש. רק אחרי כמה שעות איתו הבנתי עד כמה סרטיו הם מראה נאמנה לנפשו מלאת הפלונטרים הרגשיים.

גונדרי הגיע אמש (רביעי) ארצה, ונסע למפגש עם סטודנטים ברמאללה. בחמישי בבוקר הוא נסע למפגש עם סטודנטים לקולנוע בבית הספר סם שפיגל בירושלים. אחרי הצהריים הוא ערך מסיבת עיתונאים, ובערב הוא התיישב מול הקהל בדוקאביב ובמשך 65 דקות ענה לשאלותיהם וגם לשאלותיי, על סרטו החדש ועל סרטו הבא ועל סרטיו הקודמים.

הקלטה של כל המפגש איתו בסינמטק תמצאו כאן. קולו של גונדרי קצת חלש, והמבטא הצרפתי שלו כבד מאוד, אבל אחרי כמה דקות של האזנה, נדמה לי שמתחילים להתרגל:

כמה שעות לפני כן, הוא ענה לשאלות התקשורת. שאלה אחת היתה למה הוא בחר דווקא באנימציה, ועוד באנימציה כזאת – ידנית, בטושים, מצולמת במצלמת פילם ישנה – כדי להאיר את שיחתם. ״חומסקי מדבר על בלשנות באופן ביולוגי ולכן רציתי להציג את זה כמו משהו אורגני, באנימציה שנראית כאילו היא מתארת גדילה של תאים. אבל האמת היא שרוב הזמן ציירתי את התגובות של המוח שלי בזמן שאני מקשיב לשיחה שלי איתו.״

לשאלה האם יש סיכוי שהוא ישוב לביים סרט הוליוודי רב תקציב, אחרי הכשלון של ״הצרעה הירוקה״ הוא ענה: ״אני חושב של׳הצרעה הירוקה׳ לא היה תסריט טוב במיוחד, והייתי שמח לקבל תסריט יותר טוב לסרט בתקציב גדול. הבעיה היא שבתסריטים הוליוודיים גדולים יש לא מעט קלישאות שחוזרות על עצמן, כמו למשל הפטריוטיות שמופיעה בכל תסריט, זה כמעט כמו שטיפת מוח. בייחוד בסרטי גיבורי העל, אני כבר לא מסוגל לראות את הסרטים האלה.״

במפגש בערב (שמוקלט למעלה) הוא היה בוטה יותר: הוא כתב תסריט ל״הצרעה הירוקה״ לפני עשר שנים, וכשפנו אליו לחזור ולהיות מעורב בפרויקט כבמאי, התסריט היה אחר. כשהוא מדבר על תסריטאי שהוא המפיק והוא השחקן, שבגלל הסרט נראה ככה, הוא מדבר על סת רוגן. השניים רבו נוראות על הסט. (ולבקשת אחד מקוראי הבלוג שאלתי אותו על השוט-הרצוף שמתפתל לכמה פריימים נפרדים, אבל לא ממש הבנתי את התשובה).

אני דחפתי כאן כמה שאלות משלי, כחימום לקראת הערב:

על מה אתה עובד כיום?

״כתבתי תסריט על שני נערים, חברים, שיוצאים למסע. זה יצולם בצרפת.״

עם אפקטים וקטעי אנימציה?

״לא. זה יהיה סרט די פשוט. יש בו אלמנטים של פנטזיה. אבל לא יהיו אפקטים בכלל. וגם השחקנים לא יהיו מקצועיים״.

לפי מה אתה בוחר מתי לצלם בצרפת ומתי באמריקה?
״הסרט הראשון שלי, המין האנושי, מתרחש בבוסטון אבל צולם בלוס אנג׳לס ולא אהבתי את זה. ואז החלטתי שמעכשיו אצלם רק בלוקיישן שבו מתרחשת העלילה. ׳שמש נצחית׳ נכתב על ניו יורק. ׳מדעי החלום׳ נכתב על פריז״.

וכאן יעל שוב קולטת משהו לא עקבי אצלו ושואלת: מצד אחד אתה מודאג לגבי הריאליזם, אבל סרטיך מלאים בקטעי דמיון ופנטזיה וחלומות. איך זה מסתדר?

עונה גונדרי: ״כשאני מצלם חלומות זה מבוסס על הדמיון שלי. אבל כשאני מצלם רחוב זה לא קשור לדמיון שלי אלא למציאות. אז אם אני צריך לחפש רחוב בלוס אנג׳לס שייראה כמו רחוב בבוסטון ואני צריך לדאוג שלא ייראו בניין לוס אנג׳לסי בפריים, זה נראה לי מגביל מאוד.״

וזה הרגע שבו הבנתי את אחד הדברים שמניעים את גונדרי: המפגש הלא פשוט בין יצירתיות חופשית מאוד, כמו ג׳זיסט מופלא שמוחו כל הזמן מייצר עוד ועוד פראפרזות על נושא אחד; ומצד שני, אישיות עם פדנטיות כנראה קצת כפייתית, שלא מצליחה להרפות כשזה מגיע ל״אמינות״. כאן וכאן, הוא מונע על ידי דפוס כפייתי.

כשהוא נשאל בערב על סמי הזיה שהוא אולי לקח כדי לייצר את סרטיו הוא השיב באופן חד משמעי: ״לא״. הוא לא לקח סמי הזיה מימיו. ואז הוא הוסיף גילוי דרמטי: בגלל שיש לו נטייה להתקפי חרדה, סמים מכל סוג שהוא עשויים לדחוף אותו אל מחוץ לחלון (מצד שני, אם הוא לוקח תרופות אנטי-חרדתיות, זה עשוי להסביר את החלומות שלו).

ואז רואים את ״האם האיש שהוא גבוה שמח״ שהוא בעצם כמו צילום מסך של מוחו של גונדרי שמנסה לפצח (לאו דווקא בהצלחה) את דבריו של חומסקי, ורואים את הרעש שבתוכו הוא חי, רעש שמייצר אצלו כמות עצומה של רעיונות. אבל גם של חרדות. גונדרי דיבר בשיחה על הפחד שלו מכשלון, על שברוני הלב שלו מביקורות רעות (ועל הרצון שלו להצליח להיות חסין מפני ביקורות, או לפחות להפסיק לגגל את השם שלו כדי לראות מה כתבו עליו), ועל החשש שאולי יום אחד יגמרו לו הרעיונות, ועל רגשי הנחיתות שיש לו מול מישהו כמו קוונטין טרנטינו, שמצליח שכל סרט שלו יהפוך לאירוע. דבר שהוא היה רוצה להשיג גם, והוא לא מצליח.

ראש לא צלול בכלל. אבל מבריק.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “האם האיש הלא-גבוה חרדתי? שיחות לא מאוירות עם מישל גונדרי”

  1. אידנס 17 מאי 2014 ב - 9:36 קישור ישיר

    הטריק לגבי השוט המתפצל של הצרעה הירוקה דווקא די פשוט כשמסבירים אותו. גונדרי צילם שוטים נפרדים לכל אחת מההתפצלויות כאשר נקודות הפיצול צולמו כמה שיותר זהות. אחר כך בעריכה טשטשו את ההבדלים בעזרת אפקטים ממוחשבים (כמו בשוטים הארוכים של גרביטי למשל).
    בכל מקרה השיחה הייתה מרתקת ומרגשת.

  2. סוניה 18 מאי 2014 ב - 20:11 קישור ישיר

    יצא שראיתי את “מדריך הסוטה לאידיאולוגיה” על ז’יז’ק, וגם את “האם האיש שהוא גבוה מאושר?” על חומסקי, גם מתוך העניין שלי בפילוסופיה, וגם, כמובן, את הסרט השני – מתוך אהבתי ליצירתו של מישל גונדרי. ההשוואה בין הסרטים לא עושה חסד עם חומסקי. בעוד שהסרט על ז’יז’ק מציב רף גבוה ואינטליגנטי להפליא לחובבי הפילוסופיה וביקורת התרבות, הרי שלדעתי נוכחותו של גונדרי ואיוריו המופלאים מצילים את “האם האיש שהוא גבוה מאושר?” משיממון מה.
    אני מסכימה אתך לגמרי, ומזדהה עם התחושה ש”האם האיש שהוא גבוה מאושר?” מהווה הצצה למוחו הקודח של מישל גונדרי (יותר מלזה של נועם חומסקי). יותר מזה, בדקות הראשונות של הסרט, דקות מהממות כי הן מהוות מעין מתקפה על החושים, חשבתי לעצמי שבטח כך מרגיש מישהו בעל הפרעות קשב וריכוז. בהמשך מתרגלים לקצב ולסימולטניות, והיה מעניין מאוד בהקשר זה הפרט שהוא סיפר בשיחה אתך, על כך שהוא החליט להזיז את הויז’ואל שתי שניות קדימה.
    אני חושבת שעיקר הבעיה שלי הוא שבאנו, יחד עם גונדרי, בצפייה לפגוש פילוסוף והוגה דעות, אבל התשובות והתובנות שמספק חומסקי לשאלותיו של גונדרי דלוחות למדי (יסלח לי האל). הוא יכול להיות יחיד בדורו, גאון ומבריק בתחום המחקר שלו, בבלשנות ומה לא, אבל הוגה דעות מרתק הוא לא. ובעצם הצצה אמתית לתחום המחקר שלו קיבלנו באמת רק בדקות הממש אחרונות של הסרט, כשהוא סוף סוף נתן דוגמה עם המשפט שהעניק לסרט את שמו, ואנחנו סוף סוף קיבלנו רמז למהו דקדוק גנרטיבי.
    כשגונדרי מפנה אליו שאלה כמו “מהי השראה בעיניך?”, ומקבל תשובה ספקנית (אני לא יודע ואין לי דרך לדעת מהי השראה) – זה מבאס. מזל שהוא בסוף החליט לספר את הסיפור על שני הנגרים והג’וינט. וגם כשחומסקי מציג בעיות בסיסיות בפילוסופיה כמו בעיית הזהות, המודגמת בסרט על ידי עץ הערבה ואחר גם ספינתו של תזאוס – הוא עושה זאת בצורה יבשושית למדי, ורק איוריו המרהיבים של גונדרי והתגובות הספונטניות והכנות (והמשעשעות) שלו מצילות את התיאורים האלה משעמום. ושוב, סליחה שאני מרשה לעצמי להתבטא כך.
    בקיצור, אם רציתי לדעת עוד על הדקדוק הגנרטיבי, התאכזבתי למדי. למשל בדוגמה היחידה הזו שקיבלנו – חומסקי מסביר שלכאורה “פשוט” הרבה יותר היה לקחת את ה-is הראשון במשפט ולהציב אותו בתחילת השאלה, אבל דוברים בשפה אינם פועלים כך. ואחר כך הוא מסביר שה-is השני הוא אולי שני בסדר המילים במשפט, אבל ראשון מבחינה מבנית. מה זאת אומרת מבחינה מבנית? אני לא יודעת, כי גונדרי לא שאל אותו (אולי זה היה לו מסובך מדי?).
    כן אהבתי את העובדה שגונדרי שילב שאלות על חייו של חומסקי – על ילדותו, על אופן חינוכו, על הקשר שלו עם הוריו וכן הלאה. וכאמור, מאוד אהבתי את הקטעים שבהם גונדרי מכניס את תודעתו המבולבלת לסרט. זה מוסיף חן, עניין והומור שבלעדיהם היינו נשארים וחצי תאוותנו בידנו. אבל סרט פילוסופי זה לא, סרט על דקדוק גנרטיבי – גם לא, וכהוגה דעות – חומסקי לדעתי פשוט לא מספק את הסחורה, לפחות לא בסרט הזה. מזל שבמאי ויוצר משפריץ מיצירתיות ביים את הסרט, כך שבאמת נהניתי בסופו של דבר.


השאירו תגובה