הפיקסיז בארץ. ראיתי את הצילומים משדה התעופה והמלון. כבר הייתי צריך פעם אחת ללכת להחזיר את הכרטיסים להופעה שלהם ולקבל זיכוי, אז עד שלא ראיתי שהם בארץ, לא העזתי לדמיין שההופעה שלהם אכן תתקיים. לא מעט להקות שאהבתי בנעוריי (או בבגרותי המוקדמת) מגיעות ארצה, ואת רובן אני מרשה לעצמי להחמיץ, בעיקר מתוך תחושה שיהיה קשה לי לשחזר כיום את ההתלהבות שלי מהם לפני עשרים או שלושים שנה. אבל כשזה מגיע לפיקסיז ההתלהבות שלי מהם עדיין טריה לחלוטין.

אני לא יודע איך לצמצם את ציפיותיי מההופעה שלהם הערב, אז בחרתי בשלוש הערות, פלוס בונוס חיוני בסוף.

א.

אני חושב שלפיקסיז יש חוש הומור מעולה. לאו דווקא רואים את זה תחת החזות הרצינית-עד-התאבדות שלהם, והמילים הסתומות, ולעיתים שוחרות הרס, של שיריהם. אבל כשהם החליטו לבצע את ״Head On״ של הג׳יזז אנד מרי צ׳יין באלבום ״Trompe Le Monde״ מ-1991 זה היה נפלא בעיניי – הם עשו גרסת כיבוי לשיר בן שנתיים. אבל אגב כך, הם עשו מחווה יפה לכל גל הגיטרות הגדול של הפאנק והפוסט-פאנק, תחילת שנות התשעים: הפיקסיז עשו מחווה לג׳יזז אנד מארי צ׳יין, ואילו הג׳יזז אנד מרי צ׳יין בעצמם גנבו ריפים שלמים מהסקס פיסטולז ומהקלאש (״Head On" אפילו מכיל פראזה מתוך ״Born to Run״ של ברוס ספרינגסטין). הפיקסיז, אנשי בוסטון, ייבאו את צליל הגיטרות הבריטי אל החוף המזרחי של ארצות הברית (ארצות הבריט?), ומשם הוא עבר לחוף המערבי, באותה שנה ממש, יצא ״נברמיינד״ של נירוונה, שעליו אמר קורט קוביין ״בסך הכל ניסינו לחקות את הפיקסיז״.

הנה ״Head On״:

ב.

להבדיל מסיבוב ההופעות הקודם שלהם, שהיה סיבוב קאמבק אחרי פירוק והרכבה, הסיבוב הנוכחי כבר מלווה אלבום חדש ונהדר, ״אינדי סינדי״. מעיון ברשימות השירים שהפיקסיז ביצעו בהופעות האחרונות שלהם, מתגלה תמונת העדפות ברורה: הם מנגנים את ״דוליטל״ במלואו, את ״קאם און פילגרים״ (האי.פי הראשון שלהם) במלואו, את ״סרפר רוזה״ בחלקו, בערך רבע עד חצי מ״אינדי סיטי״, והם מתעלמים כמעט לחלוטין מ״טרומפ לה מונד״ ומ״בוסה נובה״ (שיר אחד או שניים משניהם). אז אם עוד לא שמעתם את ״אינדי סינדי״, הזדרזו לקראת ההופעה הערב. הנה שיר מתוכו שהם כמעט בוודאות יבצעו הערב, ״מגדלנה 318״:

וגם את זה, ״ירוקים וכחולים״:

ג.

הפיקסיז פרצו לעולם כשהייתי בצבא והתאהבתי בהם מיד. אני עדיין מסתובב עם חולצת ״דוליטל״ שקניתי בזמן אמת אצל מרסל בשינקין. זה שהיא עדיין שלמה ועולה עליי זה לא פחות נס מזה שהם סוף סוף באים להופיע בארץ 25 שנים אחר כך. ומה שמדהים הוא שהפיקסיז הצליחו להמשיך ולהשפיע גם על הדורות הבאים, ולא נשארו הלהקה של אלה אלה שהתבגרו באייטיז. גם ילידי הניינטיז מכירים אותה (לא מעט בזכות ״מועדון קרב״). לפני שמונה שנים, ממש בימים הראשונים של הבלוג, פגשנו כאן את ליטל מייזל ואת עדי פרימרמן, נערות רמלה, שבימים הראשונים של יו-טיוב הפכו את הפיקסיז לאחת התופעות הוויראליות הגדולות ראשונות של האתר (עוד בימים שהסרטונים בו היו בפורמט 4X3). ב-2006 התפעלנו מזה שהקליפ שלהן הגיע ל-3 מיליון צפיות. היום הן כבר נמצאות ב-33 מיליון צפיות. אני לא יודע אם מתוכננת לפיקסיז פגישה איתן, אבל הם בוודאי יודעים שהם עשו מגוגל די הרבה כסף בזכותן. תזכורת:

אגב, במסגרת פינתנו ״איפה הן היום״: מייזל הפיקה את סרט הסטודנטים ״גרינלנד״, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל סרטי הסטודנטים שהתקיים בתחילת החודש. אנחנו עוד נשמע עליה, ואני לא מתכוון לגלויה.

וסרט:

אם לא ראיתם את ״loudQuietloud", הסרט התיעודי על סיבוב הופעות האיחוד של הפיקסיז מלפני עשר שנים, מאוד כדאי לכם. סרט קצת עצוב על אנשים שאף פעם לא ממש נהנו להיות כוכבי רוק. וסרט שמציג את קים דיל כשבר כלי, גופני ונפשי. אחרי שרואים את הסרט, מבינים למה היא החליטה שהיא לא יכולה לצאת לסיבוב הופעות אינטנסיבי נוסף, ופרשה (היא עשתה. הפיקסיז מסתובבים עכשיו עם בסיסטית אחרת (ואת קים דיל זכינו לראות, ממש מקרוב, בהופעה של הברידרז בזאפה לפני כמה שנים).

הנה ״רועש-שקט-רועש״, ששם הסרט חושף היטב את המבנה המוזיקלי של כמעט כל השירים של הלהקה:

ציוץ