02 יולי 2014 | 16:33 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

התחנה הבאה של פול מזורסקי

Screen Shot 2014-07-02 at 3.55.07 PM

לפני כחודש וחצי כתב פול מזורסקי בחשבון הטוויטר שלו: ״אני קצת לא מרגיש טוב, אבל לפחות מזג האוויר נעים״ (נו, באנגלית זה כתוב שנון יותר). כנראה שמאז מצבו רק הלך והידרדר. אמש הוא נפטר בבית החולים בלוס אנג׳לס, אחרי דום לב. הוא היה בן 84. לכתוב הספד על מזורסקי זה אתגר שחשבתי עליו לא מעט בשעות האחרונות. הוא מאותם במאים שכשנתחיל למנות את סרטיו נגלה שאנחנו מכירים לא מעט מהם, רובם אפילו היו ממש נחמדים. שמו היה מוכר למדי, לא מעט בזכות העובדה שבשנים האחרונות הוא דווקא הירבה לשחק (למשל ב״הסופרנוס״ או ב״תרגיע״), יותר מאשר לביים, אבל, איכשהו אני לא חושב שאפשר לקרוא לו במאי חשוב, או משפיע. סרטיו היו זכורים בזמן אמת, אבל די נשכחים בדיעבד. הוא בהחלט היה במאי מושפע. אבל – וזו הנקודה שגרמה לי בכל זאת להקדיש לו פוסט – היה לו כשרון ללכוד את תקופתו. סרטיו משנות הששים, השבעים ותחילת שנות השמונים קלעו בול לתמורות החברתיות שעברו על ארצות הברית (והעולם) באותם שנים, והיו לו את החושים – כתסריטאי, בעיקר – למצוא את הסיטואציות שהמחישו אותם, ולבקר אותם. המהפכה המינית של הסיקסטיז ב״בוב וקרול וטד ואליס״, המהפכה הפמיניסטית של הסבנטיז ב״אשה לא נשואה״ (סרט שאני זוכר שההורים שלי לקחו אותי אליו, משום מה, כשהייתי בן עשר, והוא מאוד הרשים אותי כבר אז, בלי שידעתי כלום על פמיניזם או על גירושין), ואז המהפכה של הכלכלה הרייגניסטית – מרוויחיה ומפסידיה – באייטיז עם ״היחפן מבברלי הילס״ (שעשה היסטוריה קטנה בתור הסרט הראשון בהפקת דיסני שהיה מסווג למבוגרים בלבד, בתקופה שבה האולפן רצה להוכיח שהוא יודע להפיק לא רק סרטי ילדים). שלושה נציגים של עשור, זה הישג נאה. ובאופן כללי, משהו בניו יורקיות היהודית של מזורסקי, כך נדמה לי, תמיד עבד לא רע אצל הקהל הישראלי, אפילו יותר מאשר הקהל האמריקאי. סרטים כמו ״התחנה הבאה, גריניץ׳ ווילג׳ ״ו״שונאים סיפור אהבה״ זכורים בישראל, אני חש, יותר מאשר באמריקה.

ב-2007 יצא מזורסקי לחקור את יהדותו ולהתקרב אליה מחדש, עם הסרט התיעודי שלו ״ייפי! מסע אל השמחה היהודית״, שהוא בעצם סרט המתעד בעיקרו את נסיעת חסידי ברסלב לציון של רבי נחמן באוקראינה. עם הסרט הזה הגיע מזורסקי לישראל, במסגרת הפסטיבל לקולנוע יהודי בירושלים.

הבעיה הגדולה של מזורסקי היתה שבני תקופתו עשו את הדבר שהוא עשה, יותר טוב ממנו. ולכן תמיד הזכירו אותו כמי שעושה דברים כמו אחרים. יש משהו בנוירוטיות היהודית בסרטיו של מזורסקי שהזכיר את וודי אלן (תחשבו על ״אשה לא נשואה״ ועל ״חיה ואחיותיה״, ונדמה לי שתראו דמיון מסוים – לא בעלילה, אלא בגישה ובדמויות), אבל וודי אלן היה תמיד טוב יותר. פיטר בוגדנוביץ תמיד עשה אהבת קולנוע יותר טוב ממנו; וג׳ון קאסאווטס עשה מרירות בורגנית יותר טוב ממנו. וכולם היו בחבורה שלו. וודי אלן שיחק ב״תמונות מהקניון״, קאסאווטס היה ב״הסערה״. וכמו כולם מאותה תקופה , רוב סרטיו היו פראפרזות על סרטים אחרים, לרוב צרפתיים. קלוד סוטה, פרנסואה טריפו, אלן רנה וז׳אן רנואר, פליני וברגמן הם כמה מהבמאים שסרטיו של מזורסקי היו מושפעים מהם, לעיתים כהומאז׳ מובלע, ולעיתים כמחווה מפורשת. ובגלל כל זה – ובעיקר כי הוא לא היה וודי אלן, שידע לחקות את כולם ולצאת מזה מקורי – סרטיו התיישנו נורא מהר.

 

בחודשים האחרונים לחייו הסתובב מזורסקי בין חבריו וצילם שיחות איתם, במטרה להפוך אותם לתוכנית ראיונות בשם ״It’s All Crap״. מהסדרה הזאת בינתיים ראה אור הקטע הזה שבו פול מזורסקי מדבר עם מל ברוקס על היטלר:

ובדף הטאמבלר שלו, הוא העלה את הדף הראשון מתוך ״תחנה הבאה, גריניץ׳ וילג׳״:

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “התחנה הבאה של פול מזורסקי”


השאירו תגובה