אוקיי, אז איך מסכמים את חודש יוני? היה לנו את האייטם הזה מאתמול, שמסכם כמה שבועות של עבודה מאחורי הקלעים. ובעיקר, יש לנו את הבעיה הקטנה הזאת של היעדרם של סרטים טובים. שלושת הסרטים הכי טובים שראיתי החודש היו ישראליים, אבל רק אחד מהם יצא להקרנות מסחריות. חוץ מ״אפס ביחסי אנוש״ ראיתי החודש גם את ״גט״ של האחים אלקבץ ואת ״הגננת״ של נדב לפיד, והתפעלתי מהם מאוד. שלושתם סרטים שונים מאוד, אבל מעולים כל אחד בדרכו.

אבל אם זה לא הופץ בבתי הקולנוע, זה לא ברשימה. כלומר, בדרך כלל. החודש קצת רימיתי. הנה הרשימה:

1. ״אפס ביחסי אנוש״

2. ״למצוא את ויויאן מאייר״, ״טים מצייר ורמיר״, ״The Unkown Known״

אחד הכשלונות הכי גדולים שלי בבלוג הוא העובדה שאני לא מספיק לכתוב על כל מה שאני רואה. ובחודש האחרון, בזכות דוקאביב וערוץ יס דוקו, ראיתי שלושה סרטי תעודה מרתקים. נתחיל מהשלישי: סרטו החדש של ארול מוריס, שחמק אל ערוץ יס דוקו בלי להגיע קודם לפסטיבל קולנוע (דוקאביב או פסטיבל ירושלים) שם היה זוכה לתשומת לב גבוהה יותר, ולתשואות. לכאורה, זהו מעין המשך ל״ערפל המלחמה״ שעליו זכה מוריס באוסקר. שם הוא ראיין את רוברט מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי בימי מלחמת ויאטנם, ואילו כאן הוא מראיין את דונלד ראמספלד, שר ההגנה בראשית ימי מלחמת עירק. למעשה, זה דווקא המשך ל״Standard Operating Procedure״ שלו, שבו הוא בחן את מלחמת עירק והידרדרות הניהול שלה, דרך מקרה ההתעללות בעצירי בכלא אבו גרייב, שתועד בגאווה על ידי הסוהרים המתעללים. האירוע הזה הביא לפרישתו של ראמספלד ממשרד ההגנה. כמו שהיה אצל מקנמרה, גם כאן מוריס לא מצליח לסחוט הודאה בכישלון מצד האיש שעמד בראש המלחמה, שניצלה את אירועי 11 בספטמבר וטוותה שקרים תקשורתיים כדי לצאת למסע נקמה מדברי שהאפקטיביות הצבאית שלו היתה מוטלת בספק. אבל הוא משרטט פרופיל של איש שכמעט היה נשיא, ומתגלה כבר פלוגתא רהוט, מנומק וג׳נטלמני, וכנראה גם כפייתי למדי. ההברקה בסרט אינה הראיון, כמו מלאכת ליקוט, מיון והצגת רבבות המזכרים שראמספלד כתב בימיו כנושא תפקידי ציבור (תחילה בממשל פורד, ואז בממשל בוש הבן). זה סרט נטול קתרזיס, ולכן אולי הוא נחשב לאחד הפחותים מבין סרטיו של מוריס, אבל מלאכת העבודה התיעודית בו, של איסוף מידע והצגתו באופן ויזואלי, פשוט מרהיבה.

״ורמיר של טים״ הוא סרט בינוני מבחינה קולנועית, אבל מאוד מבדר, שהופק על ידי צמד הקוסמים פן וטלר, המציג סיפור די מופלא של ממציא שפיצח את השיטה שבה צייר ורמיר את ציוריו, וכדי להוכיח את נקודתו – ובהיותו עשיר כקורח ומשועמם עד השמים – הוא בונה לעצמו סטודיו, משחזר את התפאורה של ציורי ורמיר ומחליט לצייר ציור בסגנון ורמיר – לא לזייף או להעתיק, פשוט לצייר כמוהו, והתוצאה די מפתיעה.

״למצוא את ויויאן מאייר״ הוא גם קולנוע טוב וגם סיפור מדהים. ובעיקר: סרט שהוא כמעט כולו עבודה של איש אחד. ג׳ון מאלוף נתקל בצילומים ותשלילים של צלמת שהוא לא הכיר, התפעל מהם, התחיל לחפש עוד מהם, מיין, סידר, פיתח, מיסגר, עניין בעלי גלריות, וכשזכה לדחיות הרים בעצמו תערוכות עם הצילומים של האשה המיסתורית, ואז יצא לברר מי היתה האשה הזאת שצילמה אינספור צילומים, פשוט נפלאים, ולא עשתה איתם כלום, וכאן הוא גם מגלה דמות מרתקת ומלאת סתירות. ולכל אורך הדרך הזאת הוא גם תיעד את עצמו, ועשה עבודה נפלאה. בסופו של תהליך הוא ערב את הדוקומנטריסט המנוסה יותר, צ׳רלי סיסקל (אחיינו של ג׳ין סיסקל) בתהליך העריכה, והתוצאה היא סרט תיעודי שבכל רגע מצליח להפתיע.

2. ״הדרקון הראשון שלי 2״

3. "רחוב ג׳אמפ 22״

צריך להודות: הרשימה ״הסרטים הכי טובים של יוני״ מייצגת באמת את הסרטים הכי טובים שראיתי החודש, אבל חלק מהם אינם סרטים טובים כל כך, הם פשוט יותר טובים מהסרטים האחרים, שהיו עוד פחות טובים.

4. ״שף״

5. ״מיליון דרכים להתפגר״ או ״מלפיסנט״

השאלה כאן אינה איזה מהסרטים האלה היה טוב יותר – שניהם היו בינוניים להחריד – אלא איזה מהם היה פחות רע. בשניהם היו רגעים מעניינים שדוללו בהמון רע.

==================

חמשת הפוסטים הכי נקראים של יוני:

״אפס ביחסי אנוש״, ביקורת

״מיליון דרכים להתפגר״, ביקורת

למה ״אפס ביחסי אנוש״ לא מוקרן ברשת גלובוס?

הזוכים בפסטיבל הסטודנטים ה-16

ירושלים ושחור-לבן (תיקו)

״שושנה חלוץ מרכזי״, טריילר

ציוץ