06 יוני 2014 | 11:39 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“מיליון דרכים להתפגר״, ביקורת

״מיליון דרכים להתפגר״

״מיליון דרכים להתפגר״

לוקח כמה דקות ארוכות לקלוט שסרטו השני של סת מקפרלן כבמאי (אחרי ״טד״ האולטרה-מצליח) הוא סוג של פשלה. כמה דקות ארוכות, כי הסרט מתחיל טוב מאוד: עם סצינת כותרות פתיחה מצולמת היטב של נופי עמק מוניומנט בשעת שקיעה, עם מוזיקת מערבונים ועם עיצוב כותרות שהוא הומאז׳ מדויק לפונטים של המערבונים, בימיהם הצבעוניים והסינמסקופיים. נדמה היה, לרגע, שמקפרלן לוקח את המערבון ברצינות. ואם לא את המערבון, את פארודיית המערבונים. לאורך הסרט כולו די ברור שזה לא ״האיש שירה בליברטי ולאנס״ שמקפרלן מכוון אליו אלא ״אוכפים לוהטים״. ו”אוכפים לוהטים״, במלאת 40 שנה לבכורתו, הוא מודל חיקוי מצוין. מצד שני הוא גם מציב רף ש״מיליון דרכים״ ממש לא מצליח להתקרב אליו. עם כל ניבולי הפה של מקפרלן ושות׳, ״מיליון דרכים להתפגר״ הוא סרט הרבה פחות נועז מ״אוכפים לוהטים״, וגרוע יותר – פחות מצחיק.

זה לא ניכר מיד. בתחילה דווקא נדמה שמובטחת לנו הנאה. מקפרלן הצליח לעצב לעצמו – עם איפור? פוטושופ? ניתוחים פלסטיים? – פנים של כוכב קומדיות אילמות איקוני. אולי בתור מי שמגיע מעולם האנימציה הוא עיצב לעצמו פרצוף שניתן לצמצם לכמה משיכות דיו פשוטות. הוא נראה כמו טינטין בגילומו של הרולד לויד. ומקפרלן ברא לעצמו דמות שבדקות הראשונות לסרט נראית די מצחיקה: הוא בן המאה ה-21 שתקוע בתוך מערבון של סוף המאה ה-19. לא כי זה סרט על מסע בזמן, אלא כי הוא מגלם את הנוירוטי הראשון במערב, האדם הראשון שמגיע בטעות למערב הפרוע ומבין שזו ארץ של מוות ורוע. אין שם מקום לעידון, הגיון או אמנות. הוא צוחק על כך שאף אחד אף פעם לא מחייך בצילומי המערב הפרוע, ועל כך שלפני מאה ומשהו שנים גם הבילוי הכי תמים יכול להסתיים במוות אכזרי. הוא גם צוחק, על ידי הומור אנכרוניסטי השם תודעה מודרנית בתוך עלילה של ימי עבר, על הסטנדרטים הכפולים של המערבונים, טרום ימי התודעה הפמיניסטית, בהם הזונה יכולה להיות גם נזירה.

אבל אחרי רצף בדיחות נאה על מערבונים ועל האופן שבו מערבוני העבר נראים לא הגיוניים לעיניים עכשוויות, הסרט בולם בחריקת בלמים ורוב הבדיחות מתנדפות ממנו. אחרי ההפתעה הגדולה של ״טד״, שהיה גם וולגרי, גם מצחיק בטירוף, גם תמים ומתוק וגם נבון להפליא (וגם הצלחה היסטרית), ״מיליון דרכים למות״, שמבוים באופן שאפתני יותר, הוא נסיגה עצומה לאחור. גם הבדיחה – המאוד מושקעת אבל המאוד מסורבלת – על ״בחזרה לעתיד 3״ מזיקה יותר משהיא מועילה.

 

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““מיליון דרכים להתפגר״, ביקורת”

  1. נתי 6 יוני 2014 ב - 11:48 קישור ישיר

    מאכזב, הטריילרים ממש הצחיקו אותי. נקווה שטד 2 לא יהיה נפילה.

  2. נתי 8 יוני 2014 ב - 18:06 קישור ישיר

    אז ראיתי, והיה די קשה לצפייה. הסרט פשוט לא מצחיק ומאוד משעמם.
    אני דווקא אהבתי את האזכור ל”בחזרה לעתיד 3″, אולי כי זאת הייתה קרן האור היחידה בסרט הזה.
    אני חושב שיצא לו סרט רע משתי סיבות, הכתיבה שלו יוצאת מן הכלל שמדובר בדמויות כמו פיטר גריפין/טד שיכולות לצחוק על כולם. השנייה שהאולפנים סמכו עליו יותר מידי מבלי לבדוק את המוצר שהוא הכין להם.

    הביקורת שלי –
    http://wp.me/p4aZQh-31


השאירו תגובה