החצי הראשון של 2014 הסתיים (לפני שישה ימים, אבל הייתי עסוק בענייני טכניים של הבלוג – הביטו סביבכם – ואגב כך, אהלן וסהלן לקוראי mako שפוגשים ״סינמסקופ״ בפעם הראשונה. מקווים שתיהנו כאן).

הבלוג הזה מסכם את הסרטים הטובים מדי שבוע בטבלת המבקרים, ומדי חודש במדור הסיכום החודשי, ואז בסוף השנה. אבל אם נאמץ מנטליות מונדיאל, יש הגיון לקיים גם סוג של חצי גמר בנקודת האמצע. השנה זה נהיה רלוונטי כפליים, כי בגלל כל התהפוכות שעבר הבלוג הזה בחודשים האחרונים יצא שהסרט שאני חושב שהוא הכי טוב לשנת 2014, נכון לסוף יוני, הוא סרט שעד כה לא כתבתי עליו ביקורת. הנה ההזדמנות שלי לתקן.

אבל לפני כן.

מהו הסרט הטוב של 2014 על פי טבלת המבקרים של ״סינמסקופ״?

והתשובה היא:

״היא״, במאי: ספייק ג׳ונז

מדי שבוע עשרה מבקרי קולנוע מציגים כאן את הניקוד שלהם לסרטים שהם ראו, ככה תוכלו לדעת במבט חטוף מהו הסרט שיש סביבו קיים קונסנזוס ביקורתי (יש כאלה שמיד רצים לראות את הסרט שהמבקרים הכי אוהבים, ויש כאלה שיודעים לסמן לעצמם לוותר על הסרט הזה דווקא בגלל שהמבקרים אוהבים אותו. לא משנה לאיזה מחנה אתם משתייכים, זה שימושי).

אלה חמשת הסרטים שהופצו בישראל בחצי השנה הראשונה של 2014 ושקילבלו את הציונים הממוצעים הכי גבוהים ממבקרינו:

במקום הראשון: ״היא״ של ספייק ג׳ונז. ג׳ונז יהיה אורח פסטיבל ירושלים בשבוע הבא (בתקווה שהוא לא יבטל את ביקורו לאור הבלאגן במדינה בשבוע האחרון). ״אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא (שמציג עכשיו בבתי הקולנוע) ו״בתוך לואין דיוויס״ של האחים כהן בתיקו על המקום השני.

מה הסרט הטוב ל-2014 של ״סינמסקופ״?

״מלון גרנד בודפשט״, ווס אנדרסון

הסרט הטוב ביותר (מיבול 2014, לא משנת 2013 שרק הופץ בישראל השנה) לדעתי הוא ״מלון גרנד בודפשט״ של ווס אנדרסון. בואו נתחיל דווקא מהסוף: מהאוסקרים. הסרט יצא בפברואר, שנה לפני טקס האוסקר שבו הוא יזכה, ללא כל ספק, בפרסים על העיצוב האמנותי והתלבושות. הוא יהיה גם מועמד מוביל לזכייה בקטגוריות התסריט המקורי והצילום. מועמדויות למוזיקה של אלסנדר דספלה ולמשחק של רייף פיינס מובטחות גם כן. אהיה בשוק אם הסרט עצמו לא יהיה מועמד אף הוא. הוא לא יזכה, אבל הוא המועמד הבכיר הראשון לאוסקרים לשנה זו.

עכשיו, כשהוא יצא בדי.וי.די ובלו ריי, יכולתי לשבת ולצפות בו שוב, ולהעריך אותו מחדש. והאמת, הצפייה השנייה בסרט עושה עמו חסד גדול. בצפייה הראשונה התפעלתי ממנו, בעיקר מהעושר שבו. סרטיו של אנדרסון תמיד עשירים מבחינה ויזואלית – העיצוב, והקומפוזיציה הוויזואלית. אבל ״מלון גרנד בודפשט״ הוא גם סרט עשיר מבחינה עלילתית. למעשה, בצפייה הראשונה היתה לי תחושה שהוא אולי אף עשיר מדי. ריבוי תקופות, עלילות, דמויות, עד כדי תחושה מסחררת של גודש ושובע. ככ שהתרחקתי מהסרט כך גברה ההערכה שלי אליו, אבל גם התהייה: מה רצה הסרט לומר לנו? האם זה היה רק תרגיל גרנדיוזי בסגנון ועיצוב? הצפייה השניה עשתה סדר בגודש.

״מלון גרנד בודפשט״ הוא סרט על סיפורים ומספריהם. הוא נפתח בנערה המחזיקה ספר הנקרא ״מלון גרנד בודפשט״ ועולה לקברו של הסופר שחיבר אותו – שמו של הסופר: ״סופר״. פלאשבק לסופר ב-1985, המספר לנו על כתיבת הספר. פלאשבק ל-1968: הסופר בצעירותו פוגש את האיש שמספר לו את הסיפור שלו, שעליו הוא ביסס את עלילת ספרו שעליו מבוססת עלילת הסרט. פלאשבק ל-1932, שם האיש שמספר את הסיפור הוא דמות משנה המתבוננת בגיבור הסרט. ומכאן, הסרט מתקדם במהלך שנות ה-30, במדינה מזרח אירופית בדיונית בין מלחמות העולם (הלא בדיוניות), כשהסיפורים והדמויות הנפרסות מולנו נכתבו – כך בהצהרת הסרט – בהשראת סיפוריו של שטפן צוויג. כך שיש לנו חמש שכבות של מעטפות עלילתיות. אם תרצו, הסרט פותח חמישה זוגות של סוגריים – ההשראה של צווייג, הקוראת, הסופר, המספר, הגיבור. כל אחד מהם מנסה לשכנע אותנו שכל מה שאנחנו רואים על המסך קרה באמת אבל כל מתווך למעשה מרחיק אותנו מהמציאות אל עולם של בדיון, כל נדבך מרחיק את הסיפור ממעמד של ״אמת״ למעמד של ״פולקלור״, או ״מיתוס״ או ״צ׳יזבט״. הסיפור עובר דרך כל כך הרבה פילטרים, שעד שהוא מגיע אלינו, אנחנו מתייחסים אליו כאל אגדת עם, שאין סיכוי שהיתה יכולה לקרות, היה היה פעם, במדינה רחוקה ולא אמיתית, בתקופה רחוקה, שאולי בכלל לא היתה. וכך, בתוך סרט קליל, צבעוני וקרקסי, מסתתר סיפור שרק הולך ונהיה קודר יותר ויותר, המציג עולם שהולך ומאבד את אנושיותו.

מהבחינה הזאת, ״מלון גרנד בודפשט״ הוא לא רק סרטו הטוב ביותר של אנדרסון, אלא גם סיכום כל סרטיו עד כה: מבחינת העיצוב והצילום, הוא מגיע כאן לשכלול מוקצן של סגנון הרוקוקו המודרני שלו, שבו הוא מעצב את סרטיו המודרניים כמו יצירות עתיקות שבהן מוזיקת ימי ביניים מתערבבת עם שיר הביטלס. אבל הוא גם מזכיר לנו שכל סרטיו הם סיפורים על סיפורים, ועל גיבורים שהם בדאים.

ההברקה ב״מלון גרנד בודפשט״ היא שאנדרסון גם משתשע כהוגן עם הצד הקולנועי של הסרט שלו. זהו, למעשה, הנדבך השישי לסיפור: האופן שבו הקולנוע ממסגר את העלילות. אנדרסון לא מסתפק בעיצוב תפאורה כדי לבטא מעברי זמן ותקופה, הוא גם משחק עם גדלי המסך. אנדרסון, כסינפיל אמיתי, יודע שלכל תקופה אין רק את הסגנון האדריכלי והעיצובי שלה, אלא גם מוסכמה קולנועית הבאה לידי ביטוי בפורמט הצילום.

וכך, הסרט מתחיל בהווה (שנות השמונים) עם מסך בפורמט 1:1.85, שהיה אופייני לימי הווידיאו:

השוט הנ״ל, הלקוח מהסצינה הראשונה בסרט, גם מציג את אחד המוטיבים המרכזיים בו: המפתח. המפתח הוא הסמל המייצג את הקונסיירג׳ בבית המלון, אבל הוא גם מייצג את תפקידו של הקורא/הצופה ביצירה. כדי לפענח יצירה, הצופה זקוק למפתח. יש בכל יצירה קוד, שעוזר לנו להבין את היצירה לעומקה, את משמעויותיה. המפתח לפיצוח. המעבר בין גדלי המסך, שהוא מעבר קולנועי בין תקופות ובין סוגים של קולנוע, הוא סוג כזה של מפתח, הממסגר לנו את הסיפור כ״רק סרט״, ועוד סרט בתוך סרט בתוך סרט, כמו בבושקה אין סופית של עלילות ודמויות שמסתירות עוד ועוד נדבכים. ויש גם הרמז – שאותו אולי יצליחו לפצח הבקיאים ביצירתו של שטפן צווייג – שלמרות התחושה שמדובר בסיפור מופרך ומצוץ מהאצבע שאין סיכוי שהיה יכול לקרות באמת, אולי בעצם מדובר ברומן מפתח, קרי – רומן המבוסס על דמויות אמיתיות, המוחבאות תחת שמות בדויים.

ואז עוברים ל-1968, הימים הגדולים של הסינמסקופ, המסך הרחב, בפורמט 1:2.35 (והעיצוב הסובייטי, של המדינה שנעה הלוך ושוב החוצה ואל תוך מסך הברזל):

ואז קופץ אל 1932, השנים הראשונות של הקולנוע המדבר כשהקולנוע, לפני עידן הטלוויזיה צולם במה שמכונה ״פורמט אקדמיה״ (1:1.33), וכך מוצג רוב הסרט:

שיהיה בריא אנדרסון, איזה סרט יפה הוא ביים. לקח לי שתי צפיות וחמישה חודשים כדי להבין.

ציוץ