פסטיבל הקולנוע בירושלים: מה לראות בסוף השבוע?
״הפשיטה 2״. זה יגמר בדם
הדילמה הקבועה בפסטיבלי הקולנוע: לראות סרטים או לכתוב עליהם? בשבוע וחצי האחרון אני רואה עוד ועוד סרטים מתוך המצאי שמוצע בפסטיבל הקולנוע של ירושלים שייפתח מחר (חמישי, 10.7), ועכשיו צריך לעצור את הצפייה ולשבת לעשות קצת סדר בסרטים, ולנסות להמליץ מה כדאי לראות. הנה, מתוך התוכנייה של יום שישי ושל שבת בפסטיבל, מקבץ הסרטים שכבר ראיתי.
״כביש קדוש״
תייקו תחת: קולנוע למיטיבי לכת. זה הסרט שזכה לפני שנה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, וזו הפעם הראשונה שסרט תיעודי זוכה בפרס הזה. מצד שני, זה לא ממש סרט תיעודי במובן השגרתי של המילה. הדוקומנטריסט האיטלקי ג׳יאנפרנקו רוסי משתמש בכביש הטבעת המקיף את רומא, כביש ה-GRA, לציר שדרכו הוא משרטט פרופיל של העיר וטיפוסיה. צוות פרמדיקים הנוסעים במשמרת מסביב לכביש מהווה סוג של ציר שמניע את הבמאי בהיקף הכביש, כשהוא עוצר בכל פעם ומתוודע לדמויות העובדות או פועלות על הנתיב, החל מהאיש שמטפל וחוקר את העצים הצומחים בשולי הדרך, ועד לעובדות במועדון החשפניות הפועל על אם הדרך. בגלל שהכביש מקיף את כל רומא, הוא מצליח להביא חתך של תקופות העיר ומעמדותיה. מצד שני, סלילתו של כביש מהיר בפאתי העיר מיד דוחקת אליו את אנשי השוליים, אלה שלא יכלו להרשות לעצמם לשדרג את מקום המגורים לפני שמפלצת הבטון הרועשת נצמדה להם לקיר. כך שגם האריסטורקטיה המוצגת בסרט היא רק ״אריסטוקרטיה״: ארמון איטלקי תיק ואצילי, שהוא היום בעיקר סט צילומים, ובית אירוח לטיפוסים משונים למדי. ״טיפוסים משונים למדי״, אגב, היא הכותרת שמתאימה כמעט לכל הדמויות המוצגות בסרט, מה שמעורר את השאלה האם אלה האנשים שרוסי אוהב לתעד, או האם באמת אלה האנשים שגרים בשולי העיר.
״מלחמה ממבט ראשון״
הסרט שזכה (באופן חסר תקדים) בשלושה פרסים ב״השבועיים של הבמאים״, מה שהופך אותו מיד מסרט שהיה אלמוני לפני פסטיבל קאן לאחד הסרטים שיש סביבם הכי הרבה זמזום וציפיות. ולסרט כזה, ציפיות זה דבר הרסני. עם זאת, אחרי צפייה בלא מעט סרטים מפסטיבל ירושלים, אני חייב להגיד שהסרט הזה נשאר. הוא קטן ופשוט (או פשוט למראה), אבל יש בו כמה וכמה הברקות. ראשית, בדמויות. זה סיפורם של שני צעירים בעיירה קטנה בצרפת, שנראה שאין מה לעשות בה. הבחורה, כולה פקעת עצבים ואגרסיות, משתוקקת להתגייס לצבא, לפרוק קצת מהאנרגיות שלה, וגם כדי להתרחק מהמקום הזה. הבחור, מתאהב בה ומחליט להתגייס גם, כדי להיות בסביבתה. יש כאן חילוף תפקידים שנון למדי בין המינים, שבהמשך לא מפסיק לעשות זיגזגים בתוך הציפיות שלנו, כשהבחור והבחורה ללא הרף מחליפים ביניהם את התפקידים ה״מסורתיים״ של הגבר והאשה. אבל לקראת הסוף, הסרט מקבל תפנית מעניינת אף יותר, כשהוא פולש כבר לטריטוריות כמעט סמליות, ומסרט שבתחילה נראה קטן, פשוט, לא מאוד מתוחכם ומונע על ידי דמויות, הוא פתאום הופך לסרט שמחביא בסיומו כמה רגעים קולנועיים מרשימים למדי.
״ילדה נצחית״
אחד הסרטים האמריקאיים העצמאיים המדוברים של העונה האחרונה, הוא – בעיני – ניסיון נואש להביא למסך סרט שמחקה את השפה של לינה דנהם, מתוך השתוקקות להשיג חוזה לסדרה ב-HBO. אבל ללא הכשרון של דנהאם, ״ילדה נצחית״ הופך לאחד הסרטים הכי בנאליים וחסרי יחוד או צורה שראיתי (אבל, יש להגיד, הוא רכש לו לא מעט מעריצים, בזכות גישת הדוגרי שלו לחיים). הקומיקאית ג׳ני סלייט מגלמת את הקומיקאית דונה סטרן, שהכנות שהיא מציגה על הבמה מרחיקה מעליה את בן זוגה, ודוחפת אותה למיטה עם וואספ שהיה מתאים יותר לאמה מאשר לה. הסטוץ-ללילה הזה הופך להריון לא רצוי, שמיתרגם לסדרה של מופעי סטנד אפ מאוד לא מצחיקים. הסרט נקרא במקור ״Obvious Child״, שם לא ברור, אבל כזה המאפשר לבמאית, גיליאן רובספייר, להשקיע את רוב תקציב הסרט ברכישת הזכויות לשיר של פול סיימון, הנושא את השם הזה. אם אתם בדילמה, אז בדיוק באותה שעה אתם יכולים לבחור ב-
״הפשיטה 2״
באותה נשימה אומר: ״הפשיטה 2״ אכזב אותי; וגם: גארת אוונס הוא ככל הנראה הבמאי החדש-הצעיר הגדול ביותר שחי כרגע. האיש הזה גאון בכל כך הרבה רמות שאני לא יכול אפילו לדמיין. איך שתי הטענות האלה מתיישבות זו עם זו? נלך ראשון-ראשון, אחרון-אחרון. למה אכזב? כי הגדולה ב״הפשיטה״ הראשון – שהיה אחד הסרטים המדוברים ביותר בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים – היתה בלכידות הזמן והמקום. קבוצת שוטרים פושטת על בניין מגורים הנשלט על ידי סינדקט פשע, ועוברת קומה קומה לחסל את הפושעים ובחיפוש אחר הקודקודים. בדרך, רוב השוטרים נקצרים בזה אחר זה. הלוקיישן היחיד איפשר לגארת אוונס להפוך כל קומה לסיקוונס אקשן עצמאי. זה היה משחק מחשב מצולם, שבו בכל קומה רמת הקושי עולה, עד שזה מגיע – פחות או יותר – לקרב האחד-על-אחד.
סרט ההמשך סטנדרטי יותר במונחי עלילה. למרות שמו, אין כאן פשיטה. יש את הגיבור מהסרט הקודם שכעת מסתנן לתוך הסינדיקט – אחרי שבמערכה הראשונה הוא רכש במשך שנתיים בכלא את אמונם של ראשיו. ההברקה הגדולה של הסרט הראשון נעלמת, לטובת סיפור רב לוקיישנים ודמויות, על בגידות ובגידות כפולות. אז מנקודת המבט הזאת, ״הפשיטה 2״ הוא סרט הרבה פחות ייחודי מהראשון. למעשה, לרגעים נדמה שאוונס מקריב את הייחוד של הסרט הראשון לטובת חיקויים של יוצרים בני דורו – השראתו של תומס וינדינג רפן מורגשת במיוחד בסרט הזה, ומפחיתה ממנו, כי אוונס מבריק בהרבה מהמנייריזם של רפן.
אבל עד מהרה מתחוור שכל העלילה, הדמויות והלוקיישנים הם רק סדרה של תירוצים עבור אוונס להנדס סצינות קרב מרהיבות בלוקיישנים שנמנעו ממנו בסרט הראשון – אחת בשלג, אחת בבוץ, אחת בתוך תא קטן, אחד בתוך מועדון לילה, אחת בקרון רכבת תחתית, ואחת בתוך מכונית נוסעת בעיצומו של מרדף מסחרר. ולבסוף, השואו דאון במטבח במסעדה, בו שניים נלחמים זה נגד זה, עד שהאחד הופך לפילה אדם. כן, האלימות בסרט הזה קיצונית – זה לא יגמר עד שהמפרקת לא תישבר והגרון לא ישסף.
אבל אוונס רק הולך ומשתכלל מסיקוונס מכות אחד לשני. הפורמט כמעט קבוע: אחד נגד מאה. ואוונס, שכתב, ביים, ערך ועשה את כוריאוגרפיית האקשן, עושה פלאים. לעיתים הכל קורה בשוט וירטואוזי אחד, לעיתים בעשרות שוטים קצרים, והמצלמה אצלו תמיד מוסיפה נדבך לסיפור ולדרמה, כאילו היא דמות בעלת נוכחות, ולא סתם צינור להעברת מידע. בכל סצינה וסצינה אוונס מתגלה כבמאי שגונב במידות שוות מג׳קי צ׳ן, טוני ג׳ה וסטיבן ספילברג. וכמובן, מפארק צ׳ן-ווק. כן, אורח פסטיבל הקולנוע השנה, אחד מגדולי הבמאים בקוריאה, יפסיד היום בקרב פטישים מול אוונס, שגנב לו את סצינת הפטיש מ״שבעה צעדים״, ושדרג אותה פעמיים. אוונס, וולשי שחי באינדונזיה עם אשתו, הוא בדיוק מהבמאים האלה שיכולים להפוך לכריסטופר נולן הבא, אם הוא רק ייענה לחיזורי הוליווד. כדי שזה יקרה, הוא יצטרך לוותר על האלימות הקיצונית בסרטיו. מצד אחד, יהיה מעניין לראות האם אוונס יצליח לביים גם ללא מכות וכריתת איברים; מצד שני, אולי אנחנו צריכים לשמור על הבמאי היחיד שכרגע מביים נהרות של דם ועושה את זה בווירטואוזיות פוערת עיניים.
״סטוקר״
פארק צ׳ן-ווק יציג את סרטו האחרון בפני הקהל הירושלמי. ״סטוקר״, סרט אימה עצמאי תוצרת אמריקה, לכאורה מצמצם את המנעד של פארק. זה אחד מסרטיו הפחות אלימים. מי שמחפש סימפוניה של אלימות, כמו בסרטי הנקמה שלו, עשוי להתאכזב מהקצב המתון של הסרט הזה, שסצינות האימה בו מגיעות במינונים נמוכים. מצד שני, הוא מוכיח את גדולתו כבמאי שיודע ליצור אווירה סמיכה וחושנית, מלאת מיסתורין. ״סטוקר״ הוא לא סרט מצטיין, אבל הוא תרגיל משובח בסגנון, והוא מציג את פארק כבמאי הרבה יותר מעניין ממה שהקריירה הקוריאנית שלנו חשפה בפנינו.
שמחכה את השפה של לינה דנהם = שמחקה……