25 יולי 2014 | 11:29 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

״הרוח העולה״, ביקורת

״הרוח העולה״

״הרוח העולה״

״הרוח העולה״, סרטו האחרון (ואולי אף האחרון בהחלט), של מאסטר האנימציה היפני, היאו מיאזאקי, הוא ככל הנראה הסרט הטוב ביותר שלו, כך לפחות לדעתי. הסיבות שמעריציו של מיאזאקי עשויים לרטון אל מול הסרט ולמצוא אותו טוב פחות מסרטיו הקודמים, הן בדיוק הסיבות שבגללן אני כל כך אהבתי אותו. אולי זהו המיאזאקי שהוא הכי פחות מיאזאקי, אבל זו כנראה הסיבה שהוא כל כך ריגש אותי. במידה רבה, זהו ככל הנראה הסרט הכי ריאליסטי, הכי דומה למציאות, שמיאזאקי עשה, שינוי כיוון מסוים ליוצר שהפרסום הגדול שלו בקולנוע דווקא בזכות העובדה שהוא ידע ליצור עם עפרונותיו ומכחוליו עולמות של חלומות, יצורי קסם ומיסטיקה. העובדה שמיאזאקי, שהיה מועמד לאוסקר על הסרט הזה, הכריז שהוא פורש לגמלאות ומפסיק לביים, מעניקה לסרט הזה תוקף נוסף, שהופך את הביוגרפיה המונפשת הזאת, לכזאת שאפשר לראות בה יצירה אישית מאוד עבור הבמאי (עם זאת, אני מקפיד שלא להאמין לבמאים שמכריזים על פרישה. מיאזאקי בוודאי מרגיש שהוא כבר מבוגר מדי למאמץ הכרוך בהפקת סרט חדש, המבוצע בעבודת יד על ידי אנשי הסדנה שלו באולפני ג׳יבלי ביפן, ושהוא מפקח בעצמו על כל פריים ופריים שנעשה, אבל לרוב השילוב בין בטלה ובין רעיון טוב, ואולי הצעה כספית מפתה, עוזרת לכל פנסיונר לשוב בו מפרישתו).

לצופה המערבי, ״הרוח העולה״ מספק אתגר לא פשוט מבחינת הזדהות. זהו סיפורו הבערך-אמיתי של ג׳ירו הוריקושי, מעצב מטוסים יפני, וכנראה סוג של גיבור במולדתו, שמוכר בימינו בתור האיש שאחראי על עיצוב מטוסי הזירו ששימשו את יפן במלחמת העולם השניה, המטוסים שאיתם התקיפה יפן את ארצות הברית בפרל הרבור. הסיפור נהיה מורכב ומסובך יותר כשהגיבור נודד לגרמניה כדי לעבד איתם על המטוסים, והוא מוצא לעצמו מנטור בדמות מהנדס מטוסים איטלקי, בימי מוסוליני. כלומר, כל המדינות שהמערב נלחם בהם במלחמת העולם השניה, הן בנות בריתו של הגיבור בסרט. הצופה המערבי, בוודאי האמריקאי, ישאל את עצמו בצדק: האם הסרט הזה מצדיע לאיש שיצירתו הביאה להרג כה גדול? האם זהו סרט שתומך במלחמה? ובכן, במידה רבה, הסרט עוסק בשאלות האלה. הוא לא מתחמק מהתמודדות עם הנתונים האלה. ובזה עוסק הסרט, בפערים. בפער שבין חלומות ובין מציאות, בין כוונה ותוצאה, בין אידיאל ובין תכלית. הסרט עוסק בכך שהמעצב בונה כלי אוטופי, אבל בפועל נעשה בו שימוש הרסני, ששובר את ליבו. יש כאן אולי מידה מסוימת של היתממות, שהרי מעצב מטוסי קרב לא יכול לדמיין שיציר כפיו לא יהיה קשור בפעולות של הרס והרג; אבל הסרט גם מעניק לגיבורו מידה מסוימת של נבואה: ביקור של הגיבור במפעל בגרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון גורם לו להבין שהברית בין היפנים לגרמנים תוליד רק רע. זה המקום שבו הצופה נזכר שהברית בין היפנים לגרמנים תסתיים בכך שארצות הברית תפיל על יפן פצצות אטום. הטראומה האטומית היא צלקת היסטורית, אנושית ואקולוגית שמופיעה באופן מרומז בלא מעט מסרטיו של מיאזאקי. לעיתים נדמה שהאדמה היפנית – ויצוריה הטבעיים והעל-טבעיים, כל כך נלחמים בבני האנוש בגלל הטראומה האטומית שלה.

מצד שני, סרטיו של מיאזאקי היו תמיד קשים לעיכול לצופה המערבי, שלא רגיל לטרמינולוגיה התרבותית היפנית, תרבות שבה רוחות רפאים ויצורים מיסטיים נחשבים לחלק מהמציאות ולא חלק מהעל-טבעי, מציאות שבה מה שנראה לנו פנטסטי נראה להם אמיתי. וסרטיו של מיאזאקי, לפחות הגדולים שבהם, כמעט תמיד מתרחשים במצב של מלחמה. לפעמים זו מלחמה בין האדם ובין כוחות הטבע (״הנסיכה מונונוקי״), לפעמים בין אנשי העולם הזה מול יצורי עולמות אחרים (״המסע המופלא״, ״פוניו״), לפעמים זו מלחמה סמלית בין צדדים שאינם קשורים למציאות המוכרת לנו (״הטירה הנעה״). העולם שמיאזאקי מתאר ברוב סרטיו נמצא במאבק מתמיד. המלחמה הזאת נרמזת גם ב״הרוח העולה״, למרות שהפעם אין רוחות רפאים או יצורים תת מימיים, אבל המלחמה נגד הטבע קיימת, כמו גם הרמיזה בסוף הסרט למלחמת העולם. אבל בבסיסו של הסרט, זהו סיפורו של אמן, אדם שמנסה להגשים את חלומו ואת חזונו.

ג׳ירו חולם על מטוסים. וכשהוא מבין שהוא לא יוכל להיות טייס, הוא הולך ללמוד לתכנן מטוסים. מי שראה איך נראית העבודה על סרט אנימציה של מיאזאקי ירגיש את הצביטה בלב למראה הסצינות שבהן ג׳ירו מצטרף לחברת מטוסים ומתחיל לעבוד בצוות המהנדסים והמתכננים שלה. הוא עומד ליד שולחן שרטוט, הנייר מולו. מיאזאקי מצייר את ג׳ירו מתכנן, אבל לדעתי הוא מצייר את עצמו מצייר. זה הסרט הראשון שבו אני מרגיש שמיאזאזקי מדבר על עצמו, ולא רק על העולמות שמעניינים אותו ומרתקים אותו. והפעם, זה סיפור פשוט על איש פשוט, שנודד מהעיר הקטנה אל העיר הגדולה, ובדרך פוגש נערה ומתאהב בה, והוא נע בין שתי אהבותיו – בין תכנון המטוסים וטיסות הניסוי עד שהדגם שלו לבסוף ממריא, ובין אהבתו לבחורה חולנית. בשני קווי העלילה האלה לרוח יש תפקיד ממשי וסמלי. הרוח שמרימה את המטוס, וגם הרוח שבאמצעותה חש הגיבור את נוכחותה של אשתו, גם כשהיא לא לידו. ובין לבין אנחנו רואים את חלומותיו, וגם רגעים של מציאות מיאזאקי מעצב כמו חלום, שבו הרוח כל הזמן נושבת ומעיפה חפצים, כאילו שהגיבור שלנו מושך אליו חפצים אווירודינמיים, וכל דבר הופך לכלי טיס כשהוא חולף לידו.

המשך הביקורת אחרי הפסקה קצרה:

טריילר מורחב ל״הרוח העולה״, עם המוזיקה של ג׳ו היסאיאשי, המלחין הקבוע של מיאזאקי:

באחת הסצינות המרשימות בסרט מתאר מיאזאקי את רעידת האדמה הגדולה של 1925. סצינה הלקוחה מספרי ההיסטוריה, בסרט שנראה כמו דרמה היסטורית תקופתית שהיתה יכולה להיעשות גם לא באנימציה. אבל האופן שבו מיאזאקי מעצב את רעידת האדמה הזאת נראה ממש כמו אחת מסצינות ההזיה מסרטיו האחרים, רגע שבו האדמה משהקת ועולה ויורדת, מטה מעלה, כמו גל, רגע מופלא של הרס נורא.

המבט הזה, שדרכו מספר לנו מיאזאקי סיפור מציאותי אבל מנפיש אותו כמו סדרה של חלומות, הופך את ״הרוח העולה״ לאחד מסרטיו הפיוטיים והיפים ביותר. מצד שני, מעריציו של מיאזאקי איש הפנטזיה, במאי סרטי הילדים, ימצאו את הסרט מתסכל. זה סרט מבוגר מאוד לא פשוט המועבר בכלים המזוהים עם סרטי ילדים. ראיתי את התגובה הזאת באופן אישי. לקחתי את בנותיי לסרט – שהרי הן אוהבות את סרטיו הקודמים של מיאזאקי, ובעיקר את ״פוניו״ ואת ״טוטורו״ – ובעוד אני מתפעל ממנו ומדימוייו הקסומים, ומהאנלוגיה שיוצר מיאזאקי בין המעצב ובין האנימטור, הן מצאו את הסרט מאכזב ומתסכל, ושונה לחלוטין מהמיאזאקי שהן הכירו. ילדים, מה הם מבינים. ״הרוח העולה״ הוא סרט מורכב ולא פשוט להזדהות, אבל הוא מכיל מספיק רגעים של התעלות רוח, שמצדיקות מאמץ לישב את הסתירות שהסרט מעלה בתוך גיבוריו. והוא עושה את זה באמצעות כמה מהדימויים הוויזואליים היפים ביותר שראיתי מימיי.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “״הרוח העולה״, ביקורת”

  1. עדן 25 יולי 2014 ב - 12:49 קישור ישיר

    אתה מוציא את מיאזאקי בקלות מדי מכל העניין. בעיניי ג’ירו משול ללני ריפנשטאל נגיד – מישהו שכ”כ שקוע באמנות שלו שלא אכפת לו בכלל איזה רוע האמנות שלו משרתת וכמה מוות היא תביא. אלא שבעוד שריפנשטאל לפחות עשתה אמנות כלשהי ג’ירו מייצר מטוסי קרב – מלכתחילה כלי משחית שנועדו להרג. ההתלבטויות שלו הם רגעים קטנים מאד וכמעט לא קיימים בתוך מסירותו המוחלטת לייצור מטוסים עבור משטר צבאי, רצחני אפילו עבור בני עמו, שיבצע בעזרת המטוסים שלו זוועות איומות ויאריך את מלחמת העולם השנייה בלפחות שנה. והאדם הזה מוצג לחלוטין כגיבור הסרט הראוי להזדהות שלנו בכל שלב ושלב. אין שום מקום בו אנו נדרשים לעצור לרגע ולחשוב שאולי האובססיה שלו גרמה לו לאבד את נשמתו, להפך אפילו. אנו אמורים להעריץ אותו על מסירותו לחלומו, למרות ש”מה לעשות, נכון, היו לחלום הזה גם כמה תוצאות לוואי לא נעימות”.

  2. שירי 25 יולי 2014 ב - 13:40 קישור ישיר

    חסרה מילה במשפט הראשון, שורה שנייה. הטוב או הגרוע

  3. hamlet 25 יולי 2014 ב - 15:47 קישור ישיר

    סרט מעולה על אף הפרובלמטיות…
    לא לילדים…מבין את הילדות ..תן להן כמה שנים
    וגם הן תאהבנה…
    מיאזאקי rules
    שבת שלום

  4. גיל 25 יולי 2014 ב - 18:33 קישור ישיר

    מחרה מחזיק אחרי ההערה שלעיל של עדן. גם אחרי שהתאוששתי מהעובדה שאני צופה באפוס היסטורי ולא בעולם דמיוני ומרהיב כמו שאר סרטיו של בימאי גאון זה (זה הגיע קצת אחרי סצינת רעידת האדמה המופלאה, נדירה בסרט), עדיין חסר היה לי הדיון המוסרי. ההצהרה שחוזרת לאורך הסרט: “אני רק רוצה לבנות מטוס” אינה משולה בעיני לדיון עמוק או מורכב, אפילו אם משהים לרגע את התפקיד שמילאו היפנים במלחמה.

    להיפף, קיבלתי את ההרגשה הלא-נעימה שמיאזקי מונע על ידי איזה התחשבנות היסטורית פנים-יפנית שמנסה לשקם את רגשות האשמה הלאומיים שלהם, ושאין לי בעצם כלים להבין את השיח הזה, שנדמה לי כפנים-יפני. המסר, בכל מקרה, שטחי ופגום, לפחות בעיני.

    בקיצור, בעיני הסרט הוא אכזבה, מעין פרוייקט אישי וצדדי של בימאי ענק. לא מעניין לקהל הרחב ובעייתי מבחינה מוסרית.

    =================
    רוה לגיל: סרטיו של מיאזאקי כמעט תמיד מאוד ״פנים-יפניים״. עולם הרוחות של ״המסע המופלא״ ו״טוטורו״ זר לחלוטין לכל מי שלא בקיא בתרבות היפנית. אחד הדברים המרתקים בסרטיו של מיאזאקי היא העובדה שהם נראים אחרת לחלוטין ממה שאנחנו מכירים מקולנוע מערבי.

  5. ישראל 26 יולי 2014 ב - 12:45 קישור ישיר

    רק אני היחיד שממש לא מתחבר ?< בעיני זה נראה סרט עלוב מאוד!

  6. יואב כץ 26 יולי 2014 ב - 20:42 קישור ישיר

    יאיר, ועוד מילה על שם הסרט ועל מלה”ע ה-2: שם הסרט “קאזה טצ’ינו” Kaze Tachinu ביפנית “הרוח עולה”. ואילו כינוי הטייסת שטייסיה הטיסו מטוסי זירו במשימות התאבדות לתוך ספינות הצי האמריקאי נקראו “קאמי קאזה” “רוח אלוהית”. רק מזכיר

    ===================
    רוה ליואב: משחק מילים מעניין ומורכב, ללא ספק. על פי הסרט, הצירוף ״הרוח העולה״ מגיע מתוך שיר של המשורר הצרפתי פול ואלרי.

  7. רז 26 יולי 2014 ב - 21:54 קישור ישיר

    יואב, פרט למשמעות של המילה “Kaze” – “רוח”, אין קשר בין השניים. נהפוך הוא: הביטוי “הרוח עולה” בסרט הוא ציטוט שמתייחס לצורך להמשיך לחיות גם בזמנים קשים.


השאירו תגובה