״אם אשאר״, ביקורת
קלואי גרייס מורץ ב״אם אשאר״
ב-1976 ביים אלן פארקר את ״באגסי מאלון״, מיוזיקל תקופתי על גנגסטרים משנות ה-20 שהיה מבוסס על גימיק משונה: את כל התפקידים גילמו ילדים (ובראשם ג׳ודי פוסטר הצעירה). כבר כמה שנים שאני מגיע לבתי הקולנוע ומרגיש שווירוס באגסי מאלון תקף את כל הסרטים המגיעים מהוליווד: כולם בכיכובם של נערים ונערות. אם בעבר האשימו סרטים הוליוודיים בכך שהם ילדותיים, כי הם פונים לבני 13-16, עכשיו הם כולם בכיכובם של בני 13-16. אם עד עכשיו קהל מבוגר (או בוגר) לא מצא את עצמו בסרטי הקיץ של הוליווד מסיבות של מנטליות ופערי דורות, כיום הקהל המבוגר כבר בכלל לא מוזמן להיכנס. על המסך ובאולם, זהו עולמם של תלמידי חטיבות הביניים. אתמול כתבתי על ״המעניק״. לפני זה היה את ״אשמת הכוכבים״. ולפני כן ״מפוצלים״ ו״משחקי רעב״. סרטי גנגסטרים עם בני נוער עוד לא היו לנו, אבל סרטי הרפתקאות, סרטי מדע בדיוני וסרטים פוסט אפוקליפטיים (הטריילרים מבטיחים בקרוב את ״הרץ במבוך״, שנראה כמו ״קיוב״ עם נערים). ועכשיו עברנו לדרמות רומנטיות, אחד הז׳אנרים הכי מובהקים לקהל מבוגר, שהשנה קיבל כבר שתי גרסאות נוער, המערבבות בין רומנטיקה ומוות.
״אם אשאר״ הוא סרטו העלילתי הראשון של הבמאי והמפיק הדוקומנטרי אר.ג׳יי קאטלר (שהפיק את ״חדר מלחמה״ וביים את ״גיליון ספטמבר״), אבל עבור 15 בנות ה-15 שהיו איתי באולם בהקרנת הסרט זו הגרסה הקולנועית לספר שהן בכו מולו אחרי שהן גמרו לקרוא את ״אשמת הכוכבים״. ובעודי מחפש מילים להתנסח ולנמק, הנערה שישבה מימיני ניסחה את השורה התחתונה שלה בתמציתיות ביציאה מהסרט: ״׳אשמת הכוכבים׳ היה עצוב יותר״. הנערה משמאל ענתה לה: ״כמה בכיתי. יו, איך אני שונאת סרטים כאלה״. את ״אשמת הכוכבים״ החמצתי. הסרט הזה דווקא עשה לי חשק לראות אותו, בעיקר כי מול התלונה שלי מאתמול על תפקידי הבנים החלביים, בהוליווד צומח דור מסקרן של שחקניות צעירות, שחולמות בלילה שהן ג׳ניפר לורנס: אודיה ראש מ״המעניק״, שיילין וודלי מ״אשמת הכוכבים״ וקלואי גרייס מורץ (שירה האס האמריקאית), המוכשרת שבחבורה (ומי שבוודאי תזכה באוסקר בעשור הקרוב), ב״אם אשאר״.
אז ״אם אשאר״, אחרי שהורדתי מעליי את מטעני הציניות כלפי אופנות קולנועיות חולפות, הוא לא סרט רע. קאטלר ביים את סרטו בסגנון הכי מיושן, שעדיין יכול להיחשב עדכני: הסרט מרוכך כאילו הוא צולם באייטיז, והוא מתנהל כאילו הוא פרק בסדרת טלוויזיה. הצילום המרוכך והמבטים המצועפים לוקחים את הסרט הזה קרוב מאוד אל קצה תהום הקיטש. ממש קרוב. הוא אמנם עשוי בעדינות וברצינות, אבל זה מאותם הסרטים שלא יחרטו בזיכרון, בעיקר כי הוא לא מצליח לקחת את הרעיון המרכזי שבו עד לקצה הפוטנציאל הדרמטי שבו.
קלואי גרייס מורץ, שמתעדת את התבגרותה על המסך שנה אחרי שנה (היא היתה בת 13-12 ב״קיק-אס״, ״הוגו״ ו״תן לי להיכנס״, וכעת היא כבר בת 17) מגלמת נערה השרויה בקומה בעקבות תאונת דרכים. נשמתה מתנתקת מגופה והיא מביטה לאחור על חייה ומנסה להחליט האם לצעוד אל האור הלבן, או להילחם על החיים ולהישאר. רעיון חביב, אלא שסיכום החיים בגיל 17, המכיל בעיקר מריבות עם החבר הראשון שלך, הופך את הדילמות של הגיבורה לקצת טריוויאליות. ואם אפשר היה לנדוד לאיזורי ״אילו חיים נפלאים״, של בדיקת החיים איתה ובלעדיה, הסרט לא מעז להיכנס בכלל לפינה הזאת. כך שעיקר הסרט הוא סיפור התבגרות סטנדרטי, כשאלמנט החוויה החוץ גופית של נשמה המתלבטת לאן עליה לנדוד, כמעט ולא מקבל תפקיד אמיתי בסרט, מלבד להחדיר לסרט את מימד הטרגדיה והדמעות. ואולי זו הבעיה עם סרטי הנעורים האלה: יש בהם משהו מהול, משהו מדולל. לדוגמה: ״רוח רפאים״ לקח רעיון דומה של נשמה אבודה והפך אותו לסרט בלתי נשכח, כזה שהתאים בזמנו גם לבנות ה-15, מבלי שיצטרכו ללהק פטריק סווייזי בן 15, ולתרגם את העלילה לבית ספר תיכון. ״אם אשאר״, למרות היד הרכה שעשתה אותו, נותר סרט דידקטי למדי, הנראה כמו הפקה לטלוויזיה חינוכית – היזהרי מאלכוהול! סקס ראשון מסבך הכל! למדי להעריך את החיים כי הכל בר חלוף! כבדי את אביך ואת אמך! – כשעיקר הסימפטיה שיש לי לסרט, קשור ברגש האמיתי הנשקף מעיניה של השחקנית הראשית, ומאהבת המוזיקה שהסרט הזה ספוג בה.
