"המעניק״, ביקורת
סרטי הנעורים מתחילים להרגיש כמו דז׳ה-וו מגולגל בתוך פלאשבק. עולם עתידני שבו בני האדם חיים במצב של דיכוי, ונער (או נערה) מגלים שהם הנבחרים או המיועדים ושיציתו את גפרור המרד. אין יותר גיבורים מבוגרים, היום כדי להציל את העולם צריך להיות בן או בת 16, אחרי הצעירים והצעירות לא יבואו. ״המעניק״ מגיע למסכים אחרי ״משחקי רעב״, ״מפוצלים״, ״גוף מארח״ ו״גאליס, המסע לאסטרה״. והייתי מסתדר עם העלילות שחוזרות על עצמן, אם הסרטים האלה היו מציעים איזשהו חזון קולנועי מקורי. אבל נדמה שכולם נגזרו מאותן שבלונות. קייט ווינסלט ב״מפוצלים״, מריל סטריפ ב״המעניק״, ג׳ודי פוסטר ב״אליסיום״. העתיד מלא נשים קשוחות, רודניות, אכזריות וזוכות אוסקר. מהבחינה הזאת, ״המעניק״ מגיע מאוחר מדי, וזול מדי. זו ההפקה הקטנה מביניהם, ואם הסרטים האחרים היו מושקעים בכסף ודלים ברעיונות, לסרט הזה גם אין כסף.
אבל למרות כל המגרעות איתן הוא נכנס למשחק, ל״המעניק״ יש דבר אחד שלא היה לאחרים: במאי לא רע בכלל. זו גם הסיבה שבעתיה הסתקרנתי מהסרט: פיליפ נויס האוסטרלי הוא במאי שלמדתי לסמוך עליו. לא אחת הוא לקח רעיונות שחוקים ועשה איתם דברים מעניינים. ״סכנה ברורה ומיידית״, למשל. או ״סולט״. הוא לאו דווקא מקורי, אבל הוא יודע לבנות מתח. סיקרן אותי מה נויס יעשה עם רעיון כה שחוק. והאמת, הופתעתי לטובה.
ויש עניין נוסף: להבדיל מסרטים רבים שמופקים בגלל ההצלחה של הסרטים שבאו לפניהם ונועדו לנצל את הצלחתם, הסרט הזה הופק בזכות טרנד סרטי הנעורים. מתברר שג׳ף ברידג׳ס החזיק את הזכויות לספר הזה כבר שנים, וחלם לעבד אותו לסרט (הוא תכנן שאביו, לויד ברידג׳ס, יגלם את המעניק). ורק עכשיו, בזכות (או בגלל) כל הקטע הזה עם סרטי הנעורים שבאים בעקבות ״הארי פוטר״, ״דמדומים״ ו״משחקי רעב״, ועל הצעירים שרוצים לראות סרטי פנטזיה על בני נוער שמבינים יותר מהוריהם ושהמרידה שלהם מושיעה את העולם, הספר הזה סוף סוף נגאל.
אבל הוא גם סובל מהמחלה הגדולה של הסרטים האלה: שחקנים ראשיים חלביים ונטולי כריזמה. ״המעניק״ היה יכול להיות הרבה יותר מעניין אם לתפקיד הראשי היה מלוהק שחקן שהיה מכניס לסרט קצת חשמל, מישהו שלא רק נשאל ״מי זה?!״ אלא גם נייחל בסוף הסרט לראות את סרטו הבא. הית לדג׳ר צעיר. אפילו ג׳וש הרטנט. ברנדון תווייטס הוא השחקן הצעיר שהסרט נסוב סביבו, ואני לא רואה אותו הופך לכוכב ענק. הוא מחוויר לצד מריל סטריפ ואודיה ראש המשחקות מולו. ואפילו ג׳ף ברידג׳ס, שלמרות שכל הסרט הזה הוא היוזמה וההפקה שלו, נראה כאילו הוא נמצא על הסט בכוח והוא משחק עם שליש מבערים, אפילו הוא מעלים את כוכב הסרט בכל פעם שהוא לידו.
״המעניק״ מספר על עולם שאחרי החורבן, ששליטיו החליטו להבטיח שלא יהיו יותר מלחמות על ידי העלמת הרגשות מחיי האזרחים, וצמצום זכות הבחירה שלהם לאפס. הם בעצם רובוטים שרואים את העולם בשחור ולבן, כדי שצבעים לא יסעירו את דעתם יותר מדי. השליטים, כמובן, משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון, מביאים שלום ושלווה לעולם על ידי רגולציית יתר. וכן, הנה עוד רגע משונה של פיתול קולנועי: הסרט הזה מתחיל בשחור לבן וככל שהתודעה של הגיבורים נפתחת, הסרט מתחיל לקבל צבע. מזכיר את ״פלזנטוויל״, נכון? ובכן את ״פלזנטוויל״ ביים גארי רוס, שביים את ״משחקי רעב״ הראשון. הכל מתנקז לתוך סרט אחד, שבסופו נראה כמו סופר-מונטאז׳ של סרטים אחרים (המזחלת מ״האזרח קיין״ בתפקיד אורח, אלמנטים מ״הקוסם מארץ עוץ״ מעטרים את העלילה, וכל ארכיון יו-טיוב דחוס לסצינה אחת).
גיבור הסרט הוא ג׳ונאס. הוא מעין יונה הנביא של העתיד: הוא מקבל מידע מזקן השבט על החיים שמעבר לעולם שבו הוא חי, את עולם העבר שנמחק מההווה של האנושות, עולם של ריגושים ושל צבע. ג׳ונאס לא עומד באחריות המוטלת עליו ומנסה לברוח ממשימתו. כמו כל הסרטים האחרים, העולם הסטרילי, החף מרגשות, מוצג באופן סטרילי וחף מרגשות, ולכן נתח גדול מפתיחת הסרט פשוט נראה כאילו הוא עשוי מפלסטיק. אבל לתוך תיאטרון הבובות הזה נכנס בהדרגה אלמנט שלא היה בסרטים הקודמים: כשרון, לב ומידה לא מבוטלת של אינטליגנציה. זה לא רק הבימוי של נויס שבחצי השני של הסרט מכניס אנרגיה מעניינת לסרט, אלא גם התסריט שבשכתוביו השתתף רוברט ויידה (הבמאי של ״תרגיע״ והסרט התיעודי על וודי אלן). כך שהיה כאן צוות שבאמת ניסה לנסח אמירה סוחפת למען הרוח האנושית, זו שיוצאת למלחמה, אבל שגם יודעת לאהוב ולחמול, ולמרוד ולהביא לשינוי. וחי נפשי, זה משכנע להפליא.