אברהם הפנר, שנפטר אתמול (שישי), רגע לפני כניסת השבת, היה שם בקולנוע הישראלי מיומו הראשון. הפנר היה בלהקת הנח״ל, במחזור האגדי עליו פיקדו אורי זוהר וחיים טופול, ושכמה ממערכוניו נכתבו על ידי אפרים קישון. הוא עמד שם לצידו של אורי זהר כשחקן משנה ב״חור בלבנה״, סרט ההשתובבות האוונגרדי שיצר זהר ב-1965. שני הפרטים האלה, מתחילת הקריירה של הפנר, לפני שנסע לניו יורק ללמוד קולנוע ופילוסופיה, חשובים להספד עליו. כי תקראו בימים האלה עד כמה הפנר היה יוצר חשוב ומשפיע, אבל כמדומני שהדרך הנכונה לזכור את הפנר היא בזכות העובדה שהיה לו חוש הומור משובח. הוא היה אחד האנשים המצחיקים שהיו לנו כאן.

בתו של אברהם הפנר, התסריטאית מאיה הפנר, מבשרת אתמול בפייסבוק על פטירתו:

לגבי סרטיו, אני במחלוקת עם לא מעט מעמיתיי הבוגרים, אבל הפנר היה אדם מצחיק, ובעיקר אדם שכשרון הכתיבה שלו היה סנסציונלי. אני ממליץ למי שלא מכיר את הפנר ליטול היום את ״ספר המפורש״ שלו, הרבה יותר מאשר את ״לאן נעלם דניאל וקס״.

אבל הפנר נכנס לפנתיאון הקולנוע המקומי בזכות ״לאן נעלם דניאל וקס״ ב-1972. עבור אנשי המחזורים הראשונים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב – איתן גרין, אורי קליין, מאיר שניצר, רנן שור – הסרט הזה היה משנה חיים. הוא היה הקול של הדור שלהם. שניצר, תלמיד המחזור הראשון באוניברסיטת תל אביב, היה אז מנהל התוכניה של סינמטק תל אביב שזה עתה הוקם, והוא הקפיד לשבץ את ״דניאל וקס״ באופן כמעט דתי. רנן שור, תלמיד המחזור השלישי בחוג לקולנוע, דרש מראשי החוג להביא יוצרים בעלי חשיבות כמורים, וכך הגיע הפנר באמצע שנות השבעים לחוג לקולנוע והפך למורה, ובסופו של דבר לפרופסור.

כמורה, הרבה יותר מאשר כבמאי, אין ספק שפרופ׳ הפנר היה אחד האנשים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. עשרות, אם לא מאות, יוצרים עברו בכיתתו והושפעו ממנו, ומשיעוריו שהיו שילוב של סטנד-אפ (לעיתים על השולחן) ושל הרבצת תורת הקולנוע.

כבמאי, אני לוקח מהפנר את ״דודה קלרה״ ואת ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״, שני סרטיו המרגשים ביותר בעיניי, ושיתופי פעולה מפתיעים שלו עם הצלם דוד גורפינקל. הפנר היה יוצר ספרותי, המילה היתה חשובה לו מהתמונה, ועם גורפינקל לצידו התוצאה היתה לירית ועדינה. שיתוף פעולה נוסף שלו עם צלם כביר היה הסרט הקצר ״לאט יותר״, שצילם אדם גרינברג.

קחו לכם 14 דקות וצפו ב״לאט יותר״ מ-1967, סרט שממחיש היטב את המפגש בין הכתיבה הספרותית של הפנר, ובין הצילום הלירי של גרינברג, שיוצר שילוב עדין מאוד (העותק גרוע, הסרט נהדר):

ואכן, הצד המילולי של סרטיו של הפנר זכה להוקרה עוד בחייו, כשלפני כשנתיים יזם רנן שור הוצאה לאור של כל תסריטיו כספר. בשלב הזה, הפנר כבר היה במצב מתקדם של מחלתו, שנבעה כתוצאה מחבלה בראשו אחרי שנפל ברחוב ב-2005, ומאז מצבו המנטלי הלך והידרדר. כשראה הספר אור, והתקיימו לכבודו אירועי השקה רבים בסינמטקים, הפנר כבר היה ספון בביתו, קרוביו ידעו שהדעיכה רק הולכת ונהיית קשה יותר, והסוף בלתי נמנע. לכבוד ההוצאה לאור של הספר המשובח הזה, חובה בכל בית של חובב קולנוע, והרטרוספקטיבה לסרטיו שנערכה במקביל, קיימתי כאן בבלוג ספיישל לכבוד הפנר, המכיל קטעי הוקרה מאת רנן שור ומאיר שניצר (כאן).

בין השאר גם הופק הסרטון הקצר הזה, בו תלמידיו של הפנר מספרים עליו כמורה:

אהבתי את הפנר גם באופן אישי. כילד, בשנות השבעים, התוודעתי לשמו בזכות סדרת הטלוויזיה ״דלת הקסמים״, ששודרה בטלוויזיה הלימודית (לימים החינוכית) וחינכה לזהירות בדרכים. הפנר כתב, צפל ביים, ואני הערצתי את הסדרה הזאת (פרעתי את אהבתי לסדרה כשב״קטמנדו״ קראנו לזוג שרוצה להתחתן על הגג של בית חב״ד בנפאל, יואבי והגרי).

אחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי קולנוע במקומון של ראשון לציון היה לבקר על הסט של ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״ ולכתוב כתבה על צילומי הסרט. ביליתי בדירה ברחוב בלפור כמעט יום שלם והתמוגגתי. הסצינות היו עצובות, הסט היה קורע מצחוק.

הפנר מעולם לא היה מורה שלי (ביקרתי בכמה משיעוריו אבל מעולם לא נרשמתי אליהם), אבל משום מה איכשהו היתה בינינו איזושהי חיבה שאני לא ממש יודע ממה היא נבעה (מצידו). אולי כי הוא שמח לפגוש מישהו שלא אהב את ״לאן נעלם דניאל וקס״ והעיז להגיד את זה בחוג לקולנוע. יצא לנו לדבר יחד בכמה פאנלים, ובתו – מאיה הפנר, תסריטאית מחוננת בזכות עצמה – למדה שנה מתחתיי בחוג לקולנוע, אז היכרתי גם אותה, ודרכה עקבתי אחר מצבו הבריאותי הדועך, ואחר דאגתה היומיומית לאביה. גם אם היא היתה צפויה, הבשורה על פטירתו אמש היתה שוברת לב. תנחומיי למשפחתו, חבריו, תלמידיו ומוקיריו. הלווייתו תתקיים ביום שני ב-16:00 בקיבוץ צרעה.

והנה, לסיום, הסצינה האחרונה של ״אהבתה האחרונה של לורה אדלר״. מתאים בול:

ציוץ