״גט״

=  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =  =

״גט, המשפט של ויויאן אמסלם״ הוא לא סרט, הוא מבחן רורשאך. כמו מבחן רורשאך, גם ״גט״ – מאת האחים רונית ושלומי אלקבץ ובבימוים – מורכב בעיקר מהצבעים שחור ולבן: קירות לבנים, חולצות לבנות, חליפות שחורות, ריפוד שחור, כשמדי פעם מושלך אל המסך כתם סורר של אדום. כמו מבחן רורשאך, גם ״גט״ הוא בעצם ייצוג אבסטרקטי למדי, שנראה מוכר ופיגורטיבי; דומה למציאות, אבל גם רחוק ממנה, הקצנה שלה. ובעיקר, כמו מבחן רורשאך, גם ״גט״ הוא טקסט שהפרשנות שלו חושפת את הצופה, הרבה יותר משהיא חושפת או מבארת את היצירה. אמרו לי מה חשבתם על ״גט״, ואדע מי אתם. עבור גברים זהו סרט אחד, לנשים זה סרט אחר; עבור אשכנזים זהו סרט אחד, למזרחיים זה סרט אחר; עבור חילונים זה סרט אחד, לדתיים זה סרט אחר. ״גט״ הוא הבבואה של כל מי שמתבונן בו. אני מוצא לנכון להדגיש את זה, כי זה מאותם סרטים שעד מהרה יחרגו מעמודים ומדורי התרבות בתקשורת ויעברו לעמודי האקטואליה. לכן, כל ביקורת שתקראו עליו – בין אם זה מאת מבקר קולנוע ובין אם זה על ידי פובליציסט (או חבר כנסת, גם הם ימנפו את הסרט הזה לצרכיהם), זכרו שלא על הסרט הם מדברים. ״גט״ הוא סרט שנגוע בגאונות, כי הוא מצליח לדחוס לתוך חדר קטן אחד את כל פצצות הזמן המתקתקות של החברה הישראלית, והתסריט המבריק (ברובו) שלו לוחץ על כל הכפתורים שיוציאו את כל הצופים מהאולם זועמים, כל אחד מסיבה אחרת. יש סרטים שבסוף הצפייה בהם הקהל עומד ומריע. אני חושש ש״גט״ הוא סרט כל פולמוסי, שהצפייה בו עשויה לגרור קטטות.

עלילת ״גט״ עוסקת בויויאן אמסלם, אותה אנחנו פוגשים בפעם השלישית (אחרי ״ולקחת לך אשה״ ו״שבעה״, סרטיהם הקודמים של האחים אלקבץ, כש״גט״ הוא למעשה המשך ישיר של ״ולקחת לך אשה״). ויוויאן מגיעה לבית הדין הרבני בקרית ים, מתישהו בשנות התשעים המוקדמות, ורוצה גט מבעלה. אך הוא מסרב. על פי ההלכה היהודית, הגבר הוא זה שנותן גט לאשתו ובהיעדר הסכמתו, בית הדין צריך למצוא עילה כדי לכפות עליו את הגט הזה. ובית הדין לא מוצא עילה. טיעון אחר טיעון, ואין עילה. עד אחר עד, ואין עילה. חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, ואין עילה. ואין גט.

לפיכך, הנושא החם סביב ״גט״ יהיה, מן הסתם, המחאה נגד מוסד הרבנות בישראל, ונגד ההלכה היהודית. אבל לפני שאנחנו מצמצמים סרט שלם וכה עשיר בתכניו לכדי שלט מחאה בהפגנת כיכרות, בואו רגע ננסה להביט בצד הקולנועי שבו.

אנחנו חיים בעידן מבורך שבו הקולנוע הישראלי מגלה לראשונה את עולם הז׳אנרים. שנים לימדו אותנו זקנינו שאין לז׳אנרים מקום בקולנוע הישראלי. ופתאום: סרטי אימה, סרטי פנטזיה, מותחנים. ועם ״גט״, לראשונה, דרמת בית משפט. אחד הז׳אנרים המשובחים של הקולנוע האמריקאי, קיבל מעט מאוד תשומת לב בישראל, מלבד כמה ניסיונות של מוטי לרנר בתיאטרון ובטלוויזיה. ״גט״ הוא דרמת בית משפט מלאת פיתולים שלא היתה מביישת את ארון סורקין. אבל יש בסרט גם מימד כמעט אבסטרקטי. הוא לוקח את הז׳אנר, ומחדש בו, כי זו דרמת בית משפט שלא יוצאת לרגע מחוץ לכתלי חדר הדיונים (וחדר ההמתנה). כל הסרט נדחס לתוך החדר הזה וחותך החוצה כל מה שקורה בין לבין. לפיכך, ״גט״ הוא סרט שבראש ובראשונה עושה שימוש מבריק בחלל-שמחוץ-למסך. עולם שלם שנעדר מעינינו ודורש את השלמתנו. בשבועות והחודשים שעוברים בין סצינה לסצינה, בין דיון לדיון, אנחנו מבינים, בדיעבד, שקורים הרבה דברים. מנסים לשכנע את הבעל, את האשה, מנסים לגייס עדים, בולשים זה אחר זה, נלחמים, נשברים, ממשיכים לנהל חיים רגילים, אבל כל זה מודר מהסרט. גט הוא סרט פורמליסטי לחלוטין שמסתיר בקוויו הנקיים וזוויותיו החדות עושר עצום של סרטים שמסתתרים מאחוריו והיו יכולים למלא סצינות שלמות של דרמה משפחתית. אבל היא איננה. דמיינו אותה לבד.

בחדר הדיונים השפה רשמית, שילוב בין שפה משפטית לשפה תלמודית, שפה שהיא מחוץ לזמן שלנו, זו כמעט דרמה המתרחשת בתקופת המשנה. השפה, הגינונים, ההלכות. השפה הזאת נועדה לתת כבוד לממסד, אבל גם לעטוף את סערת הרוחות בלשון סולידית, נטולת רגש. ואכן, רוב הסרט הזה מנסה להיות מאופק. מדי פעם נכנסים קרןבי המשפחה של ויוויאן ושל אלישע למסור עדות, והם מדברים בשפה החורגת מן הפרוטוקול הרשמי, ואגב כך מאווררים את הסרט ומספקים לו כמה רגעי הומור חיוניים. אבל לכל אורך ההתנהלות הזאת, הסרט מכוון אותנו לחשוב: מה קורה בין לבין? הרי הסרט האמיתי – הצעקות, הדמעות, ההסתות – הכל קורה מחוץ לכתלי הבניין הזה, אבל הם לא נחשפים. כל מה שנשאר לנו זה התיאטרון הזה, העמדת הפנים. והצמצום. השנים שחולפות, ושאנחנו מבינים את התהליך רק על סמך ניואנסים. למשל, הלבוש והשיער של ויוואן שמבטאים התרחקות הולכת וגדלה מעולם המסורת של משפחתה ושל בעלה-בנפרד.

ולא רק שהסרט מונע מאיתנו לראות את מה שקורה בחוץ, הוא גם מפריע לנו לראות את מה שקורה בפנים. המיזנסצינה שהעמידו הבמאים יחד עם הצלמת שלהם, ז׳אן לפוארי (שצילמה את סרטיו של פרנסואה אוזון), יוצרת פריימים חתוכים. בתחילת הסרט, למשל, כל הזמן מסתירים את ויוויאן. אנחנו לא רואים אותה, ואחר כך כשאנחנו כן רואים אותה, כל הזמן מפריעים לה, מסתירים אותה, חותכים אותה. הצילום המדויק והערמומי מקצין את זה ומציג לנו פריימים עם אנשים קטועים. צילום שמעביר יפה את המסר שהגברים מפריעים לוויויאן, הם מסתירים אותה, חוסמים אותה, מצופפים אותה.

יש משהו כה מדויק, כה דחוס, כה חונק ב״גט״ שתהיתי האם ייתכן ופספסתי את סרטם הראשון, ״ולקחת לך אשה״? האם הגדולה היתה כבר שם ולא ידעתי להעריך אותה? במילים אחרות, תהיתי האם האחים אלקבץ השתפרו כבמאים, או שמא אני השתניתי בטעמי. אז חזרתי לצפייה נוספת ב״ולקחת לך אשה״ (שאפשר לצפות בו בחינם כאן), וזכרתי אותו נכון: למעט סצינת הפתיחה המצוינת (שהסגנון שלה מנבא את זה של ״גט״), זהו סרט מאוד לא מדויק, בבימוי ובמשחק, והוא גובל ברישול. ״גט״ מדויק כמעט כמו תיאטרון יפני.

ועכשיו נחזור לעניין המחאה. האם כל המסר שהסרט רוצה להעביר זה שהרבנות מסואבת והיהדות שונאת נשים? זהו? זה הדבר היחיד שאתם לוקחים מסרט כה מורכב? אין כאן דיון הרבה יותר עמוק על מהות הזוגיות? על ציפיות מזוגיות? על הדרישה לאושר וגשמה עצמית, שבחברות מסוימות עשויה להיחשב למותרות ואולי אף לחוצפה? הדיון הממסדי וההלכתי הוא רק הכלי כדי להוציא החוצה את עולמה של ויוויאן והסתירות בין השקפתה ובין השקפתו של כל מי שעומד שם בחבר מולה (יש לה בן ברית אחד בכל הסיפור הזה, וגם הוא – כנראה – בעל עניין). אז לצמצם את כל הסרט הנפלא הזה רק למסר ״בוז לרבנות״ ו״בוזליהדות״ זה עוול נוראי, שמחזיר אותי למבחן הרורשאך מפתיחת הדברים. ראשית, הרשו לי לנבא: הסרט יהפוך ללהיט גדול בקרב צופים דתיים. מחאה וביקורת נגד הממסד הרבני אינה שמורה רק לחילוניים. יש הרבה דתיים – וגם, אני יודע, חרדים – שמבינים שבית הדין הרבני זקוק לניעור, לשדרוג, לעדכון תוכנה. זה לא עניין הלכתי, זה עניין ממסדי. מעט אנשים בעולם – לשם השוואה – יתנגדו לעבודה מאוגדת, ובכל זאת הנטייה שלנו לראות את איגודי העובדים וההסתדרות כמוסדות מיושנים, מסואבים ומושחתים שעומדים בסתירה לעקרונות שהיו בהם עם הקמתם. זה לא אומר שעצם רעיון הוועד פסול, אלא רק ההסתאבות של הממסד. והקולנוע חושף את הממסדים ברגעי התורפה שלהם: המשטרה היא מוסד חיוני, אבל בקולנוע תפגשו שוטרים מושחתים ופרשיות שוחד ואלימות יתר; דרמות בית משפט כמעט תמיד יחשפו את הרגעים שבהם המערכת קורסת, כשהחוק היבש נופל קורבן למי שיודע איך לנצל אותו. האם זה אומר שיש לפזר את בתי המשפט ולקרוא לגזרים את ספר החוקים?

גם כאן: כתב המחאה הגדול של האחים אלקבץ, זועק את זעקת האב של אישה סובלת, אבל האם הוא באמת יוצא נגד הרבנות או ההלכה? ראו עד כמה מיוסר אב בית הדין מול המקרה הנדיר שנפל בחלקו (בגילומו הנפלא של אלי גורנשטיין, שעובר מנוקשות לרכות, מענייניות לייאוש, ומי שלוקח את המשפט הזה לא פחות באופן אישי מאלה שעומדים מולו). הסרט מציג מקרה קיצון, מהסוג שהמערכת לא יודעת להתמודד איתו. בעל שמסרב לתת גט לאשתו. לא משנה מה יעשו לו, הוא עומד בסירובו. הבעיה אינה בבית הדין, הבעיה היא בבעל. אלישע אמסלם בקיא בהלכה, והוא יודע איך לכופף אותה לטובתו. הוא מה שחז״ל קראו לו ״נבל ברשות התורה״, הוא יודע להפוך את ההלכה לכלי לביצוע פשע (ואני תוהה, אולי יהיו גברים שייראו במעשיו של אלישע דווקא הצהרת אהבה גרנדיוזית. אלימה אמנם, בדרכה הפסיבית-אגרסיבית, אבל רומנטית. מניעיו של אלישע לאי מתן הגט נותרים עלומים מהסרט. גם הם פתוחים לפרשנות).

ואולי הבעיה היא במפגש בין גברים ונשים והציפיות ביניהם. הרי בבית המשפט הזה ויוויאן אמסלם לא רק שאינה מקבלת סעד מהדיינים, היא אינה מקבלת אמפתיה אפילו מבני משפחתה – האופן שבו היא תופסת את מוסד הנישואים שונה מהאופן שבו משפחתה תופסת אותו. היא ניצבת מואשמת מול בני ביתה, לא רק מול בני דתה. והאמת, שוויוויאן ואלישע הם צמד-חמד: בני זוג שכבר שלושה סרטים נכנסים שוב ושוב עם הראש בקיר, עקשנים וקפדנים, ובתום שעתיים של סרט אני גם חייב להודות עם נימה של יאוש: גם לא ברור למה. אבל אם צריך אדם כה קיצוני כמו אלישע אמסלם כדי להביא את מערכת הדיינות לקריסה, אולי דווקא הסרט הזועם הזה עוזר להוכיח שהמערכת לא כל כך דפוקה.

אני רוצה לגעת כעת בסוף הסרט (אין בסרט הזה ספוילרים, בחייכם. אבל את כל הטקסט הזה אתם צריכים לקרוא אחרי צפיית החובה בסרט ולא לפניו). ואם יש לי מילת ביקורת – בסופו של סרט מופלא, מוקפד, מדויק, לופת, עוצר נשימה ובנוי למופת – היא שהסרט לא פותח פתח לתקוה. זה סרט מייאש, קודר וחונק, ובעיקר, זהו סרט מאוד כועס. ובסופו נדמה שהוא כבר מתענג על הייסורים (של הצופה, בעיקר), שנכנס ללופ שאין ממנו מוצא. מילת הביקורת היחידה שלי היא שאם אף אחד מהדיינים לא מצא דרך להתיר את ויוויאן מנישואיה, התסריטאים היו צריכים למצוא את הדרך הזאת, ולתת לה גאולה – קולנועית, אם לא הלכתית.

======================

פרט טריוויה: למה הפך אליהו (בגילומו של השחקן הצרפתי סימו אבקריאן) מהסרטים הקודמים לאלישע בסרט הזה? למה השתנו שמות האחים מ״שבעה״ בסרט הזה? התשובה קשורה לכך שבסרטים הקודמים נתנו האחים אלקבץ את שמות הדמויות לבני משפחתם, דודים – קרובים ורחוקים. מחוות הכבוד הזאת, שרצתה להעיד על ההשראה שלקחו האחים ליצירתם מאמם וממשפחתה, דווקא לא עלתה יפה. בני המשפחה כעסו ונעלבו כשראו אנשים עם שמותיהם שעושים דברים לאו דווקא מהוגנים, ובהחלט שלא היו קשורים לחייהם. בסרט הזה שונו שמות הדמויות, שחלקן כבר פגשנו בסרטים הקודמים. לפיכך, יש להתייחס ל״ולקחת לך אשה״, ״שבעה״ ו״גט״ לא כטרילוגיה במובן השגרתי של המילה, אלא יותר כסדרה קונספטואלית של סרטים סביב אותה גיבורה.

ציוץ