"לוק״. שתוק

איוון לוק הוא מנהל עבודה באתר בנייה של מה שעומד להיות אחד מגורדי השחקים הגדולים והגבוהים באירופה. ערב אחד הוא עוזב את אתר הבנייה, נכנס למכונית ומתחיל לנסוע. לאן הוא נוסע נבין נבין תוך עשר דקות. למה הוא נוסע – ובכן, זה יובן במהלך תשעים הדקות של הסרט, שמתארות פחות או יותר תשעים דקות של נסיעה.

הסרט הבריטי ״לוק״ (״Locke״) מגיע אלינו עטור בביקורות מעולות, מאז בכורתו בפסטיבל ונציה לפני השנה. סטיבן נייט, תסריטאי משובח ("סימנים של כבוד״), והאיש שהמציא את ״מי רוצה להיות מיליונר״, מבצע כאן את עבודת הבכורה שלו כבמאי, ובוחר בקונספט חריג: איש אחד במכונית במשך 85 דקות. אל מול הסופרלטיבים שאיתם מגיע הסרט אני חייב לבטא את אכזבתי ממנו. ״לוק״ היה יכול להיות סרט קצר מעניין (בדומה ל״איה״ הישראלי, שיש ביניהם משהו דומה בנימה ובעשייה), אבל הוא סרט ארוך עם כמה בחירות מרתקות, אבל בסופו של דבר הוא נוסע לדעתי על הנתיב הלא נכון.

נתחיל עם המקומות שבהן התשבוחות מוצדקות. בראשן, טום הארדי. השחקן הבריטי מ״עליית האביר האפל״, ״התחלה״ ו״מקס הזועם״ הבא, מחזיק את הסרט על כתפיו והוא מצליח להעביר היטב את המסע שעוברת הדמות שלו, מאיש בטון לאדם שכולו סדקים. זה מופע הסולו שלו. תיאטרונטו. הוא, מכונית ומצלמה. זה כל הסרט.

אבל מה שנראה בטריילרים כמו מותחן דינמי, או סצינת מרדף אחת ארוכה, מתגלה במציאות כדרמה משפחתית בנאלית למדי, מעין גרסה עדכנית לסרטי כיור המטבח הבריטים: איש מעמד פועלים שנמצא בקונפליקט משפחתי המעיק לו על המצפון. זה כמעט רימייק לסרט שריצ׳רד ברטון מעולם לא צילם.

איוון לוק (נעול, כלוא – הבנתם?), צריך להיות בשלושה מקומות בו בזמן. כל בחירה שהוא יבחר תהיה בעלת השלכות על חייו – במתח שבין משפחה ובין קריירה – הבחירה שהוא עושה תערער את כל מה שיש לו. הוא מתקשר לאחד מעובדיו ומבשר לו שהוא לא יגיע לפנות בוקר לרגע שבו יוצקים מאות טונות של בטון ליסודות הבניין. משימה שכל עתיד הפרויקט תלויה בה. לוק, לפיכך, מרעיד את יסודות הבניין שעליו בנויים חייו. הוא יוצא לנסיעה שלו, כשהמצב הגופני והנפשי שלו הולך ומתפורר. זכרו של אביו רודף אותו, והוא מחליט לתקן בחייו את הקלקולים של אביו, גם במחיר הקרבת כל מה שהוא בנה עד כה.

יש לומר: סטיבן נייט הוא באמת תסריטאי משובח. דווקא בגלל צמצום המשאבים, הסרט הזה הוא בית ספר לכתיבה דרמטית. ונייט הופך כל אלמנט דרמטי לאלמנט סמלי, מטאפורי. מדברים בתסריטאות על מסעה של הדמות, על המעבר שלה מנקודה א׳ לנקודה ב׳. ובכן, זה בדיוק כל מה שהסרט עושה. נייט גם בוחר לפתוח את סרטו בטקטיקה תסריטאית שמורי התסריטאות ההוליוודיים תמיד מזהירים נגדה (רוברט מקי צועק על זה לא מעט): הוא משאיר את המאורע המחולל מחוץ לסרט. כמה דקות לפני פתיחת הסרט קרה משהו – כנראה שיחת טלפון, אולי משהו אחר – שגרמה לאיוון לוק לעזוב הכל, להיכנס למכונית ולהתחיל לנסוע כל הלילה. מה זה היה בדיוק, לא נמצא בסרט. אנחנו מתחילים משלב ההשלכות, דילגנו על שלב ההחלטות. וכך, זהו למעשה סרט מרדף סמלי: העבר והטעויות של הגיבור רודפים אחריו, ולא אף אחד אחר. וגם עניין הבטון ויציקת היסודות הם בוודאי אלמנט סמלי. אז ״לוק״ בנוי על בסיס יסודות מבניים תסריטאיים מצוינים, והסרט מבוצע בנחישות דחוסה, ליצירת סרט על מסע אשמה גברי מלודרמטי קומפקטי למדי. הבעיה היא שכל הסיפור, הדילמה ובכלל, הדמות הזאת, פשוט לא ממש מעניינים.

ציוץ