"האל הלבן״. Hungary Hearts

קודם כל, הנה לינק למקבץ של המלצות ושיטות לפיצוח התוכניה. כאן. ואילו בלינק הזה תמצאו אינדקס של כל הדיווחים שלנו על פסטיבל חיפה עד כה, ובהם גם רשימה של מה שהוא בבחינת must-see מנקודת המבט של התקשורת העולמית.

ועכשיו לשאר.

חובתו של מבקר הקולנוע בארץ היא לפרסם קבצי המלצות לסרטים ערב פסטיבלי קולנוע. אבל זו חובה קצת בעייתית, מנקודת מבטו של המבקר. יש את המבקרים שמסתובבים בפסטיבלי העולם – אבנר שביט, למשל, הוא ככל הנראה החרוץ שבהם – שכבר יכולים לדווח מה הם ראו. גם אני נעזר בהם ונזקק להם. אבל אני מצוי בדילמה: מה לראות באמצעים ביתיים בשבועיים-שלושה שלפני הפסטיבל, ומה להשאיר לי לצפייה בפסטיבל? עד כמה להשקיע בשירות לקוראים לפני הפסטיבל, ועד כמה לשמר משהו מחוויית הפסטיבל עצמו גם לעצמי ואז לדווח רק בדיעבד? ניסיתי לאזן בין שני הצדדים, ואז כמובן נתקלתי בבעיה אחרת: האם מצאתי מבין הסרטים שכבר ראיתי סרט שממש הדהים אותי ואני חייב לכתוב עליו בהתנשפות שהוא חובת צפייה? במידה רבה, ראיתי את מה שממילא סיקרן אותי, ושממילא אני חושב שהם ראויים לצפייה ולו בזכות העובדה הפשוטה שהם הסרטים הבינלאומיים המדוברים של השנה, ואז יהיה אפשר לדון בהם. כך שבכל מקרה, אוסף ההמלצות הבא, נועד להיות התחלה של דיון בסרטים שאולי תראו בפסטיבל יותר מאשר סידור צפייה יומי.

האזינו למקבץ המלצות נוסף כאן:

גל הקולנוע הטבעוני?

שניים מהסרטים עטורי הפרסים מפסטיבלי העולם השנה גרמו לי לתהות האם הם בוימו על ידי טבעונים. בשניהם, עניין אכילת הבשר הוא נושא כה מרכזי, שלא יכולתי להתעלם מכך. כמובן שהעובדה האם הבמאים טבעונים או לא זניחה לעניין, אבל אין שום ספק ששניהם מגיבים למשהו תרבותי שקורה עכשיו סביב תעשיית המזון, והקשר בין מזון ובין אופי האדם שאוכל אותו. שני הסרטים הם ״האל הלבן״ ההונגרי ו״לבבות רעבים״ האיטלקי-אמריקאי.

״האל הלבן״, זוכה פרס מבט מסוים בפסטיבל קאן האחרון, נפתח בסצינת שחיטת פרה. לא קל, הצצה אל בית מטבחיים. המפקח מטעם משרד הבריאות בודק את אברי הפרה כמו משגיח כשרות ונותן חותמת לשיווקה. הוא יוצא מהמשחטה, מנסה לשווא לנקות כתם דם שהשפריץ על חולצתו, והולך לאסוף את בתו המתבגרת, שעוברת לגור אצלו בעקבות נסיעת עבודה של אמה, אשתו לשעבר. אלא שהבת מביאה איתה את הכלב שלה, ולזה האב לא מוכן בשום אופן. בתוך דקות ספורות המסר, המעט שטחי, מונח לפנינו: אנשים העובדים בתעשיית הבשר הם א) מאוד לא נחמדים. ב) שונאי חיות. ג) שונאי אדם. לקול בכייתה של בתו, נוטש האב את הכלב באמצע הכביש, ומאותו רגע מתפצל הסרט לשני צדדים: הילדה הנטושה שמחפשת את הכלב הנטוש. הכלב מתחיל להסתובב ברחבי העיר, ומגלה עולם של כלבים נטושים הנמצאים בפחד מתמיד מפני בני האדם. הסרט מחולק לשניים לא רק מבחינת הסיפור, אלא גם מבחינת האיכות. כל סצינות הכלבים מעולות. הבעיה היא שביניהן יש לא מעט סצינות של הילדה עם אביה הזועף, והן פחות מעניינות. זה לרגעים קצת כמו ״קוג׳ו״ של סטיבן קינג, או Dogapocalypse, או כוכב הקופים, גרסת הכלבים. אז מכל מקום, המסקנה ברורה: בעולם שבו אנשים אוכלים חיות, החיות יאכלו אנשים.

אם ״האל הלבן״ הוא עדיין סרט רב סמלים ומטאפורות, ״לבבות רעבים״ כבר נושא את מסריו על שרוולו. זו דרמה משפחתית על זוג צעיר ואוהב, שנקלע למלוקת דומסטית קשה מרגע שנולד בנם הראשון. דרמה משפחתית, אבל למעשה זה סרט על מלחמה בין טבעונים וקרניבורים. אבל האמת, לא לחלוטין הבנתי לצד מי הבמאי נוטה.

בפסטיבל ונציה האחרון הדהימו השופטים כשהם החליטו לתת לשני השחקנים הראשיים ב״לבבות רעבים״ את פרסי המשחק (החלטה מאוד שנויה במחלוקת כי רבים ציפו שלפחות פרס השחקן ילך למייקל קיטון מ״בירדמן״, שיצא מהפסטיבל בידיים ריקות). לתת את שני פרסי המשחק לאותו סרט זו אמירה שהשופטים ממש אהבו את הסרט. ובכן, אני משתומם – אני מצאתי אותו סרט בינוני למדי שהלך ונהיה תמוה, משונה ומעצבן. וככל שהדמויות נהיו מרגיזות יותר, כך גם הבימוי. צילום בתקריבים איומים, עם עדשות רחבות, ניסיון ללכוד שוטים רחבים בדירות סטודיו ניו יורקיות זעירות, ואגב כך אולי להציג את עולמם המתעוות של הדמויות.

המתח בסרט הוא בין הגבר לאשה. הגבר הוא אדם דרייבר (מ״בנות״ ותכף הנבל ב״מלחמת הכוכבים 7״), האשה היא אלבה רורוואכר (אחותה, הבמאית אליס רורוואכר, זכתה השנה בפרס הגדול של פסטיבל קאן על סרטה ״הפלאות״, שהוקרן בפסטיבל ירושלים, כך שזו היתה שנה מצוינת לבנות משפחת רורוואכר). התמוטטות נפשית מסוימת של האשה בזמן ההיריון גורמת לה להסתגר מהעולם בפחד מפני הזיהום שסביבה. הגבר, לעומת זאת, מגיעה ממשפחה של ציידים. ראשי צבאים תלוים על הקיר. בקיצור, עימות קולינרי, שהוא עימות בין אורחות חיים, שהוא עימות תרבותי ומגדרי, ובאמצע יש תינוק. וסרט שמעניין לדון בו, אבל מעצבן לצפות בו.

אחרית דבר א׳: חשוב וכדאי לשים לב שאת ״האל הלבן״, סרט עם המון מוזיקה, הלחין הישראלי אשר גולדשמידט. איך זה קרה? כתבנו על כך ביוני.

אחרית דבר ב׳: סווריו קוסטנזו, הבמאי של ״לבבות רעבים״, הוא האיש שהביא לאחד משינוי החוקים הכי חשובים בתולדות האוסקר הזר. זה קרה לפני עשר שנים כשהוא ביים את הסרט ״Private" (שזה גם ״פרטי״ אבל גם ״טוראי״), המתרחש בשטחים, ועוסק בעימות שבין תושב פלסטיני (מוחמד בכרי) ובין חייל ישראלי (ליאור מילר). הסרט היה דובר עברית וערבית, ונבחר להיות נציג איטליה לאוסקרים באותה שנה. אבל הוא נפסל, כי חוקי האוסקר דרשו שהסרט המוגש יהיה דובר השפה הרשמית של המדינה המגישה. אחרי הטקס, התעורר דיון ער בוועדת האוסקר הזר בעקבות הפסילה. הטענה היתה שכל מטרתו של פרס האוסקר לסרט הזר הוא לקדם ולעודד סרטים שאינם באנגלית, שבלי הקטגוריה הזאת לא היו מקבלים שום תשומת לב בפריים-טיים האמריקאי, ולא לטפח זהות לאומית. לכן, בעקבות הפסילה הזאת, שונה החוק ומאז כל מדינה רשאית להגיש סרט כל עוד רובו הוא לא באנגלית, בלי קשר לשפת הדיבור הרשמית של המדינה המגישה.

אחרית דבר ג׳: את ״האל הלבן״ ביים קורנל מונדרוצ׳ו ההונגרי. ב-2008 הוקרן בחיפה סרט אחר שלו, ״דלתא״. הצפייה בסרט ההוא, וסיכום שאר הסרטים שראיתי בפסטיבל לפני שש שנים, הניבה תגובה נפלאה של ערן קולירין בבלוג, שמלווה אותי מאז, בנוגע למצבו של הקולנוע האירופי האמנותי. כדאי לקרוא את דבריו מאז.

וכך שני הסרטים הנ״ל מכילים קשרים עקיפים לישראל.

אז מה לראות בסוף השבוע הראשון בפסטיבל?

שישי, 10.10

״העננים של סילס מאריה״. קריסטן סטיוארט מוכיחה שהיא שחקנית הרבה יותר טובה מרוברט פטינסון, בסרט שהוא גרסה אירופאית מתונה ומדודה ל״מפות לכוכבים״ של קרוננברג. סרטו החדש של אוליביה אסיאס מתחיל נפלא – ז׳ולייט בינוש מחליפה פאזות בכל כמה דקות – אבל הולך ומאבד קיטור.

״מיתה טובה״. הקרנת הפסטיבל לסרט שיום קודם (כלומר, מחר) כבר עולה להקרנות מסחריות בכל הארץ. לא משנה איפה תראו אותו, כדאי לכם.

״האל הלבן״. ראו לעיל.

״מכתב אהבה לקולנוע״. ראו כאן.

שבת, 11.10

״מנפאואר״. האם זה יהיה הזוכה בתחרות הישראלית בפסטיבל? אני מנסה להוכיח ולשער כאן.

״לוויתן״. לא ראיתי עדיין, אבל זהו ללא ספק הסרט הכי מדובר בפסטיבל השנה. במאי הסרט, אנדרי זוויאגינצב, יהיה בהקרנה.

ראשון, 12.10

״צבע הרימונים״. אני חושב שזה הסרט הכי חשוב שתראו השנה בפסטיבל חיפה. עותק מחודש לסרט מרהיב ביופיו מ-1968, תוצרת גרוזיה, מאת הבמאי סרגיי פרדג׳אנוב, אחד המשוררים הגדולים של הקולנוע האירופי. הסרטים של מחמלבאף, למשל, מאוד מושפעים מסרטיו של פרדג׳אנוב. פרדג׳נוב עבד במקביל לטרקובסקי, וההשפעות ההדדיות ביניהם ניכרות לעין. ״צבע הרימונים״ מספר את סיפורו של אחד מגדולי משוררי גרוזיה, סאיאט נובה, ולמעשה מנסה להחיות ולהמחיש את שיריו. ממש כמו ״אנדריי רובליייב״, פראדג׳אנוב משתמש בחייו של המשורר הנודע כדי לדבר בעצם על מצבו של האמן בברית המועצות של ימיו. פרדג׳אנוב נרדף על ידי המשטר הסובייטי לא מעט, ונכנס ויצא ממאסר. בקיצור, יצירת מופת. ותרו על כל זוכה קאן בן ימינו, ובחרו דווקא בסרט הזה. אני מבטיח לכם שזה כדאי.

ובכלל, תראו עד כמה טרקובסקי עדיין חי בפסטיבל הקולנוע. זוויאגינצב מושפע ממנו. נורי בילגה ג׳יילאן וריאה ארדהם הטורקיים מושפעים ממנו. וגם פרדג׳אנוב.

״קר ביולי״. ג׳ים מיקל, שסרטו הקודם ״אנחנו מי שאנחנו״, הוקרן בפסטיבל חיפה לפני שנה. כעת הוא חוזר עם מותחן נקמה טקסני מסוגנן למדי, שמציג אדם פשוט, מרובע – הוא עובד בתור ממסגר, כלומר, איש של מסגרות (בגילומו מייקל סי. הול מ״דקסטר״) – שהורג פורץ ומסתבך עם אביו של הפורץ (סם שפארד).

המלצות לשאר ימי השבוע הבא, ביום ראשון.

ציוץ