"וילה תומא״. תפוח אדמה לוהט שהתקרר

אוקטובר נגמר, נובמבר התחיל. הנה סיכום החודש שחלף: אוקטובר היה חודש מצוין בבתי הקולנוע! סרטים ישראליים שברו קופות, והזרזיף הראשון של סרטי הסתיו האמריקאים, בואכה האוסקר, הגיע בזריזות ארצה. עוד חודשיים לסוף 2014 ועוד ועוד סרטים מצטרפים לרשימת ״הסרטים הטובים של השנה״. כמה מהם מופיעים ברשימת הסרטים הטובים של החודש החולף, לשימושכם.

5 הסרטים הטובים של אוקטובר 2014

1. ״וויפלאש״

2. ״מיתה טובה״

3. ״שנת חורף״

4. ״נעלמת״

5. ״אי התירס״, ״20,000 ימים על האדמה״, ״המלאכים הטובים״, ״משהו עוקב אחרי״, ״וילה תומא״ – סרטי פסטיבל חיפה.

את המקבץ הגדול ביותר של סרטים ראיתי החודש בפסטיבל חיפה, ולא על כולם הספקתי לכתוב בזמן אמת (על שניים מהסרטים הכי טובים שראיתי בפסטיבל, ״אי התירס״ ו״המלאכים הטובים״, כתבתי כאן. על ״משהו עוקב אחרי״ דיברתי כאן). ״20,000 ימים על האדמה״ הוא סרט תיעודי שגרם לי להתלהב מחדש מניק קייב, בערך 20 שנה אחרי שראיתי אותו מופיע בחיפה, ואחרי שכבר איבדתי קשר עם יצירתו. האיש הוא להבה בוערת של יצירתיות בלתי נגמרת ואדם שלא מפסיק לנבוע רעיונות. לראות אותו כותב, מקליט ומדבר היה חוויה. והסרט עצמו, עם הצילום המשובח שלו, הוא כמו תפריט במסעדה סינית שמציע את כל הז׳אנרים של העשייה הדוקומנטרית מעורבבים לתוך סרט אחד.

מצד שני, ״השבט״, הסרט האוקראיני שיצא עם הילולים ותשבחות מפסטיבל קאן, התגלה כאחד הסרטים המרגיזים שראיתי בזמן האחרון. שעתיים וחצי של סקס ואלימות בפנימיה לחרשים-אילמים, בסרט שמוצג כולו בשפת הסימנים ללא תרגום, כל סצינה היא שוט ארוך אחד (הצד הטכני של הסרט מבריק בשטניות האכזרית שלו), והוא מציג שבתוך הפנימיה הזאת הנערים עסוקים בסחר בסמים וסרסור הבנות לזנות. ואני תוהה מה גרוע יותר, לדרדר נערות אוקראיניות חרשות-אילמות לזנות או לקחת נון-אקטורס חרשים-אילמים ולדרדר אותם לצילום סצינות סקס מפורש. קרוב להיינו הך.

מצד שלישי, ״וילה תומא״, סרטה של סוהא עראף, נכנס לפסטיבל חיפה כתפוח אדמה לוהט, סרט שנוי במחלוקת שעשה רעש גדול לפני שראו ממנו פריים, ורעש קטן מאוד אחרי. למרות מימון ישראלי והפקה ישראלית כמעט לחלוטין, עראף החליטה להציג את סרטה כסרט פלסטיני, ואחרי שזה עשה לה בעיות, היא פשוט העלימה את הזהות הלאומית של סרטה (ולכן, למשל, הוא הוקרן בפסטיבל חיפה במסגרת הפנורמית הבינלאומית הכללית, במקום להתחרות בתחרות הישראלית, שלסרט של יוצרת חיפאית שצולם בחלקו בחיפה היה מקבל יחס מלכותי בפסטיבל, והיה מתגלה כאחד הסרטים הישראליים הטובים בתחרות המאוד לא אחידה שהיתה שם השנה). אני עמדתי לצידה של עראף בהחלטה, אבל למרות שאני חושב שזו זכותה, אני חושב שמבחינה טקטית היא טעתה (וכך סרטה קיבל משבצת משנית בחיפה ונפסל מהשתתפות בפסטיבל קהיר, כך שהיא יצאה קרחת מכל הכיוונים).

עם הצילום האפלולי של ירון שרף, המוזיקה של בועז שחורי והעריכה המדודה של אריק להב-ליבוביץ, עראף מפתיעה עם סרט שהוא למעשה מעשיה גותית. הסרט מתרחש ברמאללה של שנת 2001, אבל באותה מידה היה יכול להתקיים באנגליה של המאה ה-18 או דרום ארצות הברית של המאה ה-20. שלוש נשים נוצריות גרות בבית שהוריש להן אביהן, מובלעת אירופית-נוצרית בתוך סביבה מוסלמית. למעשה, זו הפעם הראשונה שאני רואה ניסיון ליצור גותיקה מקומית (בפסטיבל חיפה הוקרן גם ״פנסיון פראכט״, שהחל משמו מכיל כמה תימות דומות, והחלטות אווירה דומות לאלה של ״וילה תומא״), ולמשך כמה רגעים זה עובד לא רע בסרט. הבעיה העיקרית נמצאת בקצב: זה סיפור קצר שמקבל זמן מסך ארוך מדי והידוקו היה מגביר את האפקטיביות שלו. אבל כשאני מתעלם מהרגעים שהזכירו לי את ״משפחת אדאמס״, הטמעתה של מלודרמה נשית בתוך איזור סכסוך (המוצג כסכסוך פנים-גברי כמעט) יצרה כמה רגעים קולנועיים מעניינים מאוד בצילום, ליהוק ומשחק, בעיקר בחציו הראשון של הסרט.

ICYMI, הפוסטים שאולי פספסתם החודש ב״סינמסקופ״:

״מכתב אהבה לקולנוע״, הסרטים הקצרים של אבי נשר, ערן ריקליס והגר בן-אשר

הצצה אל הסרט האמריקאי של אהרון קשלס ונבות פפושדו

פיטר ג׳קסון וצוות ״ההוביט״ עושים סרטון הדרכה להידוק חגורות בטיסה

״אפס ביחסי אנוש״ מתקרב ל-600,000 צופים, ״גט״ ל-200,000 ו״מיתה טובה״ ל-100,000

ציוץ