ג׳ייק גילנהול ב״חיית הלילה״. דם אנד dumber

האחים גילרוי משתלטים על הוליווד. זה התחיל עם האח הבכור, טוני גילרוי, אחד התסריטאים המבריקים והבכירים של הוליווד העכשווית, ומי שכתב את סדרת סרטי ״זהות כפולה״, ״זהות במלכודת״ ו״זהות גנובה״, ולקח על עצמו לביים את הסרט הלכאורה-רביעי בסדרה, ״זהות גנובה״. בין לבין הוא ביים את ״מייקל קלייטון״ (עליו היה מועמד לאוסקר), שהפך אותו לבמאי מעניין, כזה שלא סתם מבצע היטב את סרטי הז׳אנר, אלא מתעתע איתם. ב״זהות גנובה״ הוא עבד עם שני אחיו הצעירים ממנו והתאומים: התסריטאי דן גילרוי (״פריג׳ק״, ״מעבר לכל חלום״) עזר בכתיבה, והעורך ג׳ון גילרוי (״פסיפיק רים״, ״סולט״, ״מייקל קלייטון״) ערך.

ועכשיו, שלושת האחים מתאחדים לסרט הביכורים של דן גילרוי, ״חיית הלילה״ (״Nightcrawler״, לא לבלבל עם הדמות מאקס-מן בעלת אותו שם. אין קשר): דן כתב ומביים, ג׳ון עורך, טוני מפיק. ״חיית הלילה״, שמנסה להיות מעין ״נהג מונית״ לימינו, מספר על טיפוס אלים ומפוקפק בשם לו (בגילומו הקריפי של ג׳ייק ג׳ינלהול, שהוריד כעשרה קילוגרמים ממשקלו עד שעיניו כמעט פקעו ממקומן). גילרוי בכוונה לא נותן ללו שום סיפור רקע, שום קונטקסט, אולי כדי להגביר את המיסתורין ואולי אף את החרדה, אבל משהו בדמות הזאת הציק לי ובמידה רבה קלקל לי את הסרט. הדמות הזאת נראית כמו המצאה של תסריטאי, שמנסה באמצעותה להעביר זר של מסרים על תחלואי התרבות המודרנית, וככזאת, היא משנה בכל כמה רגעים את טיבה ואת תכונותיה כדי להתאים את עצמה לסיטואציה הכתובה. בהידרש, היא חכמה מאוד, וכשצריך היא אלימה ואכזרית; לרגעים היא בת מזל, ולרגעים בעלת מזל ביש. לו, בתחילת הסרט, הוא גנב מתכות קטן שלא מהסס לפנות לאלימות כדי לשדוד שעון. אבל בסצינה הבאה אנחנו מגלים שהוא גם איש עם אמביציה: הוא מחפש עבודה מסודרת, ויש לו יכולת רטורית יוצאת דופן, כושר שכנוע מרשים ואוצר מילים אינטליגנטי. אם כך, מה הבעיה שלו? יכול להיות שהוא פשוט לא שפוי. כשלו מגלה במקרה ששיטוטי הלילה שלו יכולים לעזור לו למצוא עבודה בתחום התקשורת, הוא מבין שלהיות רשע עם מצלמה זה רווחי וחוקי יותר מאשר להיות גנב קטן.

הטלוויזיה האמריקאית, וכנראה שבעיקר בלוס אנג׳לס, משלמת לצלמי טלוויזיה פרילנסים שמביאים לה בבלעדיות קטעי וידיאו מזירות פשע. תחשבו על פפרצי, אבל כזה המחפש תאונות דרכים, מקרי רצח, אלימות ופשע במקום כוכבים וסלבריטיז. אם בעבר הוקיעה הוליווד את ״רודפי האמבולנסים״, אותם עורכי דין נואשים שדולקים אחרי אמבולנסים או משוטטים בחדרי מיון כדי לתת לפצועים את כרטיסי הביקור שלהם כדי שיתבעו את מי שפגע בהם, הרי שכעת אוכלי הנבלות החדשים של הקולנוע הם צלמי העיתונות. והפעם, המערכת הזאת מושחתת משלושה כיוונים: בראשה, מערכות התקשורת שמחפשות את הסנסציות המדממות (הממרה האמריקאית המפורסמת: If it Bleeds, It Leads. כלומר, בטלוויזיה פשע אלים תמיד יוביל מהדורה על פני ידיעה פוליטית – בישראל, אגב, המצב עדיין הפוך. כותרת מדינית כמעט תמיד תקדים ידיעת פלילים). אשם נוסף הוא הציבור, שמצביע בשלט ומעודד את התופעה הזאת, ואז מה יש לנו לבוא בטענות לקבלני הביצוע, הצלע השלישית של הסיפור, שבסך הכל נענים לביקושים ולא מייצרים אותם.

אבל שימו מצלמה ותאוות דם ובצע, ורצון חולני להצליח, בידיו של מטורף ועד מהרה הוא יעבור מחיפוש אחר החדשות ליצירתן, כדי שיוכל לצלם אותן (בבלעדיות, כמובן). מה שהופך את גיבור ״חיית לילה״ לאדם עם הפרעה נפשית כפולה. האחת היא האלימות שבו, שמוצאת פורקן בעבודה שבה היא נתפסת כנורמטיבית. לו הוא מעין ערפד, יוצא רק בלילות וניזון מהדם. אם תרצו, יש כאן המשך של דיון קולנועי ותיק המחבר בין מצלמה, מציצנות ותאוות. גיבור ״חיית הלילה״ לא מוצא סיפוק מיני או ריגוש מתיעוד מקרי האלימות, כפי שקורה ב״המציצן״ של מייקל פאואל מ-19690, והוא לא עכביש המפתה את קורבנותיו לחשיפה אינטימית מול מצלמה כמו גיבור ״סקס, שקרים ווידיאוטייפ״, הוא פשוט רוצה להצליח. הוא אדיש לתוכן. והרצון להצליח היא ההפרעה הנפשית השנייה שלו: לו יהרוג כדי להגשים את החלום האמריקאי. זה החלק שחסר לנו בביוגרפיה שלו, למה אדם כזה יהיה בעל רצון כה עז להצליח, ובעל חושים עסקיים כה טובים (יכולתו לנהל משא ומתן היתה אמורה להפוך אותו למנכ״ל תאגיד ולא למישהו שנע על הציר שבין נקרופיל ורוצח סדרתי). אבל זה מה שמניע אותו: הוא רוצה הצלחה. הצלחה חומרית, אבל הוא גם רוצה הכרה, קרדיט ופרסום. הצלם רוצה להיות מצולם, הוא רוצה שחייו יתועדו.

האכזבה הראשונה שלי מ״חיית הלילה״ התחילה כשראיתי לשמחתי שאת הסרט צילם רוברט אלסוויט, הצלם הקבוע של פול תומס אנדרסון, אבל עד מהרה גיליתי שהצילום לא מעניין במיוחד, ולמעשה, כך גם הסרט ברובו. אכזבה שנייה היתה בדמות שמגלמת רנה רוסו (אשתו של הבמאי), בתור עורכת מהדורת חדשות הלילה שהופכת להיות הקליינטית העיקרית למרכולתו של לו. אם דמיינתי דמות שתהיה מעין פיי דאנוויי ב״רשת שידור״, התבדיתי (כשם ש״חיית הלילה״ כולו אינו ״רשת שידור״ וגילרוי איננו פדי צ׳אייבסקי). אם לו עושה את מה שהוא עושה מתוך הפרעה נפשית, הרי שהדמות הנורמלית, השפויה, גם אם ירודה מבחינה אתית, שמגלמת רוסו, היתה יכולה לקצר את הסרט באופן משמעותי אם היא היתה מתנהגת בצורה שנראית עקבית עם דמותה ולא עם דמותו (אלא אם עלינו להבין מזה שכל מי שעוסק בתקשורת סובל מהפרעות נפשיות הגובלות ברצחניות).

״חיית הלילה״ הוא סרט שתענוג לנתח אותו, כי הוא שם אצבע על דמות פסיכופטית, שנדמה שיש בה משהו שמייצג את מחלת הנפש הקולקטיבית של תרבות המכורה לתקשורת ולמוות. אבל הסרט עצמו לאה. רק המערכה האחרונה, שבה המתעד הפסיבי הופך בעצם להיות במאי, מצוינת ומבריקה – קצבית ומפלצתית, לו כל הסרט היה כזה. אבל גם היא, למרבה הצער, מסתיימת ללא קליימקס.

המעניין ב״חיית הלילה״ הוא שהוא מגיע אלינו שבועות בודדים אחרי ״נעלמת״, ובמידה רבה שני הסרטים אומרים דברים דומים: שניהם עוסקים בדמות פסיכופטיות, מנותקות רגשית, שלא יהססו להרוג את מי שעומד ברדכן, ושתיהן עושות את זה על ידי מניפולציה מבריקה של תקשורת ההמונים, והבנה לא רק איך תקשורת עובדת על הצופים, אלא גם בפשטות איך היא עובדת – היא מביימים, איך מצלמים, איך בוחרים זווית צילום לאפקטיביות מקסימלית, איך עורכים, ואיך מוכרים אשליה. אם בימי ״נהג מונית״ המסר היה שאנשי בעל נפש מעורערת קלים להיות מושפעים על ידי התקשורת, הרי שכיום אנחנו מבינים שאלה האנשים שיוצרים אותה (כתב מבקר הקולנוע שעובד בתקשורת כבר 24 שנים).

הפוסט תוקן. זו פיי דאנוויי ב"רשת שידור", ולא כפי שכתבתי בטעות במקור.

ציוץ