19 ספטמבר 2009 | 11:00 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

אצבע הזהב תשס"ט

זו הפעם השלישית שבה “סינמסקופ” מחלק את פרסי “אצבע הזהב” לסיכום שנת הקולנוע הישראלי.

תזכורת:

אצבע הזהב תשס”ו (2006).

אצבע הזהב תשס”ז (2007)

ובתשס”ח (2008) פשוט שכחתי.

ועכשיו:

 

=================

פורסם ב”פנאי פלוס”, 16.9.2009

פרסי אצבע הזהב תשס”ט
המסורת חוזרת! “סינמסקופ” מחלק בפעם השלישית את פרסי אצבע הזהב(*) לסיכום שנת הקולנוע הישראלי

 

(*) הפרס אינו כולל פרס

בשנת 2006 השקתי ממש כאן מסורת: רגע לפני חלוקת פרסי אופיר, ובול בזמן לכבוד גיליון ראש השנה החגיגי של “פנאי פלוס”, אני מציע את האלטרנטיבה שלי: פרסי הקולנוע כפי שאני הייתי רוצה לראותם בארץ. קודם כל, אלה פרסים המחולקים לסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע, להבדיל מפרסי אופיר המחולקים לסרטים על פי שנת הפקתם. ושנית, אלה פרסים שלא לוקחים את עצמם ברצינות, ובכל זאת מתייחסים בהערכה רבה ליבול הקולנועי השנתי. פרסי אצבע הזהב חולקו בראשונה ב-2006, אז סרט השנה הלך בתיקו ל”שנת אפס” של יוסף פיצ’חדזה ול”אביבה אהובתי” של שמי זרחין. ב-2007 זכה “בופור”. וב-2008? רגע של השפלת מבט מסמיקה. ב-2008 שכחתי מהמסורת שהשקתי. ככה זה כשזו מסורת – קיקיונית משהו, מן הסתם – שמונחת על כתפיו של איש אחד. אבל לכן זה כה כיף. אז הנה, הקאמבק! טקס פרסי “אצבע הזהב” לסיכום שנת תשס”ט יוצא לדרך.

 

הסרטים המועמדים לפרס אצבע הזהב תשס”ט, הם אלה שיצאו להקרנות מסחריות בישראל בין ראש השנה הקודם והנוכחי, סך הכל 21 סרטים, ואלו הם (לפי סדר הפצתם):

 

“שבעה”, בימוי: רונית ושלומי אלקבץ
“סוף שבוע בתל אביב”, דרור זהבי
“אביב 41”, אורי ברבש
“התנתקות”, עמוס גיתאי
“חומר למחשבה”, סטפן בלאיש ועמנואל נקש
“הכל מתחיל בים”, איתן גרין
“אצבע אלוהים”, יגאל בורשטיין
“מופע החיים של גוטל בוטל”, דניאל סיון
“אדם בן כלב”, פול שריידר
“ברוריה”, אברהם קושניר
“בשמיים אחרים”, אריאל טלפלר
“רגליים קרות”, דורון ערן*
“הסודות של מישל”, מרקו כרמל
“הבוגד הקטן”, לין רות
“ג’וליה מיה”, יובל גרנות
“כרמל”, עמוס גיתאי*
“זרובבל”, שמואל ברו
“סיפור גדול”, שרון מימון וארז תדמור
“אילי ובן”, אורי רביד
“עג’מי”, ירון שני וסכנדר קובטי
“עיניים פקוחות”, חיים טבקמן

 

(*) לא ראיתי.

 

סרט השנה
תיקו: “סיפור גדול” ו”שבעה”

 

ארבעה סרטים התחרו מבחינתי על תואר סרט השנה: “שבעה”, “עג’מי”, “עיניים פקוחות” ו”סיפור גדול”. ארבעתם היו הסרטים הכי מרשימים, הכי יוצאי דופן, הכי נחרטים בשנה קולנועית שהיתה, יש להודות, לא מאוד מרשימה. “שבעה”, “עג’מי” ו”סיפור גדול” הם מבחינתי כמעט במצב של תיקו לתואר סרט השנה: שלושתם הפתיעו אותי, הרשימו אותי, ריגשו אותי. “עג’מי” יוצא השבוע לבתי הקולנוע, אז יהיה מסקרן לראות האם הקהל המקומי יתחבר לגרסה היפואית ל”רחובות זועמים” ולשוונג הסקורסזאי שיש בסרט, אבל ל”שבעה” ול”סיפור גדול” הקהל כבר הגיב בחיוב: “שבעה” הביא כ-200,000 צופים ו”סיפור גדול” כ-180,000, אלה לפיכך שני הלהיטים הישראליים הגדולים בשנה שהיתה די שחונה ומאכזבת – מסחרית ואמנותית (יש לזכור: רובם המכריע של הסרטים המתמודדים בפרסי אופיר בשבוע הבא – ויש ביניהם כמה סרטים מוצלחים למדי – הם כאלה שייצאו רק בשנת תש”ע, ולכן יתמודדו על פרס אצבע הזהב רק בערב ראש השנה תשע”א). “שבעה” ו”סיפור גדול” הם סרטים שונים מאוד זה מזה, אבל שניהם מפתיעים בדרכים דומות. “שבעה” הוא סרט עצוב שיש בו המון הומור, ו”סיפור גדול” הוא סרט מצחיק שיש בו המון עצב. “שבעה” הוא סרט קאמרי שיש בו תחושה רחבת ידיים, כמעט גרנדיוזית, ו”סיפור גדול” הוא סרט שמחפש את הגדול, אבל שבסגנונו נותר משהו קטן וצנוע.

 

סרט הבכורה של השנה

“עג’מי”

 

11 סרטים מתוך ה-21 הם סרטי בכורה. זה טוב או רע? זה טוב שהקולנוע הישראלי כה נדיב לבמאים בתחילת דרכם, או שזה רע שכה קשה לבמאים מנוסים לשמור על רצף עבודה ולחזור לביים אחת לכמה שנים? נדמה לי שמשהו מהאופי הישראלי טמון בנתון הזה: הישראלים מחפשים את החדש, ונוטים להתפעל ממנו. ליוצר טרי גם אין מי שיתחשבן נגדו, הוא כולו פוטנציאל חיובי. ברגע שעברתם את שלב הבכורה אתם מגיעים אל הפעם הבאה כבר כאנשים שיש איתם חשבונות: הסרט לא הצליח, או הצליח מדי, דיברו עליכם ועל התנהלותכם, קינאו בכם, התאכזבו מכם. כמות הקיטרוגים שבמאי שמנסה להרים פרויקט שני צריך להתמודד איתה, לעומת התקווה מול יוצר שמגיע משום מקום, ואין עליו שום תיק, הופכת את ישראל למדינה של תגליות ובכורות, ומעט מדי המשכיות. שימו לב, למשל, כמה מהסרטים שזכו בפרס אופיר מאז השקתו היו סרטי בכורה (ספרתי: חצי מהסרטים) ותגלו שזו תופעה מערכתית רוחבית. התעשייה בארץ לא ממש אוהבת אנשים שכבר עשו משהו.
מבין 11 סרטי הבכורה ברשימה, “עג’מי” הוא המרשים, הווירטואוזי והסוחף בחבורה. הוא התגלות ממש. זה סרט שהעבודה עליו נמשכה שנים, ולמרות זאת תהליך העבודה הממושך לא הצליח לכבות את האנרגיה העצומה שלו, שמצליחה להפתיע גם ברמת התסריט וגם ברמת הבימוי והצילום. אבל הנתונים הנ”ל גם מדאיגים אותי: “עג’מי” יוצא אל המסכים מפורגן מקיר לקיר, אבל האם הפירגון הזה יעזור לצמד הבמאים ירון שני וסכנדר קובטי להגיע במהירות אל סרטם השני?

 

שחקן השנה
ברוך ברנר, “ברוריה”

 

“ברוריה”, סרטו של אברהם קושניר (לא אבי קושניר), היה יצור משונה: מצד אחד, ניסיון יפה וראוי להערכה של הקולנוע הישראלי להתמודד עם מעשיה תלמודית, ודרכה להתפלפל באמצעות הקולנוע על ענייני אמונה ונשיות. מצד שני, זהו סרט כמעט חובבני בעשייתו שדבר כמעט ולא נקשר לדבר בו ונדמה שיש כאן החמצה גדולה. אבל גם היתה בו הפתעה. ברוך ברנר, ששיחק את התפקיד הגברי הראשי, היה סוג של תגלית עבורי. שחקן בעל כריזמה שקטה שהיה אמין ומעורר הזדהות ואיכשהו הצליח להחזיק את הסרט שלא יתפרק לגמרי.

 

שחקנית השנה
הגר בן-אשר, “ג’וליה מיה”

 

כן, אני מודה. כשזה מגיע לשחקנים יתכן ואני חוטא בחטא הבכורה שקצת התרעמתי נגדו כמה פסקאות קודם. וכן, שני שחקני השנה שלי הם כאלה שגיליתי השנה לראשונה ושהנוכחות שלהם על המסך כבשה והרשימה והפתיעה אותי. הגר בן-אשר עשתה (יחד עם חיים זנאתי) ל”ג’וליה מיה” את מה שברוך ברנר עשה ל”ברוריה”: הצליחו לגרום לזה שבאמצעות הנוכחות הכובשת שלהם הסרט, שהיו בו לא מעט מהמורות, יצליח להישאר מעניין וטרי לכל אורכו. בן-אשר, במאית שנקלעה למשחק די במקרה אחרי שהסכימה לשחק בסרט של בן זוגה לשעבר, הפכה מאז “ג’וליה מיה” לשחקנית ממש, בזכות תפקידה ב”רביעיית רן”. תגלית נהדרת.

 

פרס מפעל חיים
צחי גראד

 

שיהיה ברור, פרס מפעל החיים מוענק לצחי גראד על עבודתו בשנה זו בלבד. גראד (שקיבל את פרס אצבע הזהב לשחקן המשנה בשנת 2007 על “מדוזות”, הפציץ השנה עם תפקידי משנה נוספים בלא פחות מחמישה סרטים, שלושה מתוכם כבר הופצו בשנה האחרונה: ב”עיניים פקוחות” הוא מגלם רב שנראה מחמיר בתחילה אבל אמפתי לבסוף, ב”איליי ובן” הוא מגלם חוקר משטרה שנראה מחמיר בתחילה אבל אמפתי לבסוף, וב”הכל מתחיל בים” הוא מגלם מציל שנראה קשוח בתחילה אבל פגיע בסוף. התפקיד שלו ב”איליי ובן” הוא המקסים שבהם, מה שמוביל אותנו ל…

 

תסריט השנה
תיקו: “איליי ובן” (אורי רביד) ו”עג’מי” (שני וקובטי)

נדמה ש”עג’מי” הוא סרט שכוחו נמצא ב”ריאליזם”, בעובדה שהוא מצלם אירועים שמבוססים על מציאות, בלוקיישנים האמיתיים, עם שחקנים בלתי מקצועיים שאומנו היטב לעמוד מול המצלמה. נדמה שזה סרט שמנסה להעביר עולם, מציאות, תחושות. נדמה שזה סרט שמנסה לבקבק “אותנטיות”. אבל בערך בחצי הסרט, כשרצף הסיפורים שנראה בתחילה אקלקטי מתחיל להישזר זה לתוך זה, מתחוורת העובדה שמאחורי מה שנראה כמו ספונטניות, מסתתרת תוכנית קפדנית ובנויה היטב. “עג’מי” הזה הוא חתיכת בית ספר לקולנוע.
מהכיוון השני, מגיע התסריט ל”איליי ובן”. אם נדמה שסרטים המיועדים לכל המשפחה עושים קיצורי דרך תסריטאים, מגיע “איליי ובן” ומצליח להפתיע עם כמה רגעים נהדרים של ניואנסים בדמויות ובסיטואציות. הדמות של צחי גראד, למשל, כתובה באופן מבריק, ומהלך העלילה – שהצליח להפתיע בכך שהוא הלך לכיוון הפחות צפוי – הפך את “איליי ובן” לסרט שיש מאחוריו לא רק כשרון, אלא גם מוח.

 

מורי השנה
יגאל בורשטיין ואיתן גרין

 

שניים מהמורים הכי ותיקים והכי משפיעים בלימודי הקולנוע בארץ, הפרופסורים יגאל בורשטיין ואיתן גרין, הביאו השנה למסכים את סרטיהם החדשים. שניהם מביימים במשורה, אחת לכמה שנים, וצריך להודות שמול כמה מהסרטים של היוצרים היותר צעירים, הם מביאים איתם רוח של הקולנוע הישראלי של פעם. ובכל זאת, באופן עקבי ותמידי יש לי סימפטיה עזה לקולנוע של יגאל בורשטיין. יש בסרטיו סהרוריות קסומה, שלפעמים נראית יותר מילוית מאשר קולנועית. גם “אצבע אלוהים”, סרטו האחרון, הוא בחצי הדרך בין סרט סטלנים לבין מסע פילוסופי/תיאולוגי, והוא המשך ישיר לדיונים המתמשכים של בורשטיין במקומות בהם הפילוסופיה היהודית (שפינזה, קפקא, רמב”ם) פוגשת את השכונתיות העממית.
את הסרטים של איתן גרין אני אוהב אחד כן-אחד לא. את “הכל מתחיל בים” חיבבתי מאוד, בעיקר בגלל תפיסת העולם האנושית של הסרט, בו אף אחת מהדמויות לא מתנהגת כמו שהיא נראית. שני הסרטים האלה קצת הולכים לאיבוד כשהם מוצגים בקולנוע מול מתחרים צעירים ועדכניים, אבל במבט לאחור אלה יהיו שני סרטים שיהיה משעשע לפגוש בעתיד, ולהתפלא שהם לא נוצרו ב-1987.

 

היבוא הכי לוהט
צלמים גרמניים

 

דבר מדהים: 12 מ-21 סרטי השנה הם קופרודוקציות בינלאומיות. ישראל היא מניה חמה בבורסת הקולנוע העולמי (ולפיכך, ב-12 מהסרטים השנה העברית היתה שפה שנייה, ובחלק מהם לא היתה עברית בכלל). חוקי הקופרודוקציות מחייבים שכמות מסוימת של אנשי צוות בכירים יהיו שותפים להפקה, כדי לקבל מימון ממדינה זרה. וכך קרה שבשנים האחרונות הגיעו ארצה יותר ויותר צלמים זרים: גרמני ל”הכלה הסורית”, צרפתי ל”הסודות”. השנה נראה שהרכבת האווירית של צלמי העולם הגיעה בעיקר בגרמניה. אקסל שנפאט הביא מראה סגרירי ופיוטי שמציל את “עיניים פקוחות” מבנאליות ומוסיף לו רוך וחסד. קרל-פרידריך קושניק נתן ל”סוף שבוע בתל אביב” כמה שוטים יפים ואיזושני תנופה שעזרה לסרט להתרומם מעל לסיטואציית הדרמה הטלוויזיונית שהסרט היה לכוד בה. סבסטיאן אדשמיד שיחזר את שדרות רוטשילד, רחוב הירוקון והנגב לימי שנות השישים ב”אדם בן כלב”. וכריסטיאן ברגר (האוסטרי דווקא) שיחזר את ההתנתקות מגוש קטיף ל”התנתקות”.
אבל את הצילום המרשים ביותר השנה ניפק דווקא פולני: רישארד לנצ’ווסקי ב”אביב 41”. ממש לא אהבתי את הסרט, אבל הצילום היה יפה.

 

הבמאי הכי עסוק
עמוס גיתאי

 

לא משנה מה כותבים על סרטיו, עמוס גיתאי ממשיך במרץ. בשנה האחרונה הוצגו בארץ לא פחות משלושה (שלושה!) סרטים שביים: “התנתקות”, “מאוחר יותר” ו”כרמל” (ובנוסף, הוצגה תערוכה משותפת לו ולאביו במוזיאון תל אביב). את “כרמל” לא ראיתי, “התנתקות” נורא הביך אותי, אבל את “מאוחר יותר” (הפקה צרפתית למהדרין ומשום כך לא נכללת ברשימת הסרטים לעיל) מאוחד חיבבתי, והיה בו מגע עדין ורווי קולנוע שהזכיר לי למה בעבר הערכתי את הרוח הקולנועית האוונגרדית של עמוס גיתאי, עד שהחל לביים פלקטיים חברתיים שנעימים לאוזן הצרפתית אבל צורמים בעברית.

 

שחקן החיזוק של השנה
אלפרד מולינה, “הבוגד הקטן”

 

נגזרת של הטרנד הבינלאומי הנ”ל הוא שגם לא מעט שחקנים זרים התארחו בסרטים ישראליים:
טוגו איגאווה היפני ב”סיפור גדול”, ז’ולייט בינוש ב”התנתקות”, ג’ף גולדבלום ושות’ ב”אדם בן כלב”, גד אלמלך ב”הסודות של מישל”, ג’וזף פיינס ב”אביב 41”. אפילו במאים זרים הגיעו לעבוד כאן: פול שריידר ב”אדם בן כלב” ולין רות ב”הבוגד הקטן”.
אבל המרשים מביניהם היה אלפרד מולינה ב”הבוגד הקטן”, על פי ספרו של עמוס עוז, “פנתר במרתף”. לא לגמרי הבנתי את ההגיון מאחורי הסרט, ובעיקר את האופן שבו הוא מזגזג בין עברית לאנגלית, וגם היה בו משהו קצת מיושן שלא ממש הצליח לסחוף או לגרום לי להבין מהי סיבת קיומו של הסרט. אבל מולינה, בתור חייל בריטי שמתחבב על ילד ישראלי שמוצא את נאמנותו נקרעת בין החיבה האישית לחייל החייכן והשמנמן ובין השנאה שלו לכובש הבריטי, הצליח למלא את הסרט, לפחות בסצינות שלו, בלא מעט שארם.

 

ולסיכום:


שנת הקולנוע הישראלי, כפי שהיא משתקפת בסרטים שהופצו בין ראש השנה לראש השנה, לא היתה מוצלחת במיוחד. היו בה יותר מדי סרטים משונים, תמוהים, או סרטים סבירים שסתם לא ממש ברור למה הם נעשו ומי האמין שהסרטים האלה ימצאו איזשהו קהל. ב-2006 וב-2007 הבחירה בין הסרטים המצטיינים היתה קשה יותר כי היתה כמות גדולה של סרטים שחיבבתי. בסיכום השנה הבאה אני מקווה שהיבול יהיה מרשים יותר, לאו דווקא כמותית, יותר איכותית. חלק ממנו כבר ראיתי בהקרנות האקדמיה ובפסטיבלים (אבל הם יופצו מסחרית רק בתש”ע): “לבנון” הנהדר, “שבע דקות בגן עדן” המרשים, “פובידיליה” המסחרר ו”ציון ואחיו” היפה. ולצידם כמה מהסרטים שהכי מסקרנים אותי שנמצאים באופק: “קירות” של דני לרנר, “כלבת” של נבות פפושדו ואהרון קשלס, “מבול” של גיא נתיב, “חנה מ.” של הדר פרידליך, “התפרצות X” של איתן צור, “התגנבות יחידים” של דובר קוסאשווילי ו”גמדים” של אבי נשר. עושה רושם שתש”ע תהיה עשר.

 

============

 

תורכם: מי היו הזוכים שלכם השנה?

5 תגובות ל - “אצבע הזהב תשס"ט”

  1. Spartak 19 ספטמבר 2009 ב - 12:02 קישור ישיר

    אני ראיתי,רק 7 מהסרטים האלו (שבעה,סוף שבוע בתל-אביב,הכל מתחיל בים,הסודות של מישל,סיפור גדול,עג’מי,עניים פקחות)

    סרט הטוב ביותר – סיפור גדול.לא בגלל שהוא כל כך טוב,אלא שסרטים אחרים פשוט לא טובים.נכון שהסרטה,וא חמוש ומתחיק,אבל לא יותר מזה.

    בפעמיים הקודמות היו לך קטגוריות כמו הסרט הגרוע של השנה,סצנת העירום והוואט-דה-פאק…מה קרה להם?

  2. איתן 19 ספטמבר 2009 ב - 12:17 קישור ישיר

    מחזק את דבריך בעניין ברוך ברנר. איש עם כריזמה שקטה ומרשימה מאוד. סרט נוסף בהשתתפותו הוקרן בהקרנות האקדמיה, ובו הוא שוב מציג דמות מרתקת (ושוב, חבל שהסרט אינו מתעלה).
    הצעה: יכול להיות מעניין לראות את העולמות של ברוך ברנר ושל שולי רנד נפגשים. מי מרים את הכפפה ?

    הגר בן אשר – אכן יש בה חן רב, ותבונה לא מעטה. בעקבות צפיה ב”ג’וליה מיה”, צפיתי גם בסרטה הקצר “משעולים”. כשחקנית היא עוברת מסך טוב. כבמאית יש בה משהו קר ומרוחק מדי לטעמי. יש לה פיצ’ר ראשון בעבודה (שם זמני: “הנותנת”. אני מקווה שזה מאוד זמני), ואני לא כל כך יודע איך לאכול אותה.

  3. במחשבות 19 ספטמבר 2009 ב - 15:12 קישור ישיר

    מעניין אותי לדעת איזה מהסרטים עצמאי לחלוטין?(כלכלית, בלי תמיכה של קרן)

    בסופו של דבר גם “ג’וליה מיה” קיבל איזשהו סכום כסף לאחר סיום ההפקה מאחת הקרנות.

    היה מאוד מעניין אותי(ואני מעריך שגם רבים אחרים) אם ליד כל סרט ברשימה היה מופיע מספר הצופים בו.

  4. (יובל) 19 ספטמבר 2009 ב - 19:07 קישור ישיר

    הזוכים שלי הם “שבעה” ו”עג’מי”. מעניין ששניהם סרטים המציגים אנסמבל ענק של שחקנים, הראשון מכיל את כל השחקנים המוכרים בקולנוע הישראלי והשני לא מכיל שחקנים מקצועיים בכלל.

  5. זמפאנו 19 ספטמבר 2009 ב - 23:01 קישור ישיר

    מה עם דוקומנטרי?


השאירו תגובה