״הנוקמים, עידן אולטרון״. נקמתו של פינוקיו

איזה בלאגן. ג׳וס ווידון, שכנגד כל הסיכויים הצעיד את ״הנוקמים״ הראשון לפני שלוש שנים להכנסות גלובליות של מעל מיליארד דולר, חוזר לביים את סרט ההמשך. ווידון הוא תסריטאי מצוין, ויש ב״הנוקמים 2״ כמה רגעים יפים – ואף טובים מאוד – של כתיבה, אבל בשני סרטי ״הנוקמים״ ווידון מתגלה כבמאי שבעיקר מצטיין ברעש. בהנדסת בוקה ומבולקה. בתסריט מצאתי כמה וכמה הברקות, אבל מה עם הבימוי? למרות שזהו סרט מושקע, מבדר (ואף מבדר מאוד), ועם כמה קטעי אקשן נאים, ועם המון המון עלילה, קשה להתחמק מהתחושה שההשקעה והרצינות שאיתם הסרטים האלה מופקים, מכסים על כך שאין רגעים של גדולה אמיתית מבחינה קולנועית. בסרט הזה (כמו בקודמו), אין סצינה אחת שבאמת עוצרת נשימה, אין שוט אחד שיש בו השראה ויזואלית. בעודי כותב הייתי צריך להתמודד עם המציאות הזאת, בשעה שחיפשתי תמונה לשים בראש הביקורת. תמונה שתהיה מרשימה ויזואלית, חזקה, שתספר סיפור, ופשוט לא מצאתי אחת כזאת. לעומת מבקרים אחרים, שמראש חושבים שסרטי אקשן וסרטי קומיקס וגיבורי על ממילא לא יכולים להיות בעלי ערכים קולנועיים מרשימים, אני מגיע מאסכולה שיודעת ההפך: הם יכולים להיות יצירות מופת. סרטי באטמן של טים ברטון וכריס נולן, סרטי סופרמן של דונר ולסטר (ואני יכול גם להגן על סינגר), כל אחד מהם הכיל חזון קולנועי שהיה לא רק עלילתי, אלא גם ויזואלי. ג׳וס ווידון, לעומת זאת, מביים כאילו זה ״מלחמת הכוכבים, פרק 3: נקמת הסית״: דוחס כמה שיותר לכל שוט. ממיט על סרטו גודש עצום (וכי מה רצינו בסרט שמכיל שישה גיבורים, שכל אחד מחויב חוזית לקבל זמן מסך זהה?). הדרישה המפונקת הזאת, לקבל סרט שאינו רק מהנה – ושהוא אפילו מעורר מחשבה – אלא גם מכיל הברקות קולנועיות התעוררה אצלי בגלל אולפני מארוול עצמם. בשנה שעברה הם הוציאו את ״קפטן אמריקה: חייל החורף״, שהיה אחד מסרטי האקשן היותר טובים שראיתי בשנים האחרונים, תחת בימויים של האחים רוסו (שלא הכרתי קודם, מלבד הסרט המשונה ההוא שהם ביימו עם אוון ווילסון, שלא רמז על כך שהם מסוגלים לביים סרט אקשן עצום מימדים וגדוש הפתעות). פתאום, ״הנוקמים״ נראה כמו סחורה דלה. הבשורות הטובות: האחים רוסו יביימו את ״הנוקמים 3״ ב-2018 (ברגע שהם ייגמרו את העבודה על ״קפטן אמריקה: מלחמת אזרחים״ בעוד שנה). ג׳וס ווידון, חוששני, הגיע למקסימום שהוא מסוגל.

האזינו לספיישל יום הולדת 40 ל״חגיגה בסנוקר״ בפודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה

אך אל תתנו לפסקת הפתיחה הקרירה לגרום לי להיות בלתי מובן: ״הנוקמים 2״ – שיוצא בעולם (ובישראל) שבוע לפני הבכורה הרשמית בארצות הברית – הוא סרט מבדר, ובכנות חיבבתי אותו יותר מהסרט הראשון. בעיקר בזכות סיבה אחת: הנבל שלו. ״הנוקמים 2״ – הסופרגרופ של גיבורי העל של מארוול (מינוס ספיידרמן, שעדיין היה שבוי במרתפי אולפני סוני כשהסרט הזה נעשה) – מתחיל בעיצומה של סצינת קרב מושלגת. הנה דוגמה ליתרונות ולמגבלות של ווידון כבמאי: הסרט נפתח עם סצינת מלחמה המצולמת בשוט רצוף אחד, ארוך ומשוגע, שבו כל גיבורי העל מוצגים, מפוצצים, רצים, רוכבים, עפים, מנתרים ומנצחים. אני פריק של שוטים ארוכים, ושמחתי שווידון בחר בפתיחה כזאת, אבל בעת ובעונה אחת גם התפעלתי מכך שאינני מתפעל מהסצינה הזאת, שנראתה כמו סרט מצויר המוצג במהירות מופרזת. ווידון עושה את זה הרבה: רעיונות מבריקים בביצועים שאינם כאלה.

מסצינת הפתיחה אנחנו למדים שהנוקמים רואים בקרב הזה את ההדרן שלהם. עם היעלמותה של סוכנות שילד (״מגן״) אחרי סוף ״קפטן אמריקה: חייל החורף״, הם יוצאים למשימה אחת אחרונה לסגור חשבונות עם הידרה ולהשתלט על השרביט של לוקי (מסוף ״הנוקמים״ הראשון), בסצינה הזאת אנחנו מתוודעים לקיומם של שתי דמויות חדשות בעלות כוחות על: התאומים סקרלט וויץ׳ וקוויקסילבר (אותו פגשנו ב״אקס מן״ הקודם, וראינו אותם לשבריר סצינה בסוף של ״קפטן אמריקה 2״). בהיעדר בוס או סוכנות שתפעיל אותם, הנוקמים לא רואים עתיד לפעילותם המשותפת. אלא שאז מתברר – בסרטים האלה, יותר מדי נקודות מפנה עלילתיות מתחילות ב״אלא שאז מתברר ש…״ – שהאבן הטובה בראש השרביט של לוקי, מכילה מידע ליכולת טכנולוגית חיזרית מתקדמת, שאיתה ניתן לייצר בינה מלאכותית. אלא שאז מתברר שטוני סטארק כבר מזמן רצה ליצור איירון מן רובוטי בעל בינה מלאכותית שיהיה כלי הגנה מוחלט בפני תקיפה חיזרית נוספת, כמו זו שהיתה על ניו יורק בסרט הראשון. סטארק מסתיר את תוכניתו משאר הנוקמים ויוצא לבצע אותה – הוא רוצה נשק הגנתי שיביא לשלום עולמי, עוד בימינו. אלא שלבינה המלאכותית לוקחות בסך הכל כמה שניות של מודעות ואיסוף נתונים מהיר מכל האינטרנט ומכל ההיסטוריה כדי להבין ששלום עולמי אמיתי יכול להיות מושג רק ברגע שבו האנושות תיכחד, ותתגלגל איכשהו אל השלב באבולוציה, השלב הרובוטי (נדמה לי שווידון מנסה להסביר לנו את הסוף של ״AI״ של קובריק/ספילברג). וכך מתעוררת לחיים הישות הרובוטית הקרויה אולטרון, שהיא כמו ההתגלמות של האיד של טוני סטארק. סטארק נתן לה את פקודותיה ואת תכונותיה, והם כמו שני חצאים של אותו האדם, כולל חוש הומור ציני זהה, אלא שמהבבואה הנשקפת מאולטרון, עלינו להסיק שאיפשהו עמוק בתוך התת מודע הכבוש של סטארק, גם אצלו מסתתר איזשהו יצר להשליט סדר אולטימטיבי על ידי הרס מוחלט. לעשות ריסטארט למערכת הקיום הגלובאלית. הרעיון הזה, שמאחורי סטארק (איירון מן), המציג את עצמו כשומר העולם מסתתר סטארק מחריב העולמות, חוזר על עצמו כמה פעמים בסרט, והופך את ״הנוקמים 2״ לדיון מעניין בתבנית נפשו של האדם, הפער בין המסיכה שבחוץ, ובין התוכנה שבפנים, ובין הקו הדק שבין גיבור ובין נבל (שנדמה שזה המוטיב החוזר של כל סרטי גיבורי העל של 20 השנים האחרונות).

לאורך כל הסרט אנו עדים לכך שקיים עימות עדין, שהולך ומתעצם, בין איירון מן ובין קפטן אמריקה. הם הלנון והמקרטני של הנוקמים, המוריסי והג׳וני מאר של גיבורי העל. סטארק מנסה להסביר את ההייררכיה: קפטן אמריקה הוא המפקד הרשמי של הקבוצה, אבל סטארק הוא בעל הבית. הוא האיש שמממן את הכל, ושכל הסיפור התחיל בו. כל להקות הרוק התפרקו כששני האנשים הדומיננטיים בחזית רבו – אף להקה לא התפרקה כשהתגלע סכסוך בין המתופף לבסיסט – ולכן היציבות של החבורה הזאת מתערערת מאוד בסרט השני. אבל יש כאן גם דיון פוליטי. סטארק אוחז בתפיסת עולם רייגניסטית: הוא רוצה לבנות את נשק ההגנה המושלם. כוונותיו טהורות – הוא חווה טראומה בקרב על ניו יורק והוא רוצה לעשות הכל כדי להבטיח שאירוע כזה לא יוכל לקרות יותר. אבל הטראומה שלו מולידה תוכנית שעשויה להיות הרסנית יותר ממה שהם נלחמו נגדו. סטארק רוצה את פרויקט מלחמת הכוכבים שלו (הפרויקט שרייגן רצה לבנות בשנות השמונים, שהיה אמור לשייט בחלל וליירט טילים אטומיים רוסיים מהשמיים), הוא רוצה את המשרד לביטחון פנים שהקים בוש אחרי 9/11. הוא רוצה ליצור הגנה מושלמת, בכל מחיר. אבל מולו, קפטן אמריקה מבהיר לו שתפיסת עולמו הפוכה: שנשק אבסולוטי כזה, התלוי באופן תמידי מראשי האנשים, יותר מסוכן מאשר הסיכוי לפלישה נוספת.

אולטרון, מצידו, מצויד בצדדים האפלים בנשמתו של סטארק ובמידע מוחלט על כל אחד מאנשי הקבוצה, יוצר סדרה של מניפולציות שגורמות לגיבורים להפוך לחבורה מסוכסכת. ההבנה היא שאחדותם של הנוקמים היא כוחם, וגם ההבנה שאם אולטרון רואה בהשמדת עולם כלי לתיקונו, הרי שהנוקמים עומדים בדרכו אל השלום. יש כאן כמה וכמה לקחים ומוסרי השכל בכל הקשור לרטוריקה בטחונית, והאופן שבו בני ברית יכולים במהירות להיראות כאויבים. ובכל מקרה, הנוקמים, שחשבו שהם יצאו למשימתם האחרונה, צריכים להמשיך הלאה, אחרי מסיבת הפרידה, כדי לחסל את אולטרון, שגורר אותם – משל היו וין דיזל ב״מהיר ועצבני 7״ או טום קרוז ב״משימה בלתי אפשרית 4״ – לסצינות אקשן באפריקה, דרום קוריאה ומזרח אירופה. אולטרון מביא את עצמו לאתרים האלה, כי הוא מנסה לבנות את הגוף שלו – סביב תודעה מלאכותית שכבר התפרסה ברחבי האינטרנט – ומלקט את החומרים מהאנשים שאיתם נבנו הנוקמים עצמם.

וכך, תוך כדי שהוא מצטט לעצמו שירים מתוך ״פינוקיו״ של דיסני, אולטרון הוא מעין פינוקיו שיורד מהחוטים והופך להיות הגולם מפראג. ווידון מצליח להחזיק באוויר לא מעט עלילות משנה, שמתחברות אל הסרטים הקודמים בסדרה ומרימות להנחתה אל הסרטים הבאים של הדמויות האלה (ת׳ור מתחיל עלילת משנה שמן הסתם בונה את הסרט הבא שלו בסדרה). אבל כרגיל בסרטי פעולה, כל ריבוי העלילות האלה הם רק המנוע שמשיט את הדמויות אל הלוקיישנים שבהם יתקיימו סצינות הקרב והפעולה הגדולות. הסצינות האלה, set-pieces בהוליוודית, הם כמו תת-סרטים בתוך הסרט הגדול. אחד מהם, המתאר סצינת קרב בין איירון מן ובין הענק הירוק, המחריבה עיר שלמה באפריקה, היא מבחינתי שיא הסרט. זו גם סצינה שמציגה את האקשן הכי פרוע, גם תמהיל בין הומור ובין סכנה, והיא גם מכילה את עיקר הסרט, שבו הגיבורים שלנו למעשה יוצאים האחד נגד רעהו, ולא נגד הנבל, שהופך אותם לבובות המרקדות על החוטים שהוא מושך. סצינת אקשן נאה אחרת היא המרדף בכבשים המהירים של סיאול, שבעיקר עוזרת לנו לשכוח שהיא נבנתה על ידי רגעים עלילתיים מגוכחים, המתרחשים במעבדה ליצירת רקמות אנוש (אולטרון מנסה ליצור את האלמנט החמישי?).

על הדרך, ווידון – שמשתמש בכמה וכמה מוטיבים תנ״כיים (המבול, למשל) כדי להצדיק את תוכניתו של אולטרון לבנות עולם חדש על ידי השמדת הישן – נכנס לשאלה התיאולוגית הגדולה של בחירה מול ידיעה. הסרט, באופן לא אלגנטי במיוחד, נע קדימה גם באמצעות חזיונות, חלומות ונבואות, וגיבורינו צריכים להחליט האם הנבואות שהם רואים בעיני רוחם (על ידי נוכחותה של סקרלט וויץ׳, בעלת כוחות הטלפתיה) ניתנות לשינוי על ידי תיקון מעשיהם, או שמא הם מייצגים עתיד אבסולוטי ובלתי נמנע. האם יש בכוחו של אדם לשנות את גורלו? כניסתה של דמות נוספת בשם ויז׳ן מכילה את נקודות הכינוס של הרעיונות האלה, בדמות כמו-אלוהית, שאמורה להציג מצב תודעה משוכלל (והיא דווקא הדמות המסקרנת, אך המאכזבת בסרט, שנדמה שהיתה יכולה להיות מרתקת ועשירה יותר).

וכך, מטר סרטי מארוול, מתחיל כבר טיפה להכריע אותנו תחת משקלו. ריבוי הגיבורים בסרט אחד הוא מעמסה עלילתית וצורנית, ולא יתרון. ווידון, שהוא ממהנדסי העולם הזה, עשיר ברעיונות, אבל כדי שהסרטים האלה באמת ילהיבו עד שנת 2019, רעיונות טובים, אנימציה ממחושבת וארבעה פאנצ׳ים טובים של טוני סטארק  לא יספיקו. צריך גם קולנוע משובח, שהוא יותר מרק רכבת הרים. האם מארוול, שהקימו לתחיה באופן מופלא את סרטי גיבור העל, יוכלו לעשות את קפיצת המדרגה אל הפאזה הבאה גם בהנהגת במאים מבריקים, שייקחו את הרעיונות המשוכללים ויהפכו אותם – סליחה על הבקשה – ליצירות מופת?

ציוץ