23 אפריל 2015 | 11:51 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

סינמסקופ ברדיו הקצה, תוכנית #31: ספיישל יום העצמאות, 40 שנה ל״חגיגה בסנוקר״

האזינו לפודקאסט כאן או כאן.

יום עצמאות שמח.

תוכן העניינים:

0:00: למה אנחנו רואים בכל שנה ביום העצמאות את ״צ׳רלי וחצי״, ״חגיגה בסנוקר״, ״גבעת חלפון אינה עונה״ ו״הלהקה״?

״הניצוץ״ של ברי סחרוף ושרון רוטר, מתוך ״קלרה הקדושה״.

08:30: אז מה משותף לסרטי הפולחן? כולם נוצרו ממש בצמוד, בין 1974 ל-1978. וכולם מצחיקים. וכולם הצליחו בזמן אמת. ולקבוצה הזאת הצטרפו עד כה רק שני סרטים נוספים: ״מבצע סבתא״ ו״סוף העולם שמאלה״. ואני מהמר שבעוד שנתיים גם ״אפס ביחסי אנוש״ ייכנס ללופ הריטואלי של סרטי יום העצמאות. אז למה ״זוהי סדום״ לא הפך לסרט פולחן, למרות היותו קומדיה והיותו להיט בזמן אמת? אולי כי הסרטים האחרים מציגים גרסה מצחיקה ולעגנית לחוויות ישראליות קולקטיביות. לא רק חוויות שכמעט כולם בארץ מכיר, אלא חוויות שהישראליים עוברים כקבוצה, במשותף: צבא, מילואים, שכונה.

״סרטים מצוירים״, מאיה מרון ואבי בללי מתוך ״כנפיים שבורות״ (מילים: ניר ורונית ברמן, לחן: ג׳וני שועלי).

16:00: האם ידעתם ש״חגיגה בסנוקר״ בכלל נקרא במקור רק ״סנוקר״? השם ״חגיגה בסנוקר״ נקבע רק כשהסרט יצא בווידיאו בשנות השמונים.

את ״חגיגה בסנוקר״ (וגם את ״סוף העולם שמאלה״ ו״השוטר אזולאי״) צילם דוד גורפינקל, שצילם את ״חגיגה בסנוקר״ לא פחות טוב מ״צבע הכסף״ של סקורסזי שנעשה שמונה שנים אחר כך. לכבוד זכייתו בפרס ישראל, הקדשנו פרויקט נרחב לעבודתו של גורפינקל והשפעתו על הקולנוע הישראלי.

18:00: קטע מתוך סדרת הטלוויזיה התיעודית שתעלה בקרוב בערוץ 1, ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, בו מדברים יוצרי ״חגיגה בסנוקר״ ושחקניו על צילומי הסרט. את הסדרה יצרנו ארבעה אנשי: אריק ברנשטיין, נואית גבע, שי להב ואני. איך נולד ״ימשיך כבודו״? ושל מי היה הרעיון לסבך את העלילה עם ענייני בשר וחלב בבית הרב?

21:00: את הרב בסצינה של ״ימשיך כבודו״ מגלם יעקב בנאי, אביו של אהוד בנאי. אהוד בנאי הלחין את הפסקול ל״חולה אהבה בשיכון ג׳״ של שבי גביזון, שחוגג השנה יום הולדת 20. ואם אנחנו רוצים להבין איך סרטים משנות השבעים הפכו לפולחן בשנות השמונים, אנחנו צריכים לחפש את התשובה בסרט הזה משנות התשעים, שמראה איך נכנסו תחנות הכבלים הפיראטיות, שמפעיליהם חיפשו את הסרטים האהובים ביותר. ובהיעדר סרטים ישראליים אהובים בשנות השמונים, ובזכות קלטות הווידיאו שנכנסו לכל בית בשנות השמונים, הבחירה היתה בלהיטים הגדולים של שנות השבעים.

22:00: בועז דוידזון הוא האיש שהמציא את הצירוף ״סרטי בורקס״. מה זה בעצם ״סרט בורקס״ ולמה כולם משתמשים בצירוף הזה באופן שגוי?

״סוס עץ״, אריק איינשטיין, מתוך ״סוס עץ״ של יקי יושע (מילים: יעקב רוטבליט, לחן: שמוליק קראוס). הנה דוגמה לסרט שהקהל הרחב לא כל כך מכיר, אבל שיצא ממנו שיר מאוד מפורסם. יש סרטים שמאוד הצליחו שהשיר מהם נשאר אלמוני (״כץ וקרסו״, למשל), ויש הפוך: השלאגרים הכי גדולים שיצאו מתוך סרטים שאיש לא ראה. כמו למשל גם:

״אהבה אסורה״ של זהבה בן, מתוך ״אהבה אסורה״ של יוסי זומר.

38:00: בועז דוידזון ביים את הלהיטים הכי גדולים של שנות השבעים: ״צ׳רלי וחצי״, ״חגיגה בסנוקר״, ״לופו בניו יורק״, ״אסקימו לימון״. והוא האיש שגם הכניס לקולנוע הישראלי את סרטי המתיחות.

״ישראלים מצחיקים״, אריאל זילבר.

44:00: יום העצמאות אינו שלם ללא…

״גבעת חלפון אינה עונה״, השיר בביצוע הגשש החיוור, ובהלחנת נפתלי אלטר.

47:00: כמבקר קולנוע ״גבעת חלפון״ מציב בפניי בעיה: הסרט נראה נורא, מבוים מהיר וזול ומרושל, אבל זה סרט נורא מצחיק. נורא-נורא מצחיק. ״גבעת חלפון״ הוא ״בית החיות״ של ישראל (שנתיים לפני ״בית החיות״. אסי דיין ביים כאן סרט בסגנון ג׳ון לנדיס, ויצר את הסרט הישראלי הכי מצחיק.

הנה עוד קטע מתוך הסדרה שלנו, ״חגיגה לעיניים״, בו מדברים אסי דיין, נפתלי אלטר, שייקה לוי וניצה שאול על צילומי ״גבעת חלפון״.

 

 

 

 

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - “סינמסקופ ברדיו הקצה, תוכנית #31: ספיישל יום העצמאות, 40 שנה ל״חגיגה בסנוקר״”

  1. יושיהידה 23 אפריל 2015 ב - 23:00 קישור ישיר

    לפעמים אני תוהה לעצמי איך יהודה ברקן נפקד מכל רשימות סרטי הקאלט למיניהם. בסביבה הקרובה אלי, סרטי "אבא גנוב" (לפחות השניים הראשונים) זוכים למעמד פולחני לא פחות מאשר לסרטים של בועז דוידזון. אני מכיר לא מעט אנשים שיכולים לדקלם בעל פה מההתחלה ועד הסוף את שני הסרטים הללו. חלק מוכנים להשבע אפילו בשמו של "נשיקה במצח". ועדיין, הסרטים הללו זוכים עד היום לבוז ולעג מצד המבקרים.

    וזה קצת מוזר בעיני. לעיתים קרובות אני תוהה האם מדובר רק בבועה הפרטית שלי – המשפחה, החברים – ובצירוף מקרים ביזארי שיצא לי להכיר כל כך הרבה אנשים שהסרטים הללו מיתולוגיים כל כך עבורם, או שהתופעה הזו רחבת היקף יותר מכך, ואלו המבקרים – שתפקידם כפי שאני רואה אותו הוא לא רק לנתח סרטים ולבקר אותם אלא גם לזהות את מקומם וחשיבותם בתוך החברה – שבוחרים להתעלם מהסרטים בשל טעמם האישי.

    זה ידוע שבזמן אמת גם הסרטים שזוכים כיום למעמד פולחני קיבלו מקלחת קרה מהמבקרים שלא ידעו לזהות את האיכויות והחשיבות שלהם. תמיד חשבתי שבדיוק כפי שצמח דור המבקרים החדש שגדל על סרטי הבורקס וידע לתקן את העוול ההיסטורי, יבואו האנשים שגדלו בשנות השמונים וידעו לזהות ולנתח – אם לא את האיכויות של הסרטים הללו – את מעמדם ותפקידם בתקופה ההיא, בשנות השמונים הנוראיות של הקולנוע הישראלי. אולם ככל שחולף הזמן הולכת ומתחוורת ההבנה שאני הולך להתבדות, ואני שב ושואל את עצמי – האם זה רק אני והסביבה שלי וה"סטיות" הפרטיות שלנו, או שגם בחלוף יותר מרבע מאה עדיין לא קם המבקר שייתן לפחות איזשהו קרדיט לחשיבותם ולמקומם של הקולנוע של יהודה ברקן.


השאירו תגובה