״בחזרה למחר״

בראד בירד (שביים שלושה סרטי אנימציה מושלמים – ״ענק הברזל״, ״משפחת סופר על״ ו״רטטוי״) סרב לביים את ״מלחמת הכוכבים, פרק 7״ והעדיף לקבל את ההצעה לביים את ״בחזרה למחר״, שניהם סרטים בהפקת דיסני וחברות הבת שלה. הנימוק שלו? הוא העדיף לביים סרט מקורי על פני סרט המשך לסדרה ידועה. נימוק מצחיק, כשחושבים עליו מרחוק, שהרי ״בחזרה למחר״ (שם מדויק מבחינת העלילה, אבל עדיין איום ונורא, שלעולם יגרום לאנשים לבלבל בינו ובין ״בחזרה לעתיד״) הוא יוזמה שהגיעה לא ממחלקות הקריאטיב של דיסני, אלא מישיבות הדירקטוריון, שבהן התקבלה ההחלטה להפוך את האטרקציות של דיסנילנד לסרטי קולנוע. ״שודדי הקריביים״ היה הראשון, ״בחזרה למחר״ – המבוסס על האיזור העתידני הנקרא Tomorrowland בפארקים של דיסני – הוא השני (והוא מצליח, שועל שכמותו, לדחוף פנימה גם את ״זה עולם קטן אחרי הכל״, אטרקציית ילדי העולם המפורסמת בדיסנילנד). ״מקורי״? הרשו לי להשתעל בציניות. זה, לכאורה, בדיוק ההפך ממקורי, אלא הפרויקט הכי ציני שאנשי הכספים של הוליווד יכולים היו לכפות על אנשי התוכן לייצר. תוכן שיווקי פר אקסלנס. אבל כשהוא אמר ״מקורי״ בירד, למעשה, דיבר בהוליוודית והתכוון למשהו אחר. בירד והתסריטאי דיימון לינדלוף (״אבודים״, ״פרומתיאוס״) היו צריכים להמציא בכוחות עצמם את כל העולם, הדמויות והסיפור, ולא להסתמך על חומרי גלם עלילתיים קיימים. אפשר לתהות במה שונה הצעה כזאת, לעשות סרט סביב פארק שעשועים, מלגייס במאי ותסריטאי שייכתבו סרט עבור בת זוגו של ראש האולפן. וכאלה היו לא מעט. אז בעוד אנשי ״מלחמת הכוכבים״ עברו מהבמאי של ״משימה בלתי אפשרית 4״ לבמאי של ״משימה בלתי אפשרית 3״ לבימוי סרטם, הלך בירד ויצר את הסרט המקורי שלו.

״פיץ׳ פרפקט 2״ או ״משפחת בלייה״: איזה סרט על נערה, מקהלה ותחרות זמר יותר טוב?

״עולם המחר״ איננו סרט, הוא פיץ׳ לסרט. הוא אקספוזיציה בת שעה וחצי לסרט שנמשך חצי שעה. בתור סרט שעוסק בחלקיקים הנעים מעל למהירות האור, במעבר בין מימדים, טילים, רקטות ומסעות בזמן, הסרט הזה די מזדחל ב-20 קמ״ש. הוא מתפתח באיטיות מפרכת ואף פעם לא באמת מגיע לשיא. בתור סרט הרפתקאות, מדובר בערב שקופיות עם תה, ביסקוויטים וכירבוליות. איכשהו, הפקת הענק הזאת נראית כמו סרט שיורה אלפי כדורים שכולם מפספסים – הוא בוגר מדי לילדים ואינפנטילי מדי למבוגרים. מה שגורם לי לחשוב: אולי זה בכלל לא סרט הרפתקאות.

אני לא יודע בדיוק איזה מין יצור כלאיים הוא ״בחזרה למחר״, אבל יש בו שני דברים מעניינים. האחד, שלמרות העובדה שהסרט לא ממש סוחף, אלא קצת גורר רגליים, הוא גם לא לא-מעניין. יש בו משהו. זה כמו סיפור טוב המסופר לא-טוב (דמיינו את זה: אתם כותבים תסריט, אבל לפני כן אתם כותבים 30 עמודים של רקע ביוגרפי ועלילתי להבנת הדמויות, כל הדברים שקורים לדמויות לפני תחילת הסרט ושרק התסריטאי יודע עליהם, אבל הם אלה שמזינים את הדמות ומניעים אותה? אז ״בחזרה למחר״ הוא הדוגמה למה שקורה למי שמחליט לצלם את הדפים האלה, במקום את התסריט).

הדבר השני מעניין אף יותר: לבראד בירד ולדיימון לינדלוף היה משהו להגיד לעולם. זה לא סרט הרפתקאות כי זהו סרט מסר. זה סרט שנועד לעורר בקרב צופיו – בעיקר הצעירים – סקרנות מעולם של מדע וחקר ולהפיח בהם אופטימיות בעידן שבו הפסימיות נראית לא רק מציאותית יותר, אלא גם אופנתית וכלכלית יותר.

וגם: מצאנו את המבקר היחידי בעולם שממש אהב את סרטה הישראלי של נטלי פורטמן

״עולם המחר״ מספר על קייסי (בריט רוברטסון), נערה מרדנית שרק שומעת ממוריה בכל השיעורים בתיכון עד כמה העולם הזה חבול ומקולקל – בשיעורי מדעים, בשיעורי היסטוריה ואפילו בשיעורי ספרות, כולם מלמדים את הצעירים שהעולם מגיע לקיצו. אבל פרט לדיבורים, אף אחד לא עושה דבר כדי לתקן את העולם. רצף ארוך של אירועים מוביל לכך שהיא מקבלת הזמנה להגיע למקום בשם ״עולם המחר״, עולם במימד אחר שכולו המצאות, גאונות ויצירתיות, ללא הפסימיות והפוליטיקה שמחריבים את העולם הזה. אלא שכדי להגיע אל המקום ההוא עליה לברוח מחבורת רובוטים ולמצוא את המדען (ג׳ורג׳ קלוני) שיוכל להביא אותה לשם. בדרך, התסריט המקורי הזה מכיל רצף עצום של גזירים מיצירות ומעלילות דומות – ״הקוסם מארץ עוץ״ הוא הבולט שבהם, אבל גם ״רוקטיר״ ו״ווילי וונקה״ ו״עולם המערב״. הכל מתערבב פנימה.

וכך, ״בחזרה לעתיד״ הוא בעצם קמפיין ארוך (מאוד ארוך) לגמילה מציניות. ציניות, מלמד אותנו הסרט, היא דבר הרסני, היא הופכת את את התחזיות לנבואות שמגשימות את עצמן, היא מובילה לאפתיות שמובילה לעצלנות שמובילה להרסנות. בעוד שאופטימיות, חשיבה חיובית וסקרנות אמיתית, יש בהם כוח מחייה. ובעיקר, יש להם את היכולת לשנות את גורלו של האדם. עכשיו, העניין הוא שזה מסר שנמצא בלב לא מעט סרטים (בעיקר הוליוודיים), אלא שהמסר הזה על פי רוב נמצא מתחת לפני השטח, כי על פני השטח יש את כל ענייני העלילה והמרדפים והאקשן. אבל לא כאן: האקשן המועט רק מפריע לאינספור השיחות בשבחי החולמים. עכשיו, חשוב לי להבהיר: אני לא ציני בקשר לזה. אדרבה, אני שותף לקמפיין לגמילה מציניות. אני רק מופתע שמה שבדרך כלל מסתתר כסאבטקסט, מופיע בסרט הזה באופן כה גלוי. כמעט דידקטי. מהבחינה הזאת, עם כל ההשתוממות שלי מהטמפו של הסרט ובחירותיו, אני חייב להודות שיש בו קצת אווירה של סרטי שנות ה-40.

(אגב כך, הסרט מכיל עלילת משנה קודרת למדי, ומאוד מאוד טעונה, ומאוד אמיצה בסרט כזה, העוסקת בפצעים הבלתי מתאחים של אהבה ראשונה, ובמפגש מפותל הזמן, בין גבר מבוגר ובין הנערה שהוא אהב, והיא כעת עדיין נערה/ילדה הצעירה ממנו בכ-40 שנה לפחות. קשה שלא להיות מופתעים מהמקומות הכנים אבל המטרידים למדי, שסיפור הלב השבור הזה צועד לעברם).

והאמת, יש בו גם מוסר השכל קולנועי. הסרט עוסק בעולם (שלנו) הנמצא רגע לפני אפוקליפסה. אפוקליפסה אותה ניתן למנוע אם רק יתחילו בני האדם לפעול כדי לעצור אותה. אלא שבמקום למרוד נגד הגורל, נדמה שהאנושות רצה אליו, ורק הופכת את סוף העולם לנושא בסרטים, ספרים וסדרות טלוויזיה. אני שומע את הנאום הזה (אותו אומר יו לורי, המגלם את הנבל שחושב שבני האדם ראויים לחורבן שלו הם כה מייחלים), והוא מגיע אליי יום אחרי שראיתי את ״סאן אנדריאס״, סרט אסונות על רעידת אדמה הרסנית, וחודש אחרי דימויים החורבן של ״הנוקמים 2״, ואני אומר לעצמי ״וואלה, הם עלו כאן על משהו״. ״בחזרה למחר״ הוא סרט דיסטופי היוצא מגד דיסטופיה, הוא סרט קדם-אפוקליפטי הקורא לנו לברוח מיצירות העוסקות באפוקליפסה. הוא סרט שאומר לנו להפסיק לראות סרטים, ולצאת להציל את העולם. סרט משונה מאוד, שמנסה להיות המנון, אבל עושה את זה כמעט ללא כריזמה.

ציוץ