״משפחת בלייה״. קצת צ׳יזי

מה הסיכויים שזה יקרה? שני סרטים חדשים יוצאים באותו יום – האחד אמריקאי, השני צרפתי – שניהם להיטים גדולים במולדתם, ושניהם עוסקים בנערות, מקהלות ותחרויות זמרה. נותר רק לתהות: מי מהם טוב יותר?

א. ״משפחת בלייה״ (הצרפתי)

האמת היא שזה ממש פלא שראיתי את הסרט הזה, כי מרגע שראיתי את הטריילר שלו, הבנתי באופן מוחלט: אין לי שום עניין בו. נתחיל עם הנקודה הזאת, כי היא דורשת הבהרה: הטריילר של ״משפחת בלייה״, שמוצג כבר חודשים ארוכים באולמות של קולנוע לב, הוא ככל הנראה הטריילר הכי נורא שראיתי… לא יודע. שנים. אולי אי פעם. הוא כל כך איום בעיניי שהוא נראה כמו פרודיה לטריילר גרוע. הוא גרוע, כי הוא מצליח לדחוס לתוך שתי דקות וקצת את כל מה שהכי איום ונדוש בעיניי בקולנוע הצרפתי. הנה הטריילר. העצה שלי? אל תצפו בו!

מה קורה בו? בחצי הראשון יש כמה בדיחות ולגריות על פטריות ואגינליות ואוננות, בדיחות שרק צרפתים מסוגלים לספר בסרט לכל המשפחה, ואז יש את העניין שמדובר במשפחה חרשת. הבטן מתכווצת, זה סרט וולגרי על חרשים. האם יש קשר בין משפחת בלייה ובין ברטראן בלייה, הבמאי הצרפתי שהתמחה בקומדיות פרועות, אנרכיסטיות, לא פוליטיקלי קורקטיות בשנות השבעים והשמונים (לא. זה ניואנס, אבל איות השם מעט שונה). ואז, בדיוק בנקודת האמצע, פתאום יש לנו סיפור אחר לגמרי על נערה שפתאום מגלה שהיא זמיר, והמורה שרוצה שהיא תלך לתחרות שירה מטעם בית הספר. עכשיו קנה הבליעה נכנס לספאזמות והמוח צועק ״קיטש״.

תשאלו: למי אכפת מהטריילר? ואתם כל כך צודקים. וכאן, אני מכה על חטא: עולם האינטרנט שאני שותף לו, מפמפם טריילרים, ואנחנו שופטים סרטים שלמים ויוצרים ציפיות על סמך עבודת עריכה של מישהו שאינו הבמאי, אלא איש שיווק שמנסה לנפנף מולנו מהר בכל מה שיגרום לנו לקנות כרטיס. וזה נורא. זה נורא גם כי זה מעגל שאני לא יודע איך לצאת ממנו. בסופו של דבר אנחנו נותנים לטריילרים יותר תוקף מאשר לסרט עצמו, וכל תגובה שלנו לסרט מגיעה על בסיס הציפיות שהטריילר יצר (בכל פעם שאנחנו אומרים או כותבים ״יחסית לטריילר זה היה סרט טוב״ או ״הטריילר יצר אצלי ציפיות שהסרט לא עמד בהן״, הנשמות של היצ׳קוק וקפרה בשמים חוטפות צריבה מקלשונו של השטן, ומאז שיש בלוגים ופייסבוק, וויי איזה מסכנות הנשמות שלהם).

אשמתי? מה פתאום. מי שחתך את הטריילר ל״משפחת בלייה״ הוא אדם נטול טעם, והוא בחר להציג את התמהיל הכי נדוש והכי צפוי והכי מכאני של כל הקלישאות שאיתם אפשר ליצור או קומדיה צרפתית, או דרמת מוזיקה צרפתית. הוא הציג את ״משפחת בלייה״ כסרט שנעשה על ידי רובוט.

ולמרות כל זאת, ובהסתמך על המלצות אישיות, כן צפיתי בסרט, שמכר כ-7 מיליון כרטיסים בצרפת בתחילת השנה. ומה אומר, הוא מתוק מאוד. לא שהטריילר לחלוטין סילף את עיקרי הסיפור או את המכאניקה השבלונית שלו, אבל הוא הסתיר מאיתנו את הערך הכי גדול שיש לסרט הזה: נשמה.

״משפחת בלייה״ מתרחש במושב כפרי, בבית משפחת רפתנים ובעלי משק חלב. ארבעה בני משפחה: אבא, אמא, בן ובת. חוץ מהבת, כל שאר בני המשפחה חרשים. הבת היא המתורגמנית שלהם לחיים, בין אם זה בשוק האיכרים שם הם מוכרים את גבינותיהם, או אצל הרופא, המצווה על הוריה התנזרות בת שלושה שבועות ממין, כדי לטפל באינפקציה אינטימית. הנערה הזאת חשופה לכל. שלושת שבועות ההתנזרות האלה יגרמו להוריה להיות עצבניים במיוחד, בדיוק שהבת הבכורה מגלה לראשונה את עצמאותה ואת כשרונה.

הסרט מעביר את נקודות המפנה העלילתיות באופן אורגני יותר מאשר הטריילר, אבל עיקר הקונפליקט הדרמטי נותר: בת למשפחה חרשת מגלה שהיא יודעת לשיר. בגלל שיצא לי לצפות מאחורי כתפיהן של בנותי באופרת הסבון האמריקאית ״הוחלפו בלידתן״, הגעתי מוכן למהות של הקונפליקט הזה – לחרשים בעיה עם השומעים (לא לכולם, כמובן, אבל אלה שאין להם בעיה עם השומעים, לא יהיו אנטגוניסטים טובים כשמתעורר מתח פנים משפחתי כזה). זה דבר אחד שבתם שומעת, אבל עוזרת להם, אבל מרגע שהכשרון שלה עומד בסתירה למגבלה שלהם, נוצר מתח פנים משפחתי.

כן, ״משפחת בלייה״ הוא סרט שקצת נראה ככזה שנוצר במפעל פלסטיק. הוא בנוי מנוסחאות והוא מחפש את הברור מאליו. הנוסחה שהוא משתמש בה מוכרת, למשל, מ״בילי אליוט״, סרט שלא יכולתי שלא לחשוב עליו לכל אורך הסרט. וגם קצת ״הכוכבים של שלומי״ – הסיפורים על הילדים שהכשרון שלהם קצת מביך את הוריהם, כי הוא חושף את המגבלות שלהם. אבל כמו ״בילי אליוט״, כל הרגעים הקצת בנאלים, הקצת קיטשיים, הקצת נמרחים, איכשהו מתגמדים ונעלמים, כשהסרט מגיע אל הסוף שלו שמספק, ובכן, נוק-אאוט.

״סינמסקופ״ ברדיו הקצה: האזינו לשיחה מוזיקלית על ״פיץ׳ פרפקט 2״ ו״משפחת בלייה״. לחצו כאן

״פיץ׳ פרפקט 2״. שובו של הקאפ סונג

ב. ״פיץ׳ פרפקט 2״ (האמריקאי)

לפני שלוש שנים הופק סרט קולג׳ים קטנטן וחמוד בשם ״פיץ׳ פרפקט״. 17 מיליון דולר בלבד הוא עלה, והכניס בקופות 65 מיליון. לא סכום עצום לכאורה, כי את הכסף הגדול באמת הוא עשה אחר כך בבית: די.וי.די ו-vod, שם הוא הפך לסרט פולחן. חבורת בנות בקולג׳ זול ולא מוצלח, שמקימות להקת א-קפלה ויוצאות לתחרויות זמרה. עד כמה הסרט הזה הצליח? אם יש לכם ילדות בנות 6 עד 15, אתם מכירים את הסרט הזה מצוין גם אם לא ראיתם פריים ממנו. הבנות שלכם (ולי גם הבנים, אין לי מושג, לי יש רק בנות) שרות ומלוות את עצמן בתיפוף על כוסות תוך כדי כוריאוגרפיה מורכבת של היפוך וסיבוב הכוסות? ובכן, זה מ״פיץ׳ פרפקט״. יוצרי הסרט ראו סרטון ויראלי מ-2009 בו צמד הזמרות לולו אנד דה למפשיידס מבצעות את שיר הבלוג ״When I'm Gone״ מ-1931, כשהן מלוות את עצמן עם כוסות, לקחו אותו לסרט והפכו אותו לסנסציה עולמית, המוכרת כעת בתור ״Cup Song״.

הנה קליפ נפלא, כמעט כולו בשוט אחד, שלא נמצא ב״פיץ׳ פרפקט״ ורק קידם ב-2012 את ״הקאפ סונג״. אם הבמאי של הקליפ היה מביים את שני הסרטים, הם היו יוצאים יצירות מופת:

הביקוש לסרט המשך, לפיכך, היה בעצם ביקוש לעוד ״קאפ סונג״. והביקוש הזה הצליח: בסוף השבוע הראשון שלו הכניס ״פיץ׳ פרפקט 2״ יותר מכל מה שהכניס הסרט הראשון במשך כל שבועותיו על המסך, וניצח את ״מקס הזועם: כביש הזעם״ בקופות (ועל כך, לא אסלח). וכדי להבהיר שכולנו יודעים למה אנחנו כאן, יש אפילו הדרן קטן לשיר ההוא בסרט השני, כי אחרת זה היה נראה כמו הופעה של רובי וויליאמס בלי ״מילניום״ או ״אנג׳לס״: סכנת חיים לזמר. וכן, יש עכשיו גם טריק חדש, א-לה מיומנה, של תיפוף גוף ומחיאות כפיים, שנראה תוך כמה זמן הוא יהפוך לוויראלי.

אליזבת בנקס, השחקנית שהפיקה את הסרט הראשון, היא הבמאית בסרט השני (ומופיעה בתפקיד משנה קטן כפרשנית לענייני א-קפלה). ובזכות בנקס למדתי השבוע שיעור חשוב בקולנוע: בימוי טוב לסרט? זה אופציונלי. אפשר ליצור סרט חביב ומהנה בחי שום דבר מהמרכיבים שאנחנו לרוב מחפשים בסרטים טובים.

כי צריך להיאמר: הבימוי של ״פיץ׳ פרפקט 2״ הוא בינוני ברגעיו הטובים. זה די מפתיע לראות סרט כל כך חסר מיקוד. הצילום? בכנות, די מכוער. התסריט? מביך ונמרח, וממציא בכוח סצינות לא קשורות של תחרויות זמר, רק כדי לגרום לדמויות לשיר.

לכן, קבלו את המתכון: איך אפשר ליצור סרט קליט, קצבי וסימפטי, בלי כשרון של ממש.

כל מה שצריך:

א. עורך/ת. זה מי שעושה את הסרט ומעניק לו את תכונתו העיקרית: קצב.

ב. כותבי פאנצ׳ים. תסריט אין ב״פיץ׳ פרפקט 2״. בדיחות לא רעות יש דווקא די הרבה. ולמעשה, הבדיחות – חלקן מושחזות מאוד – הן החלק הכי נבון בסרט, ובתוך כל אריזת הצלופן הפלסטיקי של הסרט, מציעות תובנות חברתיות ונשיות חדות למדי.

ג. מוזיקה. זה בעצם סיבת קיומו של הסרט, ואת זה הוא עושה לא רע.

ד. אנה קנדריק. כי, ובכן, זאת אנה קנדריק.

מי מנצח? ״משפחת בלייה״, אבל לא בהפרש עצום. רק בזכות העובדה שלמרות כל הרגעים הצפויים, יש לסרט הזה לב אמיתי. בנקודה הזאת, ״פיץ׳ פרפקט 2״, סרט שכולו זועק ציניות ממוסחרת, דווקא מזייף.

ציוץ