"טד 2״. Ted Talks

״טד 2״ הוא סרט מצחיק למדי. אם המדד לבחינת איכות של קומדיה הוא כמות הפעמים שצוחקים, ״טד 2״ הוא קומדיה טובה. אם מצפים מביקורת קולנוע להיות כמו מבחן טעימות, המדרג את החטיפים החדשים על המדף על פי מידת מליחותם, פריכותם וטעם הלוואי הנשאר אחרי האכילה, ״טד 2״ ידורג כחטיף מוצלח. עד כאן הביקורת למי שלא רוצה יותר מזה, לא מסרטיו ולא ממבקריו.

ההמשך, מיועד לכל השאר.

יש ב״טד 2״ יותר מפריכות ושעשועי חך, גם לחיוב וגם לשלילה. לכאורה, מוצר הוליוודי מסחרי, שכל תפקידו לדגדג את צופיו האינפנטילים באמצעות גרעפסים, ולהביא לקופות קהל גדול ככל האפשר, שבאמת לא רוצה מסרט קולנוע יותר ממה שהוא מבקש מפחית הבירה שלו: זמזום נעים. אני שם: הומור האסלות של ״טד״ מצחיק אותי נורא.

״טד״ הראשון, מלפני שלוש שנים, הביא לבתי הקולנוע בישראל כ-300,000 צופים. הוא היה להיט עצום. אם חצי מהכמות הזאת תבוא לסרט ההמשך, מפיציו יהיו מבסוטים. וזו היתה המשימה שקיבל סת מקפרלן מאולפני יוניברסל: הבא את ההמונים. והוא אכן יורה לכל הכיוונים, כדי לענג את כולם: המאצ׳ואים והחנונים (הסצינות בקומיק-קון עושות ב-20 דקות לתעשיית הבידור האמריקאית את מה ש״הפמליה״ לא הצליח לעשות בסרט שלם). אבל, וזו הנקודה שמחייבת אותי לדיון קצת ארוך יותר ב״טד״: סת מקפרלן הוא סאטיריקן, והוא ישתמש בכל הפרשה גופנית אפשרית, מכל מגדר, כדי לנסות להגיד משהו עמוק, בועט ובוטה על החברה האמריקאית. אני גם צריך להודות, ההומור של מקפרלן, יוצר ״פאמילי גאי״, מצחיק אותי (כן, אני מודה: הוא הצחיק אותי גם כשהוא הנחה את האוסקרים).

אבל ההומור של מקפרלן הוא גם חרב הפיפיות שלו, כפי שהעידה התגובה הנסערת לשיר הפתיחה שלו באוסקרים, ״ראינו לך את הציצים״. הנה תזכורת:

מקפרלן עשה קטע על כך שהוא מחליט לצנזר מהמופע שיר שעוסק בהתלהבות של גברים מסצינות עירום של שחקניות, ולא מעט מבקרים פספסו את ההפוך-על-הפוך (-על-הפוך) שהיה שם, וביקרו את מקפרלן על הסקסיזם הבוטה והנצלני שלו. מקפרלן, כמעט כמו כל גבר מתורבת בן זמננו, הוא סקסיסט שכבר יודע שזה לא בסדר להיות כזה. על זה היה המערכון שלו, שרק חציו הובן.

וזה גם מה שקורה ב״טד 2״, שבו עלינו להכריע: האם זהו הסרט הריאקציונרי ביותר של ימינו, שזורק לפח, מול קהל של מיליוני מיליונים, מאבקי זכויות אדם והגדרה עצמית והופך אותם לחוכא ואיתלולא, או שמא להפך. האם באמצעות דוב פרווה מדבק ומשהק, יוצר מקפרלן את הטקסט הליברלי החתרני ביותר שיגרום לאדם השמרן ביותר להרהר לגבי מקומו בהיסטוריה? תכף ננסה לברר.

״טד״ הראשון היה סרט שבליבו הברקה: מקפרלן כתב וביים סרט ילדים למבוגרים בלבד. טד (בדיבובו של מקפרלן עצמו) הוא דובי צעצוע שמשאלת חג המולד של ילד הפכה אותו ליצור חי, ומאז השניים הם החברים הכי טובים, וכל מה שהם עושים זה לצחוק, לשתות ולעשן.

הסרט השני, למרבה הצער, סובל מתסמונת הסרט השני. אחרי פתיח נהדר, כולו אהבת קולנוע הוליוודי קלאסי, ששם את טד בתוך סצינת ריקוד פנטסטית ממיוזיקל בסגנון שנות הארבעים, הסרט מוריד הילוך.

הסרט הראשון עבד על הגיון של אגדה ילדותית, מהסוג שהקולנוע לא אמור בכלל להידרש להסביר איך היא יכולה להתקיים במציאות. הסרט השני כבר שומט את הקרקע מתחת לכל מערכת לוגית אפשרית: זו לא אגדה, זו לא מציאות, זה לא ברור. שלוש שנים אחרי עלילת הסרט הראשון, פרוותו של טד כבר דהויה, מאפירה, לא מטופחת. טד יוצא מחזקתו של חברו הטוב ומתחתן עם בת זוגו, והשניים הופכים לזוג ווייט טראש עם מצוקה כלכלית, בעיות בזוגיות וחור בלב: הם אינם מסוגלים להביא ילד משותף (כי טד הוא, כזכור, דב צעצוע). מכאן מתחילה עלילה אומללה למדי שבה טד מנסה להפוך לאבא. כל רגע שבו אין בדיחה, הוא רגע שהקסם הקומי של הסרט הראשון מתפוגג לטובת ברדק רעיוני לא אפוי, שבו הקסם הילדותי של הסרט הראשון הופך למעין קשיש תמהוני שממלמל לעצמו. הייתרון ב״טד 2״ הוא שיש בו מספיק בדיחות, רובן ממש לא קשורות לסיפור עצמו, כדי להסיח את דעתנו מהעלילה המשונה.

עיקר הסרט עוסק במסעו של טד להשיג הגדרה שבן אנוש ולזכות בשוויון זכויות. מכאן מתחילה עלילה שלמה, שאמנם נותנת לסרט סוף סוף קצת מבנה וקצב, אצל יוצרת את הבלבול הגדול שבו. טד ועורכי הדין שלו (בראשות אמנדה סיפריד, המילה קוניס של הרגע) מנסים להציג אותו כשלב הבא במאבק לזכויות אדם, אחרי הנשים, השחורים וההומואים. הקריאה להעניק לטד סטטוס של בן אנוש ואת כל הזכויות המשתמעות מכך מוצגת כקבלת החלטה בעלת השפעה היסטורית. למנוע מטד זכויות רק כי הוא צעצוע פרוותי זו אפליה, ששנים מהיום נביט אליה לאחור ולא נבין איך חיו האנשים הנבערים האלה בעידן שבו דובי פרווה לא היו שווים בפני החוק והוגדרו ״חפצים״ (ממש כמו העבדים). מנגד, עורך הדין מצד המדינה מכריז שלתת זכויות אדם לדובי זה הגיוני כמו לתת זכויות אדם לטוסטר. זה קטע שעושה סחרחורת אידיאולגית/סאטירית, כי התובע מוצג בץור האיש הרע, שזה שעומד בדרכו של גיבורנו, אבל הרי הוא דובר אמת. מקפרלן משטה בנו.

כאן קורה דבר כפול. מצד אחד, באמצע הסרט הסטלני, שטוף הזימה ונמוך המצח הזה, מושמעות טענות משכנעות למדי העוסקות בשיוויון זכויות, בכבוד האדם, בקבלת האחר, בלחימה בגזענות. אפשר לנחש שמקפרלן ידע שסרטו יהיה להיט גם באיזורים הפחות ליברלים של אמריקה, והוא חיפש דרך להכניס רעיונות של חופש הפרט ולחימה בגזענות שיעקוף את ההתנגדות של צופיו הגזענים וההומופובים.

אבל הנה חרב הפיפיות: כי אם הטיעון הוא ״לטד מגיעות זכויות שוות ממש כמו לשחורים״, הרי שהצופה הגזען יוכל באותה מידה של תוקף לטעון את ההפך: לשחורים לא מגיעות זכויות בדיוק כמו שלטד לא. כי זו בדיוק הבעיה בלדבר על זכויות אדם כשהגיבור שלך הוא פאקינג דוב צעצוע מדבר! כל המטאפורות שלך מעורבלות ואין בהן חוקיות סדירה. וזה מה שהופך את ״טד 2״ גם לסרט הכי ליברלי של השנה וגם לסרט הכי גזעני של העשור באותה נשימה. שזו, פחות או יותר, המומחיות של מקפרלן. לדבר משני צידי פיו, לעצבן את כולם, ובסופו של דבר לא להגיד דבר. אבל הוא מצחיק.

ציוץ