״ארץ פצועה״ מצטרף לפסטיבל ירושלים

התוכניה של פסטיבל ירושלים התפרסמה בסוף השבוע והיא מכילה כמה עדכונים מעניינים.

א.

״ארץ פצועה״ סרטו של ארז תדמור, הצטרף לתחרות העלילתית הישראלית. לפני שבוע, כשהתפרסמה רשימת הסרטים הישראליים בתחרות, התלוננתי על כך שהתחרות מינורית מדי מנקודת מבט תקשורתית. הסרטים אולי מעולים (לא ראיתי עדיין), אבל לא היו בה שמות מושכי עין. ההצטרפות של ״ארץ פצועה״, שהיה אמור להיות בפסטיבל חיפה (הסרט צולם בחיפה ונתמך על ידי קרן ההפקות המקומית), מתקן במעט את התדמית התקשורתית עם הצטרפותו של אחד הסרטים הבולטים ביותר בתחרות פרסי אופיר הקרובה. ״ארץ פצועה״ הוא פרויקט הסולו הראשון של תדמור, אחרי שביים עם שרון מימון את ״סיפור גדול״ ועם גיא נתיב את ״זרים״ ואת ״הבן של אלוהים״. סרטו של תדמור הוא יצירה דחוסה ומלחיצה המתרחש במהלך לילה אחד, בעקבות פיגוע התאבדות שמתרחש במסעדה חיפאית. העובדה שהמחבל, שהובא פצוע אנושות לבית החולים, נמצא בטיפול רפואי, מכניסה את הורי הפצועים, השוטרים והרופאים (חלקם ערבים), על מסלול התנגשות. זה סרט עשוי למופת, עם צילום, עריכה ומוזיקה (של חיים אילפמן) שקשה לשכוח. אני אהיה בהלם אם הצילום המפעים של אסף סודרי (״למלא את החלל״) לא יזכה בפרס אופיר. עינת גלזר זרחין (העורכת) ורועי אסף (השחקן הראשי) יתחרו נגד עצמם מול אותם תפקידים שהם מבצעים ב״המילים הטובות״, שיהיה המתחרה העיקרי של ״ארץ פצועה״ באקדמיה (לצד ״באבא ג׳ון״ ו״פלאפל אטומי״). למעשה, בגלל ש״ארץ פצועה״ הוא יחיד מבין ארבעת הסרטים האלה שאין לו איש צוות בכיר זר (לשאר הסרטים יש צלם ו/או מלחין ו/או שחקן ראשי שאינם זכאים למועמדות על פי התקנון הישראלי), יש סיכוי שהוא יהיה הסרט שיקבל הכי הרבה מועמדויות, כשאתה יתפרסמו באמצע אוגוסט.

ב.

אלה השופטים של התחרות הישראלית (גם העלילתית וגם התיעודית): שלומי אלקבץ, שסרטו ״גט״ (אותו ביים במשותף עם אחותו, רונית אלקבץ) היה אחד הזוכים בפרס הסרט בפסטיבל לפני שנה (יחד עם ״פרינסס״, שהבמאית שלו, טלי שום עזר, שופטת השנה בתחרות רוח החופש); אליצ׳ה רורוואכר, שסרטה ״הפלאים״ הוקרן בפסטיבל לפני שנה (חפשו אותו עכשיו בקטגוריית ״פסטיבל הסרטים״ ב-vod של יס); אלמה טטרביץ׳, ממייסדי פסטיבל הקולנוע של סרייבו; מתיאס ואטר קנול, מנהל שום הקולנוע האירופי של פסטיבל ברלין; טייפון פירסלימוגלו, במאי טורקי.

ג.

אורי קליין יקבל בערב הפתיחה של הפסטיבל פרס הוקרה (יחד עם ג׳ון טורטורו). זה פרס מוצדק מאין כמוהו. אורי קליין הווא מבקר הקולנוע החשוב ביותר של הדור שלי. אני אמנם מרבה להזכיר שאני גדלתי על ברכיו המטאפוריות של מאיר שניצר ב״חדשות״ (בתחילת שנות התשעים הרביתי לחקות את כתיבתו), אבל שניצר הרים ידיים מהקולנוע. קליין עדיין שם, אנרגטי מאי פעם. בגלל שקליין כה מרכזי כמבקר קולנוע (לא מעט בגלל שהעיתונים האחרים די נטשו את העיסוק בביקורת קולנוע ובגלל שאין יותר את המקומונים שהיו חשובים לרגע, והצמיחו מבקרים דעתניים), הוא גם המבקר היחידי שבאמת מעניין להתווכח איתו, ואת זה אני עושה את זה כאן לא פעם. הוא חשוב, קליין, הוא כותב מצוין, הוא בקיא, הוא מבין, אבל הו כמה שהוא מרגיז אותי.

והוא הרגיז אותי שוב בסוף השבוע, אבל הפעם מזווית אחרת: קליין כתב ביקורת על הפרויקט שלי, ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״. מצד אחד, איזה כיף. למעלה מאלף מילה, מנוסחות, מנומקות, מהוגנות, דנות, מתווכחות, מהרהרות, כועסות ונדמה לי שבסופו של דבר, אם הבנתי נכון, אפילו מפרגנות.

מצד שני, תקראו את הקטע הזה:

״אך גם במקרה זה הסדרה חומקת מידי יוצריה, וגם אם היא נרתעת אפילו משמץ של ראייה ביקורתית כוללת ופרטנית, הקשריו האידיאולוגיים של הקולנוע המקומי אינם יכולים שלא לפרוץ מתוכה; וכאשר אנו מעומתים עם הקשרים אלה בזמן הצפייה בסדרה, הם אינם יכולים שלא לעורר בנו תחושה של תעוזה רבה, בעיקר בימים תרבותיים לא שקטים אלה. במלים אחרות, התחושה היא שהסדרה מצליחה כמעט נגד רצונה לומר משהו בעל תוקף על מקומו וחשיבותו של הקולנוע הישראלי בהתפתחות החברה והתרבות המקומיות.״

וואט דה פאק? העניין הוא, שהזמנתי את זה. פעמיים בעבר כתבתי בזעם נגד אורי קליין על כך שהוא כותב לא פעם על סרטים שמשהו טוב קורה בהם בלי כוונה, שעומק או הברקה שהוא מצא בסרט, קרו שם, בניגוד לרצונו של הבמאי. כתבתי את זה פעם אחת ב-2009 על הביקורת שלו על ״לבנון״, ופעם שנייה ב-2011 סביב העימות שלו עם יוסף סידר על ״הערת שוליים״. זה מטריף אותי. במאים מקבלים החלטות ועושים בחירות, ואנחנו המבקרים יכולים שלא לאהוב, או להסכים או להבין את בחירותיהם. אבל להגיד שמשהו קורה בסרט בלי שהבמאי התכוון לכך? מה זה, טעות הקלדה? ועכשיו גם אנחנו רואים איך הכל קורה לנו בלי שהתכוונו. אני מבין שהסאבטקסט של הביקורת שלו הוא משהו בסגנון ״אנשים טיפשים יצרו סדרה חכמה״.

ארבעה יוצרים שברו את הראש על כל החיבורים והקישורים ב״חגיגה לעיניים״. תחקירנים איתרו מרואיינים ודיברו איתם, מבנה נקבע, תסריט נקבע, ראיונות צולמו ואז שלב העריכה. המבנה שבנינו היה מתוכנן מאוד: שלושת האבות של הקולנוע הישראלי (קישון, זהר, גולן) ומשם זה עובר לשלב הצאצאים (נשר, דוידזון), ומשם לשלב הזוגות, קצת כמו בפרקי אבות (זאב רווח מול אורי ברבש; עמוס גוטמן מול אסי דיין); ולבסוף מגיע להתפצלויות ולהסתעפויות ולריבויי הקולות של ימינו. כל זה, אני מבין, עכשיו, קרה במקרה, בשלב הזה שבו עזבנו את הפרויקט, בלילות, והסדרה ערכה את עצמה. שיהיה בריא.

ואם אנחנו כבר כאן: היום (ראשון), הפרק השני של ״חגיגה בעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״, הפרק שמוקדש ברובו לאורי זהר, אבל שמכיל את ההתייחסות ל״לאן נעלם דניאל וקס״, שהקפיץ ללא מעט אנשים את הפיוזים. 21:00, הערוץ הראשון.

ד.

לסיכום עדכון פסטיבל ירושלים: מכירת הכרטיסים החלה.

נספח:

סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים לפני שנה היה ״ערבים רוקדים״ של ערן ריקליס (שלבסוף לא הוקרן בבריכת השולטן בגלל מלחמת צוק איתן). בסוף השבוע האחרון עלה הסרט להקרנות בניו יורק וזכה לביקורת מחמיאה ב״ניו יורק טיימס״.

=================

עוד קצת בעניין תחרויות וקולנוע ישראלי. לפני כמעט חודשיים פורסמה הרשימה של סרטי העלילה בתחרות פרס האקדמיה הישראלי (פרסי אופיר). 25 סרטים עלילתיים באורך מלא היו שם במסגרת המרכזית (ועוד ששה במסגרת הפרינג׳). בשבועות שעברו מאז, שלושה סרטים נשרו ועזבו את התחרות, כנראה כי הם לא יהיו מוכנים בזמן להקרותיהם: ״אבוללה״ של יוני גבע, ״אווה״ של חיים טבקמן ו״איביזה״ של שי כנות.  22 סרטים נותרו. אתם כמובן יודעים שהדרך לתקן את זה, היא לתקן את התקנון של האקדמיה ולאפשר רק לסרטים שכבר הופצו להתחרות בפרסי אופיר. כך, כל מי שנרשם כבר הופץ ולכן הוא מוכן, ולא יצטרך לפרוש לפני הקרנת האקדמיה, שהיא גם הקרנת הבכורה העולמית שלו (מול הקהל הכי פחות אוהד בעולם). בגלל שיש כבר כמה וכמה סרטים מוכנים שהעדיפו השנה לדלג על האקדמיה ולחפש בכורה עולמית בפסטיבל (ואז להגיע אולי לאקדמיה בשנה הבאה), יכול להיות שאנחנו מתקרבים לרגע שבו התקנה הזאת תתוקן.

=================

ומהאקדמיה הישראלית, לאקדמיה האמריקאית. 322 איש הוזמנו להצטרף לאקדמיה האמריקאית, ולהיות בין 6,000 ומשהו החברים המצביעים לפרסי האוסקר. כן, האקדמיה באמריקה עובדת על פי שיטת הזמנה של יוצרים ואנשי תעשייה פעילים. ראיתם פעם את רשימת חברי האקדמיה הישראלית? המון אנשים שקשורים באופן עקיף מאוד לקולנוע (או לטלוויזיה). בכל אופן, בחזרה לאקדמיה האמריקאית: בין המוזמנים שיצטרפו השנה נמצאים גם שרון מאיר, הצלם של ״וויפלאש״ (ושל ״משהו טוטאלי״ ו״לרדת מהעץ״ של גור בנטביץ׳) ועימאד בורנט וגיא דוידי, הבמאים של ״חמש מצלמות שבורות״. וגם: ג׳וני גרינווד מרדיוהד וטרנט רזנור מניין אינץ׳ ניילז.

ציוץ