הנה פדקאסט הקולנוע השבוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. להאזנה לחצו כאן.

החל מהדקה ה-33 אני מדבר על התופעה המשונה שבה סרט קולנוע זניחים וקיקיוניים מצטופפים באולמות בישראל, בעיקר בסינמה סיטי. הנה הטקסט המלא, למי שאין כוח להאזין:

===============================

לפני כמה שבועות פורסם ש״הניו יורק טיימס״ הפסיק את המדיניות הידועה שלו, לפרסם ביקורות על כל אחד ואחד מהסרטים המופצים מסחרית בניו יורק. זה בהחלט היה סופו של עידן. ״הניו יורק טיימס״ הוא, ככל הידוע, העיתון היחיד בעולם שניסה והצליח לסקר כל סרט וסרט שהופץ מסחרית בתחום השיפוט שלו (״וראייטי״ עדיין מפרסם ביקורות על כל הסרטים המופצים, אבל זה שונה בהיותו מגזין מקצועי המסקר את עולם הקולנוע). היו שראו בכך אות למשבר: העיתונות בקריסה, המקום מצומצם, התקציבים נחתכים והביקורות הולכות ונעלמות. לפי הגישה הזאת, נדמה היה שזהו טרנד שמתחיל בצמצום מספר הביקורות המתפרסמות בסוף השבוע וימשיך מתישהו עם ביטול מוסד הביקורת לחלוטין. הפרשנות היתה שמדובר במשבר של תחום הביקורת, כשלמעשה ההחלטה קשורה במשבר בתחום ההפצה.

ההחלטה של איי.או סקוט, המבקר הראשי של ״הניו יורק טיימס״ ועורך ביקורת הקולנוע בעיתון (יחד עם מנולה דארגיס), אמנם תביא לצמצום עלויות השכר לפרי-לאנסרים בעיתון, אבל היא מעידה יותר על עולם הקולנוע מאשר על עולם הביקורות. ולראייה: מפיצי קולנוע ותיקים, המתמחים בסרטי ארט האוס, הבינו את ההחלטה של ה״ניו יורק טיימס״, לא הרגישו מאוימים ממנה ואפילו ברכו עליה.

אז מה קוצץ? האשפה. מה שקרה הוא שכמות הסרטים המופצת בבתי הקולנוע באמריקה (וגם בישראל) רק כל הזמן עולה ועולה. איך זה יכול להיות? מכמה סיבות. סיבה אחת היא ה-vod. מפיצי הקולנוע אמנם מוציאים יותר ויותר סרטים לפלטפורמות ביתיות (vod, סטרימינג), אבל הם מנצלים את העובדה שה״ניו יורק טיימס״ התחייבו לפרסם ביקורת על כל סרט וסרט, אז הם מוציאים את סרטיהם לשבוע-שבועיים בניו יורק,  מקווים שהפרי-לאנסר שנשלח לסקר את הסרט ימצא כמה מילות נימוס לכתוב עליו, וכך הם יוכלו לפרסם ביקורת של ״הניו יורק טיימס״ בסמוך לסרט שלהם בנטפליקס והקהל בבית יחשוב שמדובר בסרט משמעותי שהם החמיצו בבתי הקולנוע. ערכו של סרט עולה בעיני הצופים ובעלי פלטפורומות השידור אם הוא עשה סיבוב בבתי הקולנוע, ערכו עולה כפליים אם יש לו ביקורת חיובית מה״ניו יורק טיימס״. סוג אחר של סרטים המופצים בבתי הקולנוע שאינם ראויים לביקורת הם אלה שאימון בואלס, ראש חברת מגנוליה, קרא להם בראיון ״התחייבויות חוזיות״. לעיתים קרובות, מפיצים לא קונים סרט בודד אלא חבילת סרטים. בראשה סרט או שניים שבהם הם מעוניינים, אבל לעיתים קרובות מגיעים איתם סרטים נוספים כדי להצדיק את המחיר (המפיץ המקומי משלם מחיר מלא על הסרט המבוקש אבל מקבל ארבעה סרטים במאה, המפיץ הבינלאומי חותך קופון מול מפיקי הסרטים שאף אחד לא מעוניין בהם, ומוכר אותם כנספחים לסרטים המדוברים יותר). המפיץ אמנם לא ממש היה מעוניין בהם אבל מחויב על פי החוזה להפיצם.

אנחנו מכירים את התופעות האלה גם בישראל, אמנם בוואריאציה מעט שונה, שמשלבת בין השניים. בישראל תחום הפצת הסרטים ישירות ל-vod עדיין לא ממש עובד, ונטפליקס אין בארץ בכלל (עדיין. זה יגיע). זה אומר שהסרטים שבאמריקה יוצאים ב-vod, בישראל מגיעים למסכי הקולנוע, לרוב של סינמה סיטי. סינמה סיטי הפכה להיות מרכז מיחזור הג׳אנק הקולנועי הגדול ביותר בארץ. אי אפשר שלא לראות את הסרטים שהם מפיצים שם ולהשתומם מולם. מה זה הסרטים האלה? מאיפה הם הגיעו? מי בחר בהם? ולמה? ובעיקר, איך זה יכול להיות שבתקופה שבה כל הסרטים הישראליים בהפקת יונייטד קינג (החברה האחות של סינמה סיטי) – ומהשבוע הבא יהיו שלושה סרטים ישראליים, ״המילים הטובות״, ״גויאבות״ ו״איביזה״ – נלחמים על מסכים מול ״עולם היורה״ ו״הקול בראש״ ואותה חברה עצמה תופסת מסכים עם סרטים שאף אחד לא שמע עליהם?

האמת היא שרוב הסיכויים הם שהסרטים האלה הם בהחלט ״התחייבויות חוזיות״, סרטים שצורפו לחבילות עם סרטים מדוברים ומצליחים יותר, ושיוצאים להפצה כי אין להם ברירה. לא פעם, אם תחפשו את הסרטים האלה תגלו שהם מוקרנים פעם ביום, בחצות, לשבוע, ונעלמים. כשהמפיץ יעביר אותם אחר כך ל-vod הם יהיו תחת קטגוריית הסרטים שהופצו מסחרית, ולא הסרטים שבכורתם בטלוויזיה. הסרטים האלה הם כאלה שלפני כמה שנים היו מופצים ישירות לווידיאו. והאמת, חלקם היו יכולים להיות אוצרות מפתיעים בתור סרטי straight-to-video, שם מראש הציפיות נמוכות וכל הברקה מתקבלת בברכה, אבל באולמות הקולנוע יש בהם משהו אומלל, מסכן, נחות.

אבל שלא ישתמע מכך שהמפיצים המקומיים עושים טובה בכך שהוא מוציאים את הסרטים האלה. לפעמים כן, אבל לרוב לא. זה הייתרון בלהיות גם המפיץ וגם בעל בית הקולנוע. ארבעה אתרי סינמה סיטי (סינמה סיטי כפר סבא נפתח השבוע) הם מפלצות מרובות מסכים. צריכים להאכיל אותם בהמון סרטים. הקהל הרחב מגיע לראות את שוברי הקופות, וברגע זה שוברי הקופות הם ״עולם היורה״, ״טד 2״, ״מרגלת״, ״המילים הטובות״ ו״הקול בראש״. אבל כמעט תמיד יש רגע שבו הכרטיסים לכל הסרטים האלה נמכרו, והקהל שכבר עומד בתור צריך למצוא אופציה שנייה, כי הרי הוא כבר שם. וזה המקום שבו הסרטים האלה, הפילרים, נכנסים לתפקיד. כי אם כבר לגרור צופה בכוח לראות סרט שהוא לא תכנן, עדיף שזה יהיה סרט שכל מאת אחוזי הכרטיס שלו ילכו לבעל בית הקולנוע ולא שייצטרכו להתחלק איתו עם מפיץ אחר, ועדיף שזה יהיה סרט שהוצאות ההפצה שלו היו אפסיות (שימו לב שלעיתים נדירות תמצאו לסרטים האלה מודעה עצמאית, שאינה חלק מדף פרסום שלם לסינמה סיטי). וכל מה שצריך הוא שהקופאי יידע להגיד שזה ״סרט אקשן עם סמיואל ל׳ ג׳קסון או ניקולס קייג׳״, והלקוח יגלגל עיניים ויגיד, אוקיי, שיהיה.

אני רוצה שיבוא המפיץ שיקום ויגיד לנו: ״מה פתאום! אני ראיתי את ׳נשיא על הכוונת׳ וקניתי אותו כי האמנתי בו וביכולת שלו להפוך ללהיט.״ אני רוצה שיבוא המפיץ ויספר לנו ש״טוקארב״ הוא סרט מצוין, וסור לנו להחמיץ אותו. הבעיה היא שברגע שמפיץ מוציא ג׳אנק בכמויות, אני כבר לא אאמין לו כשהוא יפיץ את הסרטים הטובים שלו.

״נשיא על הכוונת״. מה זה השטויות האלה?

וזה שוב מדהים אותי איך הקולנוע הוא התחום המסחרי היחיד, למיטב ידיעתי, שבו סרט יעלה על הדעת שכרטיס ל״עולם היורה״ (להיט ענק בעלות של מאות מיליוני דולר) וכרטיס ל״טוקארב״ (אין לי מושג מה זה) עולים אותו דבר. עזבו תקציב הפקה, אם לפחות מחיר הכרטיס היה משקף את עלות הסרט למפיציו. ״טוקארב״, במקרה כזה, היה צריך לעלות 7 שקלים.

איך אפשר לזהות את הממוחזרים? המפיצים לא עושים להם הקרנות עיתונאים, למשל. ובעת האחרונה היו גם מקרים שבהם אפילו לא יצאה הודעה לעיתונות שהסרט בכלל קיים ועולה. פשוט הגיע לקופות בסינמה סיטי (״טוקארב״ האלמוני עם ניקולס קייג׳, שהופץ ב-vod באמריקה תחת השם ״Rage״, הוא דוגמה).

הנה כמה סרטים תמוהים כאלה, סרטי הישר לווידיאו של פעם, סרטי vod באמריקה, שעלו באחרונה בארץ. ב״ניו יורק טיימס״, שם כבר מסננים סרטים כאלה החוצה, לא כתבו עליהם ביקורת.

״אברלי״. במאי: ג׳ו לינץ׳

בימים שתחום הסרטים המופצים ישירות לווידיאו היה קיים, ״אברלי״ היה יכול להיחשב כמעט הברקה, בזכות 20 הדקות הראשונות שלו. בסרטים שהם במובהק בי-מוביז, כמעט סרטי אקספלויטיישן, 20 דקות ראשונות מבריקות זה המון. אבל בקולנוע, השעה המתישה שבאה אחר כך, הורגת את הסרט. התסריט של ״אברלי״ נכלל ב״הרשימה השחורה״, רשימת התסריטים הכי טובים שעדין לא הופקו (במועד קיבוץ הרשימה). ההברקה שבבסיסו היא שזה סרט אקשן אלים שמתרחש כולו בדירה אחת. סלמה האייק נלחמת על חייה ומנסה לחסל לבדה את סינדיקט סחר הנשים האסייאתי שבו היתה לכודה. הסרט מתרחש כמעט בזמן אמת, בלוקיישן אחד, והגופות נערמות בקצב מסחרר ובאולטרה-אלימות. ג׳ו לינץ׳, הבמאי, מפלרטט עם קוונטין טרנטינו ועם רוברט רודריגז, ולרגעים, בפתיחה, מצליח להוכיח שהוא תלמיד לא רע שלהם.

הבעיה הגדולה היא ש״אברלי״ מבזבז את כל רעיונותיו בחצי השעה הראשונה ומשם מידרדר לסאדיזם ולפתרונות עלילתיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב: הגיבורה מגיעה למבוי סתום, אקדח מוצמד לרקתה, ואז, בשנייה האחרונה, נשמעת יריה, ומתברר שמישהו מאחור, שהיה מוסתר מעין המצלמה, ירה בתוקף והציל אותה. ושוב ושוב ושוב.

״נשיא על הכוונת״. במאי: ג׳למארי הלנדלר

הרבה בושות בסרט אחד. החל מהשם העברי שבוזז שם עברי קודם לסרט מוכר יותר. ״נשיא על הכוונת״ הוא שם ספרו של פרדריק פורסיית שכבר הפך לסרט בבימויו של פרד זינמן ב-1973. השם המקורי של הסרט ההוא היה ״Day of the Jackal״, השם המקורי של הסרט הזה הוא ״Big Game״, ולמרות שאין שום קשר ביניהם (למעט העובדה שיש נשיא ושהוא על הכוונת), שניהם קיבלו אותו שם. היי, אם אפשר לעשות שימוש חוזר בשמות עבריים לסרטים, למה לעצור כאן, למה ל״פיץ׳ פרפקט״ לא יקראו ״צלילי המוזיקה״ ול"הון אנוש״ אולי יקראו ״סיפור הפרברים״?

ג׳למארי הלנדרל הוא הבמאי הפיני שביים לפני כמה שנים את סרט האימה על סנטה קלאוס, ״Rare Exports״, וכעת קיבל תקציב גדול יותר וכוכב (סמיואל ל׳ ג׳קסון) המגלם את נשיא ארצות הברית שמטוסו מופל מעל יערות פינלנד, שם נער, מכפר של ציידים הוא הסיכוי שלו לצאת בחיים מניסיון ההתנקשות בחייו. האפקטים ירודים, האקשן דליל, והדיבורים הכי נדושים ממלאים את זמן המסך, בסרט שכולו קלישאה אחת גדולה. הדבר היחיד שלמדתי מ״נשיא על הכוונת 2015״ הוא שהלנדלר כנראה מעריץ את רני הרלין, היצוא הגדול הקודם של פינלנד לעולם סרטי האקשן. כמות הציטוטים/גניבות שהוא מכניס בסרטו ל״מת לחיות 2״ משעשעת, אך גם מביכה.

ציוץ