09 יולי 2015 | 16:13 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״אמא שלי״, ביקורת

״אמא שלי״. הבת שלה

״אמא שלי״. הבת שלה

סצינת פתיחה. הפגנה. עשרות אנשים צועדים ברחוב לכיוון שעריו הנעולים של מפעל, בסולידריות עם עובדיו השובתים. הם מגיעים לשורה של שוטרים שמונעים מהם את המעבר למפעל. תוך שניות מתחילה מהומה. המפגינים מנסים לפרוץ קדימה, השוטרים מכים בהם ללא רחם.

אבל רגע, משהו כאן חורק. הכאוס הזה נראה מעושה. האלות? ממש רואים שהן עשויות מגומי והכל נראה קצת ״כאילו״. אנחנו יושבים בסרט החדש של נני מורטי, אחד מגדולי במאי איטליה, והשאלה היא: האם עלינו לסלוח לו על כך שהכל נראה מאוד לא אמין. לא נוח.

ואז… קאט!

נשמעת צעקה, ואנחנו מגלים שכל זה היה סט של סרט. המפגינים והשוטרים הם סטטיסטים. אלות הגומי אכן עשויות מגומי, כי זה רק סרט. בשניה שבה אנחנו מרגישים אי נוחות מהזיוף, אנחנו מגלים שזה אכן זיוף. מכוון. צפינו בצילומיו של סרט חדש, והבמאית צעקה ״קאט״ כי, ובכן, זה לא נראה טוב. גם זווית הצילום נראית לה לא נכונה. הצלם משכנע אותה שכדאי לה שהוא יצלם את המכות מקרוב, זה ייראה מצוין ויהיה מועיל בעריכה. הבמאית לא משוכנעת.

יותר מזה, הבמאית לא בטוחה שהצלם מייצג נכון את מסר הסרט שלה. היא רוצה לעשות סרט למען הפרולטריון, לצד העובדים, ונדמה לה שהצלם קצת מתלהב מדי מהמכות, ושאולי בליבו הוא נוטה לצד השוטרים, נטייה שתתבטא באופן שבו הוא יצלם את השוט.

וכך, בסצינת פתיחה קצרה, נותן לנו נני מורטי כלים לקריאת הסרט שלו (וכל סרט, העצם): זה מזויף, כי זה סרט, והקולנוע אינו החיים. והקולנוע מייצג את תפיסת העולם של מי שעושה אותו. מכאן מתפצל הסרט לשני נתיבים: החיים והקולנוע, והבמאית שתצטרך ללא הרף לבחור ביניהם. בין המציאות ובין יצוגיה, בין לחיות את החיים או לתעד אותם.

לכל ביקורות הקולנוע של יאיר רוה ב״סינמסקופ״

הבשורות הטובות: ״אמא שלי״, סרטו החדש של נני מורטי, שייפתח הערב (חמישי) את פסטיבל הקולנוע בירושלים, טוב בהרבה מ״יש לנו אפיפיור״, סרטו הקודם והעדיין-תמוה, של אחד הבמאים העדינים והנבונים של הקולנוע האירופאי בן זמננו. ובכל זאת, ״אמא שלי״, שבהרבה מובנים מחזיר את מורטי לחומרים שבגלל התאהבנו בו מלכתחילה, נותר אחד מסרטיו החלשים. ואחרי כל זה, כמה נעים שיש במאי שגם באחד מסרטיו הפחות טובים, הוא עדיין חכם, משעשע ובעל לב גדול יותר מאשר לא מעט במאים כשהם נמצאים בשיאם.

ב״אמא שלי״ מורטי מחליט לעשות תרגיל בהחלפת תפקידים. מורטי, שגילם בכמה וכמה מסרטיו את דמותו שלו עצמו, או דמות של במאי שהיא בבירור אוטוביוגרפית, נותן הפעם את דמות הבמאי לשחקנית. הוא עצמו נותר בתפקיד משנה, של אחיה. יש כאן, לתחושתי, ניסיון מובהק לבריחה מקלישאות מגדריות: האשה היא הבמאית, הגבר הוא בתפקיד ששמור בדרך כלל בדרמות משפחתיות נושנות לדמויות הנשיות: הדואג, המזין, הפאסיבי. ואולי זה גם מחליש את הסרט. כי חוץ מהעובדה שיש בסרט משהו לא לחלוטין מגובש, לרגעים מבולבל, כמין טיוטה לא גמורה לאוסף רעיונות מעניינים, ייתכן וחלק מהחולשה נובעת מכך שאחת ההנאות בסרט של נני מורטי היא לראות את מורטי עצמו בתפקיד הראשי, לרוב בתפקיד של במאי, וכך ההנאה הזאת נמנעת מאיתנו. גם העובדה שמאז ״חדרו של הבן״, יצירת המופת הכי גדולה שלו, ואחד הסרטים המרגשים של עשרים השנים האחרונות, מורטי הפסיק לעבוד עם הצלם ג׳וזפה לנצ׳י ועם המלחין ניקולה פיובני (שהיו שותפים קבועים של האחים טאביאני), הקטינה במשהו את סרטיו (מורטי לא מביים הרבה, הוא פעיל הרבה יותר כשחקן, מפיק ומטפח כשרונות צעירים).

החסרון ב״אמא שלי״ הוא התחושה שיש בסרט ראשי פרקים לדיון, שאף פעם לא ממש מתגבשים לסרט אחיד אחד, שמוביל מהלך רגשי חזק. הייתרון הוא שהתבונה של מורטי גורמת לכך שגם פתקאות שלו עם הצעות לסדר יהיו, לרגעים, מבריקות.

במרכז הסרט – באופן שלחלוטין מטה את שיווי המשקל שלו – מופיע ג׳ון טורטורו (אורח פסטיבל ירושלים, ומי שבנוכחותו יתקיימו ההקרנות של הסרט בפסטיבל, רגע לפני אתו להקרנות מסחריות). טורטורו מגלם שחקן קולנוע אמריקאי שמגיע לגלם את בעל המפעל בסרט. יש כאן אמירה מעניינת: השחקן האמריקאי המפורסם, המפונק, הקפריזי, והעשיר-מן-הסתם, מגלם את בעל ההון שהפועלים שובתים ומתמרדים נגדו. יש כאן, מן הסתם, אמירה על יחסי הכוחות בין הקולנוע ההוליוודי, השליט, ובין הקולנוע האירופי, העני יותר, שעומד מול בעל הבית חסר אונים ויכול להציע רק חתרנות, לא מרד.

במקביל לכל תלאותיה על הסט, צריכה הבמאית (בגילומה של מרגריטה באי, אחת מנקודות התורפה של הסרט) להתמודד עם העובדה שאמה הקשישה גוססת בבית החולים, ואחיה (מורטי) הוא זה שמתפקד בתור הבן המוצלח – בעיקר בזכות הבישול שלו, שהיא לא מצליחה להתחרות בו. וכך, ההדוניזם של הקולנוע מצד אחד, הגסיסה מצד שני, החלטות החיים הדרמטיות של האח והעובדה שהיא נאלצת לחזור לגור בבית ילדותה, גורמות לבמאית להתחיל לעיין במושג הזה שנקרא ״חיים״.

״אמא שלי״, המלווה לכל אורכו במוזיקה של ארוו פארט (עוד נקודת תורפה), מכיל אוסף נהדר של תובנות, למען חיים של מסירות ומחויבות, וגם למען קולנוע כזה. אבל בהיעדר קתרזיס של ממש, מהסוג שמורטי היה כה טוב בו, נדמה שהתובנות האלה ייעלמו, ככל שהזמן יחלוף, ו״אמא שלי״ ייזכר כסרט שולי בקריירה של במאי גדול.

קראו גם:

נמצא שובר הקופות הישראלי הראשון של 2015

הכירו את הצלם הקנדי שצילם את ״המילים הטובות״

סינמטק תל אביב מבטל את עמלת האינטרנט

מה לראות וממה להיזהר בפסטיבל ירושלים, חלק א׳

מה לראות וממה להיזהר בפסטיבל ירושלים, חלק ב׳

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״אמא שלי״, ביקורת”

  1. מר קולנוע 19 יולי 2015 ב - 0:04 קישור ישיר

    סרט טוב בסך הכל. יותר מהנה כקומדיה והרבה פחות כדרמה סוחטת דמעות, כשבעיניי נינו מורטי גונב את ההצגה כאן, אפילו יותר מג’ון טורטורו שהיה מעולה כאן


השאירו תגובה