״למה עזבתני״. למה באמת

בסוף השבוע נודע ש״למה עזבתני״, סרט הביכורים של הדר מורג, עזב את התחרות העלילתית של פסטיבל ירושלים. ככה, בשקט, פשוט נעלם מאתר הפסטיבל (בתוכנייה המודפסת הוא עוד מופיע). ביום שישי בבוקר אף אחד מאנשי הפסטיבל לא ידע להגיד לי באופן חד משמעי האם הוא בפסטיבל או לא. אחר הצהריים כבר הגיעה הבשורה שהוא פרש.

ההנחה הכללית, אך הלא רשמית, שמסתובבת ברחבי הסינמטק ביממה האחרונה היא ש״למה עזבתני״ כנראה התקבל לאחת המסגרות של פסטיבל ונציה (מן הסתם למסגרת ״Venice Days״) ולכן היה עליו לפרוש מהתחרות בירושלים, כדי להבטיח לוונציה בכורה עולמית. אני מחכה לתגובה מסרטי קסיס, חברת ההפקות של יעל אבקסיס, בעניין הזה. אבל אם זה המצב, למה כל כך בשקט? לפני שלוש שנים ״למלא את החלל״ נאלץ לפרוש מהתחרות של פסטיבל ירושלים כי הוא התקבל לתחרות הרשמית בוונציה, אבל זה לווה בכותרות גדולות וחגיגיות.

אין לי מושג איך מתנהל הדיבור מול פסטיבל ונציה ועד כמה הם קפדנים בעניין הבכורות העולמיות בפסטיבל שלהם (הם, מן הסתם, לא. אין אף פסטיבל, כולל פסטיבל קאן, שמציג אך ורק בכורות עולמיות), אבל מתחושת בטן, אני חושב שהפרישה של ״למה עזבתני״ היא טעות. זה סרט ביכורים, קטן, אמיץ, ניסיוני מאוד, שאיש לא שמע עליו הרבה. לפני שנה זה היה המעמד שאיתו הגיע ״פרינסס״ לפסטיבל ירושלים, הוא יצא מהפסטיבל עם פרסים, גנב את ההצגה ל״גט״, ובזכות הגילוי הזה הוא נדד משם לסאנדאנס ועכשיו לקרלובי וארי. לפני שלוש שנים יעל אבקסיס הביאה לירושלים את הפרויקט הראשון שלה כמפיקה, את ״איה״ של מיכל ברזיס ועודד בן נון. הסרט הוקרן בבכורה עולמית בירושלים, יצא עם פרס, והשנה הגיע לאוסקר האמריקאי. הברנז׳ה הקולנועית בארץ מתנשאת על פסטיבל ירושלים ומתבטלת מול הפסטיבלים בעולם, אבל המציאות מוכיחה שפסטיבל ירושלים הוא מקפצה בינלאומית לא רעה, ולא רק תחנה אחרונה.

=================

״למה עזבתני״ עזב את פסטיבל ירושלים ו״התיקון״ של אבישי סיון לא מתחרה בפרסי אופיר. אז מתי, לכל הרוחות, אוכל לכתוב מאמר העוסק בשני הסרטים ובמוטיב האוננות והסירוס התיאולוגיים שלמרבה ההפתעה מופיע בשניהם?

״למה עזבתני״, ששמו לקוח מפרק כ״ב בתהלים, הוא סיפור פסיון נוצרי על נער מוסלמי. ״תיקון״ הוא מעין אגדתא תלמודית. למרות ששניהם שונים בתכלית, שניהם מצטיינים קודם כל בזכות הצילום שלהם: שרק דה מאיו ב״למה עזבתני״, שי גולדמן ב״תיקון״.

================

כאמור, אני שופט השנה בתחרות סרטי הביכורים של פיפרסקי בפסטיבל, לכן על הסרטים האלה אני מנוע לכתוב ביקורות עד ליום חמישי בערב, עד לטקס חלוקת הפרסים. אז ביקורת לא, אבל אני לא יכול שלא להתפעל מצירופי המקרים שצצים בפסטיבלי קולנוע באופן רנדומלי. צופים בסרטים ברצף, ופתאום הם משוחחים האחד עם השני. כך, למשל, ב״אדמה וצל״ הארגנטינאי וב״הלקח״ הבולגרי – שני סרטים שונים לחלוטין מכל זוית שלא תסתכלו עליהם – מופיעה בדיוק אותה סצינה. בשניהן מגיעה הגיבורה אל הבוס שלה ומבקשת את השכר שלה, הבוס מבטיח שזה יקרה מחר (או בשבוע הבא), הגיבורה עונה שזה מה שהוא אמר אתמול (או בשבוע שעבר), הבוס עונה שיש בעיה עם ההעברה של הבנק, הבעיה בבנק לא אצלו, והו מבטיח שמחר (או בשבוע הבא) הכסף ייכנס. אותו דיאלוג, אותה מצוקה, בשני סרטים שונים. מפתיע.

================

אמש פורסמו שמות הזוכים בחממת התסריטים הבינלאומית של סם שפיגל, המחזור הרביעי. בפרס הראשון (50 אלף דולר) זכה איתמר אלקלעי על התסריט שלו ״חדר חושך״, העוסק ברומן בין שני בחורים בתחנה המרכזית בתל אביב, כשאחד מהם אמור להתחתן בקרוב. כל אחד מהתסריטאים שפיתחו את התסריט שלהם בחממה עבד בצמידות עם עורך תסריט מטעם החממה. אלקלעי עבד על התסריט שלו עם אבי נשר. בפרס השני (20,000 דולר) זכה הבמאי הכורדי פריט קרהן, על התסריט לסרטו ״מותם של סוסים שחורים״. בפרס נוסף בסך 25,000 יורו זכו מיכל ברזיס ועודד בן נון על ״איה״, תסריט לפיצ׳ר המבוסס על הסרט הקצר שלהם, שהיה מועמד לאוסקר (במקביל לעבודה בחממה). אחד הזוכים במחזור הראשון של החממה הוא ״ראן״, סרטו של פיליפ לקוט מחוף השנהב, המוצג השבוע בפסטיבל ירושלים (כתבנו עליו כאן). לזלו נמש, שסרטו ״הבן של שאול״ פותח בחממה לפני שנתיים וזכה לפני חודשיים בגרנד פרי בקאן, היה אחד השופטים בתחרות הפיצ׳ינג בין משתתפי החממה.

===============

את סרטו של נני מורטי, ״אמא שלי״, ראיתי בהקרנה מוקדמת, וחיבבתי בהסתייגות רבה (ביקורת כאן). מה שהיה ודאי לי הוא שזו בחירה היתה בחירה שגויה לסרט פתיחה. פסטיבל ירושלים בנוי כך שסרט הפתיחה מוקרן מול 5,000 איש בבריכת הסולטן, וזה מחייב איתור של סרט שיכול לעבוד בתנאים האלה. כלומר, סרט שיהיה בו משהו סוחף. או מאוד מצחיק (״ביג לבובסקי״, ״שרק״) או מאוד מרגש (״דבר אליה״, ״וול אי״). ״אמא שלי״ הוא סרט מינורי מאוד, לאולמות קטנים. גם מעט הרגעים היפים שבו הולכים לאיבוד בהקרנת ענק. מה שהיתה תחושה אצלי, הפכה לעובדה אחרי שפגשתי לא מעט אנשים שהיו באירוע הפתיחה ויצאו מבואסים מהסרט. זו גם הבעיה בהקרנה כזאת: היא יכולה להשמיד סרט שיש בו משהו סימפטי. לא פשוט למצוא סרט פתיחה ראוי – כזה שיהיה על קו התפר שבין אמנות ובין בידור הכי נגיש ורחב. פיקסאר ואלמודובר (של שנות ה-2000) היו אלופים בזה, ולכן הם אלה שסרטיהם הוצגו יותר מפעם אחת. מבלי לראות את ״מג׳יק מייק 2״ אני יכול להמר שהוא היה יכול להיות סרט פתיחה אפקטיבי יותר מ״אמא שלי״. נשאלת השאלה: איך זכה דווקא ״אמא שלי״ לכבוד הזה. האם יש גם פוליטיקה של כיבודים ושיבוצים, או רק בחירות רפרטואריות, איתן ניתן להתווכח?

===================

אבל מול סרט הפתיחה התמוה, אני חייב להחמיא לנועה רגב וצוות הפקת הפסטיבל שלה על השדרוג הבינלאומי שלו. יערה פלציג, ולא אחת מעובדות המשרד, היא המנחה של הקרנות התחרות, שיש בהן קצת יותר שואו, וכל עבודת המיתוג של הפסטיבל, בעיקר על מסכי האולמות, הופך אותו לאירוע בקנה מידה בינלאומי. עד כאן החיצוניות, עכשיו נלך לראות קצת סרטים כדי לראות גם מה מצב התוכן.

ציוץ