״הנסיך הקטן״. הגרסה המקומטת

את הביקורת שלי על ״הנסיך הקטן״, סרט האנימציה הצרפתי מאת הבמאי האמריקאי של ״קונג פו פנדה״, אני יכול לסכם במשפט אחד: מקסים זה כן, ״הנסיך הקטן״ זה לא.

אבל הרי לא נסתפק במשפט אחד, נכון?

לפני כמה ימים כתבתי כאן המלצה על סרט אנימציה בשם ״הנביא״, שבדיעבד גיליתי שיש הרבה מאוד קווי דמיון בינו ובין ״הנסיך הקטן״. שניהם עיבודים לספרים הנעים על הגבול שבין קיטש לפסאודו-פילוסופיה קוואזי-רוחנית, שניהם הפקות חוץ הוליוודיות שבוימו על ידי במאים שבאו מתוך מעוזי האנימציה ההוליוודית (״הנסיך הקטן״ הוא סרט צרפתי שביים מארק אוסבורן, ״הנביא״ הוא סרט שיזמה סלמה האייק וגייסה לבימוי את רוג׳ר אלרס, אחד הבמאים של ״מלך האריות״). והכי מפתיע: באופן משונה, פלאי, ואולי בהשראת בית הגידול של שניהם בדיסני, שניהם בחרו בדיוק באותו אופן כדי לעבד את הספרים עליהם מבוססים סרטיהם, ספרים אפיזודיאליים הבנויים מכתמים והגיגים ולא מעלילה סדורה: שניהם הצמידו לסרט סיפור מסגרת כמעט זהה בו ילדה קטנה, שגרה עם אמה העסוקה מדי (וללא אב), מתיידדת עם גבר אאוטסיידר, שחי בשולי החברה, ושמספר לה סיפור המבוסס על כתביו וניסיון חייו. במהלך הסיפור הקשר האבהי בין הילדה ובין הגבר יתהדק, אבל הוא גם יוביל להתמודדות הבוגרת של הילדה עם הפרידה ממנו, וחייה החדשים והעצמאים, שאמורים היו להיות מועשרים בזכות המפגש איתו והטקסטים שהוא סיפר לה. יותר מזה: בשני הסרטים סיפור המסגרת מוצג בטכניקת אנימציה אחת, והסיפור-שבתוך-הסיפור מוצג בטכניקה אחרת (במקרה של ״הנסיך הקטן״, כל הקטעים הלקוחים מתוך הספר ״הנסיך הקטן״ מוצגים באנימציית סטופ-מושן נהדרת).

יתכן והסיבה לכך שהעדפתי את ״הנביא״ על פני ״הנסיך״ היא כי את הטקסט המקורי של חליל ג׳ובראן המוצג ב״הנביא״ לא היכרתי, ולעומת זאת את ״הנסיך הקטן״ אני מכיר היטב, בתור ילד, ואז בתור אבא לילדה, ואז בתור אבא לילדה שניה, ודרכנו להתאכזב כשנוגעים לנו בטקסטים המוכרים לנו. ומשהו בעמדה האנושית, המפויסת, הרוחנית, של ״הנביא״ (כמו גם האסתטיקה והמוזיקה שלו) מתאים יותר לטמפרמנט שלי כרגע (כמו גם העושר היצירתי שבו).

״הנסיך הקטן״, לעומת זאת, הוא פרויקט – שיש בו הרבה חן, כאמור – אבל הוא נושק לתמוה. הרי לו ירצו לעבד בנאמנות את ספרו של אנטואן דה סנט אקזופרי לסרט, הסרט הזה יימשך לא יותר מחצי שעה, כי זה ספר קצר. הבעיה היא שסרט בן חצי שעה אינו מיזם מסחרי, להבדיל מספר בן כ-80 עמודים של טקסט באותיות גדולות ואיורים, שהוא כן. לכן, צריך לעבות. אז איך מעבים ומעבדים קלאסיקה? אם העיבוד היה נעשה על ידי אולפן הוליוודי, העיבוד היה נעשה על ידי הרחבת הסיפור עצמו. זוכרים, למשל, את הגרסה הקולנועית ל״חתול תעלול״ או ל״הגרינץ׳״? ככה. לו זה היה סרט אמריקאי, היינו פוגשים את הנסיך הקטן לפני פגישתו עם הטייס, לומדים מאיפה הוא בא, מי היו הוריו, ואיך קרה שהוא נטוש לבד בנדבר, ומה הטראומה שאותה הוא סוחב. כך גם עם סיפורו של הטייס. ואז, כעבור 20 דקות, הם נפגשים. חושדים זה בזה, מרוחקים, ואז – בתחילת המערכה השנייה – הם מחליטים לצאת למסע. ואז ״הנסיך הקטן״ היה הופך לסרט מסע, בו על השניים להגיע לאנשהו, להשיג משהו, ובעיקר לפתור משהו בתוך עצמם.

למרבה המזל, ״הנסיך הקטן״ אינו סרט אמריקאי, אלא צרפתי, אז הם לא נגעו בטקסט המקורי, ובמקום זאת מלאכת העיבוי נעשתה מסביב עם סיפור מסגרת. וכך, ב״הנסיך הקטן״ הגיבור אינו הנסיך הקטן, אלא ילדה בודדה ששומעת מהשכן שלה את הסיפור על הנסיך הקטן, והסיפור הזה, לכאורה, משפיע על חייה, על התבגרותה, על בחירותיה. כלומר, הטקסט המקורי הוא המשל וסיפור המסגרת הוא הנמשל, מה עלינו להבין מהסיפור הלאו-דווקא-מובן של הנסיך ומפגשיו עם הטיפוסים שהוא פוגש. ואם זה הנמשל, אני חייב להודות שאו אני או יוצרי הסרט הבנו את הסיפור הזה לא נכון, כי אין לי מושג איך סיפורה של הילדה הקטנה בפרבר הצרפתי הוא השתקפות של הנסיך הקטן. וכך, למעשה, יש לנו שני סרטים נפרדים. גרסה אחת, נאה למדי, של עיבוד הנסיך הקטן כמעט כלשונו באנימציית סטופ-מושן, שמחזיקה חלק קטן מהסרט, וסרט נוסף, חמוד בפני עצמו, על ילדה שציפיותיה הגבוהות של אמא שלה גוזלות ממנה את ילדותה, והיא פוגשת קשיש מזוקן שמלמד אותה לאחוז בילדותה ובדמיונה בכל כוחה. אילולא המערכה האחרונה, שהיתה מרהיבה ויזואלית אבל חירבה לחלוטין את הטקסט המקורי של ״הנסיך הקטן״, זה היה נשאר פרויקט חמוד וחינני, מעין גרסה של ״הנסיך הקטן״ לילדים שההורים שלהם מתעצלים להקריא להם.

ציוץ