״ילדות פרא״. חמש נגד העולם

״ילדות פרא״ הוא סרט יפה כשם שהוא מבלבל. זה סרט שלעיניו של מבקר (זכר), לבן בתל אביב הליברלית, נראה כמעט בנאלי, כמעט ברור מאליו, בלדת מחאה שכמו הגיעה מעידן אחר. יש הרבה יופי והתרסה בסרט הביכורים של הבמאית הטורקיה (היושבת בפריז) דניז גמזה ארגובן, אבל ליבו של מבקר זה סירב להיקרע לגזרים. זהו סיפורן של חמש אחיות, יתומות, באיזור נידח בצפון טורקיה, שכל מה שמנסים לעשות להן זה לדכא את רוחן ואת גופן. הסרט אינו זעקת מחאה גדולה, אלא בעיקר קינה, אלגיה, לאלה שעדיין חיים בתוך חוקי עולם כאלה.

הסרט מתחיל עם תחילת החופש הגדול, רגע של שחרור גדול, שבו חמש אחיות חוזרות מבית הספר ומחליטות לעשות עצירה קטנה בחוף הים להתרעננות. אבל ההשתובבות בים תעלה להן ביוקר: הנערות, יתומות מהורים, גרות עם הסבתא ועם הדוד, והם מגיבים לרכילות מצד השכנים על האירועים בחוף הים בקיצוניות: תחילה נסיעה למרפאה לבדיקת הבתולין וקבלת אישור מודפס, ואז נעילת הבית ליציאת הבנות וכניסת זרים. מאותו רגע, ובמשך כל הקיץ הגורלי הזה, הן יעברו סדנת חינוך מחדש, ללמוד להיות נעשרות מוסלמיות צייתניות, ועקרות בית למופת. את המיניות שלהן הן מתבקשות להשאיר מחוץ לבית. ״ילדות פרא״ אינו סרט תקופתי, אלא סרט המתרחש בהווה של טורקיה, גם אם באיזורי הספר של המדינה. אבל זה סרט שנעשה בתקופה שבה נשיא המדינה, ארדואן, נואם לאומה ודורש מהנשים הטורקיות לשמור על צניעותן ולזכור את מקומן. הבמאית חולמת על התבגרות צרפתית, על חופש ושחרור, על סצינות מתוך סרטי גל חדש ושבירת מוסכמות, אבל הגיבורות שלה לא חיות בסרט צרפתי אלא בכלא טורקי.

מאז בכורתו בפסטיבל קאן, ואז בסיבוב הפסטיבלים המאסיבי שלו בעולם, רבים מצאו דמיון מסוים בין ״ילדות פרא״ ובין ״חמש ילדות יפות״ של סופיה קופולה, בעיקר בגלל שמדובר בשני סרטים על חמש ילדות פרא יפות, ושני הסרטים עושים שימוש יפה בצילום באור השמש, שמצד אחד רומז על הטבעיות שבסיטואציה שבה הבנות פועלות, אבל מצד שני גם קצת ממסגר אותן כמעין דוגמניות בקמפיין פרסום. למעט הדימיון החיצוני, אני פחות רואה את הקשר עם סרטה של קופולה, ועם זאת אני נזכר יותר ב״וואג׳דה״ בעת הצפייה: שני סרטים על ילדות/נעורים תחת דיכוי בחברה מוסלמית. ״ילדות פרא״ הוא סרט שבו הכמיהה הגדולה של הגיבורות היא לא לברוח לחו״ל, אלא להגיע לאיסטנבול, שהיא עבורן עיר של חופש והגשמה עצמית. הכמיהה לברוח, והאופן השונה שבו כל אחת מחמש האחיות מתמודדת עם גזירת הכליאה והדיכוי, הוא גם מה שעומד מאחרי השם המקורי של הסרט: ״מוסטנג״. הבמאית רואה בגיבורותיה סוסות פרא, בלתי ניתנות לאילוף, שיש להתיר להן לרוץ חופשי ולא לנסות לסגור במכלאה, כי יש רוח שאי אפשר לכלוא.

אבל בעוד שהסרט עולה ויורד מבחינת העניין שבו – יש בו סצינות מצוינות (כמעט כולן של הילדה הקטנה, ללה, שהיא הגיבורה המובהקת של הסרט והציר הרגשי שלו), לצד רצף סצינות שחוזרות על עצמן, ורק מאפשרות הצצה אל העולם האינטימי של האחיות – היה בו אלמנט אחד שלא נתן לי מנוח: המוזיקה. לאורך כל הסרט שברתי את הראש איזה מלחין טורקי אני מכיר שיודע לכתוב מוזיקה כה נוגעת ללב, שיש בה משהו עצוב עד אימה, אבל גם מצליחה לסחוף, מוזיקה שהמוטיב המרכזי בה הוא סאונד של חריקה או של שריטה שפוצע את הלב. רק בכותרת הסיום התברר הסוד: הוא לא טורקי אלא אוסטרלי. הפסקול הוא של וורן אליס, חברת להקת הבאד סידס של ניק קייב, ושותפו של קייב לכתיבת הפסקולים לסרטים כמו ״ההצעה״, ״ארץ יבשה״ ו״ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס״. ב״ילדות פרא״ הוא לראשונה בחייו מלחין פסקול לבד, ללא ניק קייב לצידו. רק האזינו לנעימת הנושא של הסרט ונראה לי שגם עליכם יוטל הכישוף שיש בסרט הזה:

הפסקול לסרט, שבעצם מסגיר את העובדה ש״ילדות פרא״ הוא אולי סרט שצולם בטורקיה, אבל כלל אינו טורקי, כמו גם העובדה שאליס האוסטרלי חי ב-15 השנים האחרונות בפריז, שם הוא הכיר את במאית הסרט דך חברים משותפים, גרמו לרצות לקיים איתו שיחה קצרה על העבודה על הסרט. בזכות מפיצי הסרט בארץ זה התאפשר ואני מרים אליו טלפון, כשרעשי רחוב פריזאים ברקע:

הי וורן. מה גרם לך לבחור ב״ילדות פרא״ בתור פרויקט הסולו שלך?

״דניז פנתה אליי והציעה לי להלחין את הסרט שלה. היא הראתה לי גרסה לא סופית של הסרט, ותוך חמש דקות התאהבתי בו. הבעיה היתה שלא חשבתי שיהיה לי זמן לעבוד על הפסקול כי הייתי עסוק בדברים אחרים. אבל כשדיברתי עם דניז בהתחלה, היא היתה בהריון מתקדם מאוד, ואז בפגישה הבאה שלנו היא כבר ישבה בחדר עריכה עם תינוק בן כמה שבועות. הבנתי שאם לה יש א הזמן לעבוד על הסרט במקביל לכל עניין הלידה, אני יכול למצוא זמן להלחין אותו. הצעתי לניק (קייב) שנלחין אותו ביחד, אבל זה לא הסתדר לו מבחינת הזמנים. אז החלטתי שאנסה לעשות את זה לבד. בדיוק חגגתי יום הולדת חמישים, אז הרגשתי שהגיע הזמן. היו לנו עשרה ימים להלחין ולהקליט את כל הפסקול, ובגלל שזו הפקה מאוד דלת תקציב, אני ניגנתי בכל הכלים באולפן שלי בבית.״

במה העבודה לבד היתה שונה מהעבודה שלך עם ניק קייב על הפסקולים הקודמים שהלחנתם?

״אני לא רואה את עצמי מלחין, אלא חבר בלהקת רוק. ניק ואני פשוט יושבים וזורקים רעיונות אחד אל השני. אני אוהב את העבודה בצוות, כי ככה מעבירים רעיונות מאחד לשני וכל אחד לוקח את זה הלאה. אין לי השכלה של מלחין, או את הדקויות שיש למלחינים מנוסים. אני יושב באולפן ומאלתר, ואני מאמין שכשהמוזיקה טובה, אז זה עובד. מהבחינה הזאת המהירות של העבודה על ׳ילדות פרא׳ היתה טובה לי. הקלטתי קטע, שלחתי לדניז, והיא ענתה לי מיד אם זה עובד או לא. היתה בזה אווירת פאנק שאהבתי, במהירות העבודה״.

כל הפסקולים שהלחנת היו לסרטים עצובים, לעיתים קרובות גם אלימים וטראגיים.

״כן, המוזיקה שלי לא מתיישבת טוב על קומדיות. אולי לכן אף פעם לא הציעו לי להלחין קומדיה. אבל בהחלט, כל סרט שהייתי מעורב בו, הוא סרט שבחרתי באופן מודע כי אהבתי אותו. בחירת הסרטים אינה אקראית אלא מכוונת מאוד, אני מחפש סרטים שאני מזדהה איתם. בסרט הזה, למשל, הרגשתי שזה סרט על חמש בנות ג׳יימס דין-יות, וזה ׳מרד הנעורים׳ שלהן״.

בשבוע שעבר נודע שטורקיה החליטה לא לשלוח את ״ילדות פרא״ כנציג המדינה לאוסקר הזר (הסרט שנבחר הוא ״סיבאס״, שהוקרן בפסטיבל ירושלים. סרט נוראי על מלחמות כלבים). אחרי שכבר התחילו להמר על כך שהסרט אולי יהיה מועמד לאוסקר, התאכזבת מזה?

״כן, זו נראית לי החלטה פוליטית. זה לא היה סוד שהממשל הטורקי לא היה מרוצה ממה שהסרט מייצג וממה שהוא אומר על המדינה. יש סיכוי שאולי עוד נישלח בתור נציגי צרפת (הבחירה הצרפתית תתתקיים ביום רביעי). אבל בכנות, זה לא באמת חשוב. זה פאקינג מירוץ סוסים. ניק ואני הלחנו את הפסקול ל׳ההתנקשות בג׳סי ג׳יימס׳. זה בעיניי אחד הסרטים הגדולים של העשור האחרון, וזו אולי העבודה הכי טובה שלנו לסרט, ולא היינו מועמדים עליו והוא כמעט ולא קיבל שום תשומת לב באוסקרים. אז למי בכלל אכפת מהפרסים האלה״.

הנה עוד קטעים מהפסקול הנפלא של וורן אליס ל״נערות פלא״ (״Mustang״):

ציוץ