״מסווג חריג״. ג׳בל אל-ניצוץ

הערה ותזכורת: היום יוצא בהפצה רחבה ״באבא ג׳ון״, סרטו של יובל דלשד, זוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר. הביקורת שלנו עליו התפרסמה לפני שלושה שבועות, במקרה שהחמצתם.

שלושה סרטים חדשים בבתי הקולנוע בשבוע הקרוב, שלושתם מאת אותו מפיץ, יתחרו על אותו קהל: חובבי סרטי אימה עם טוויסט אלטרנטיבי. או במילים אחרות: סרטי אימה שרק מעמידים פנים שהם סרטי אימה. הבעיה: הם לא מספיק טובים.

אני מדבר על שלושת הסרטים האלה בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. האזינו.

״מסווג חריג״. במאי: בועז ארמוני

את ״מסווג חריג״ ראיתי לראשונה בפסטיבל אוטופיה לפני שנה. זהו סרט קטן, כמעט עצמאי, מאוד דל תקציב, שמצטרף לז׳אנר סרטי האימה שבקעו מקיבת הקולנוע הישראלי בעקבות התפרצות ״כלבת״. לא מאוד התפעלתי מהסרט, והנחתי שזה מאותם סרטים שיכולים להצליח בהקרנות חצות בסינמטק, לצבור להם קהל פולחני צעיר, לא מאוד סלקטיבי, סלחני במידה, שיעריך את ההומור שלו, ושיחזיק מעמד שבועות עם 2-3 הקרנות בשבוע. אבל מישהו בחברת ההפצה יונייטד קינג חשב אחרת ממני ושנה אחר כך הסרט הזה מופץ באופן רחב מאוד, שמעיד על כך שמפיציו רואים בו פוטנציאל מסחרי גדול. למעשה, ״מסווג חריג״ הקטן והקיצוני מהווה תחרות די מאסיבית ל״באבא ג׳ון״, שהייתם מצפים שהוא יהיה הסרט הכי גדול שמופץ בסוף השבוע אבל זוכה לתחרות מבית. את זה שלעולם, אבל לעולם, לא אבין את שיקולי המפיצים בארץ כבר הבנו מזמן. אני חושב שסרטים ישראליים מתחרים זה בזה (הקהל רואה ב״סרט ישראלי״ סוג של ז׳אנר אחיד, ולא יורד לתתי הז׳אנרים של ״סרט ישראלי משפחתי״ מול ״סרט אימה ישראלי״), ולכן להפיץ שני סרטים ישראליים באותו יום הוא טעות פאטאלית לשניהם (כל תקדימי העבר מוכיחים את זה). אבל, כאמור, הם (קרי, המפיצים) בעלי הניסיון וחדות האבחנה, ואולי גם בעלי היכולת לטרגט במהלכי השיווק שלהם את הקהלים היעודיים שימצאו עניין בכל סרט.

מגרעתו הגדולה של ״מסווג חריג״ היא גם מעלתו: זהו סרט בן חצי שעה הנמשך שעה וחצי. זו קומדיית אימה, אבל שחלקי ה״קומדיה״ וחלקי ה״אימה״ אף פעם לא באמת מתמזגים זה בזה. כמו שמן על מים, צפה חצי השעה האחרונה של הסרט על פני השעה שקדמה לה. ובסופו של דבר, כקומדיה היא לא מספיק מצחיקה, כסרט אימה הוא לא מספיק מפחיד. כסרט פולחן קטן הוא מקבל טפיחת ״ניסיון יפה״, בהפצה רחבה, לא בוטיקית, הוא מקבל פרצוף ״זה הכל?״. יש ב״מסווג חריג״ משהו שהיה יכול להיות ״הניצוץ״ הישראלי – סיפור על טירוף שהולך ומסלים – אבל נדמה לי שאף אחד לא באמת לקח את הרעיון הזה יותר מדי ברצינות, וכך הסרט נותר פרויקט שהוא כמעט סקיצה.

איתי זבולון (הגיבור הוויראלי של סרטון ״יניר האחמ״ש״ וסולן להקת ויתרתי, ששיר שלה מופיע בכותרות הסיום של הסרט) מגלם ג׳ובניק (עם אם-16 מקוצר), אשכנזי, חננה, לפלף, ילד של אמא, שנשלח למשימת אבטחה שוטפת בת שבוע בשטחים, בה יהיה עליו לשמור על אנטנה. בדרך מצטרפים אליו שלושה טנקיסטים – ערסים, מזרחיים (אחד כנראה מתחזה למזרחי, אחד אפילו דתי), בהמות אדם גסות רוח. במשך שעה ימררו שלושת הערסים את חייו של הג׳ובניק החנון. אני מניח שהתסריט של ליאור לדרמן ניסה לומר משהו סאטירי על חברה שבה כל מה שמוחצן הוא ההבדלים בין אנשים, וכל מה שזוכה לתשומת לב הם הסיבות שלנו לשנוא את כל מי ששונה מאיתנו: יהודים מול ערבים, מזרחיים מול אשכנזים, צברים מול עולים חדשים, ג׳ובניקים מול לוחמים. חברה שסועה, שמייצרת אנשים שסועים, סכיזופרנים. ההברקה האמיתית של התסריט היא הרעיון שלאורך כל הסרט הגיבור אחוז פחד מפני דבר אחד (בעיקר ערבים), אבל האימה האמיתית מתגנבת אליו מאחור, בכלל מכיוון אחר. החורבן יגיע מתוכנו, ולא מבחוץ, מראה הסרט, ואגב כך יש בו כמה רגעים ומשפטים שיש בהם הומור ותובנות, אבל בשביל סרט שאורכו מעל 20 דקות, הם ספורים מדי. זה סרט שרוצה לדבר על סטריאוטיפים ולטפל בהם, אבל אף פעם לא באמת מצליח לפרק אותם. הבעיה היא שבדרך אל התובנות המאוחרות האלה, ״מסווג חריג״ נותר קומדיה בסיסית למדי שהמגרעת העיקרית שלה היא שחמש הדמויות שבה לא מפסיקות להיות בלתי נסבלות, כאלה שהרצון העיקרי של הצופים הוא לשלוף גרזן ולהשתיק אותן. כשהגרזנים מהטריילר נשלפים, והסרט הופך לקונצרט אחר לגמרי, זו כמעט נחמה.

״מגי״. מותק, את מתנהגת כמו זומבי לאחרונה

״מגי״. במאי: הנרי הובסון

בשבוע שעבר הזכרנו כאן את ״מחוץ לזמן״ (עם ריצ׳רד גיר) ואת ״מנגלהורן״ (עם אל פצ׳ינו), שני סרטים קטנים, כמעט ניסיוניים, שאילולא כוכבי הענק שבהם ספק אם הם היו מגיעים להקרנות בישראל ואם היינו שומעים עליהם. צרפו לרשימה כעת את ״מגי״, סרט קטן, כמעט זניח, שמשום מה הצליח לגייס את ארנולד שוורצנגר לתפקיד הראשי – בו הוא משחק בניגוד לטייפקאסט שלו, בדממה, בעגמומיות, דמות פאסיבית לחלוטין, נטולת הירואיות. כל מי שבא לראות סרט של ארנולד שוורצנגר יופתע לגלות את אחד הסרטים המדכאים של השנה. כל מי שבא לראות את ״מגי״ כי הוא מוגדר ״סרט זומבים״, יגלה שהוא בעצם משהו אחר לגמרי.

אין יותר סרטי זומבים. מתים כבר כמעט לא קמים מהקברים ומתחילים לשוטט ברחובות. בימינו, את הזומבים המסורתיים מחליפים קורבנות של וירוסים – מ״אני אגדה״ ועד ״28 יום אחרי״ דרך ״האויב שבפנים״ ו״מלחמת העולם Z״, אלה זומבים מעשה ידי אדם. השחתנו את כדור הארץ, חיבלנו בגנטיקה, יצרנו מוטציות, ובראנו מגיפות ענק של מתים-חיים, שבנשיכתם מדביקים אחרים. ״מגי״ הוא הנספח הדרמטי לז׳אנר: מגי (אביגיל ברסלין, שבגיל 10 היתה הילדה מ״מיס סנשיין הקטנה״ וכעת כבר בת 17) היא בתם של ארנולד שוורצנגר וג׳ולי ריצרדסון והיא נדבקה בווירוס שהולך ומשמיד את רוב אוכלוסיית כדור הארץ, כמו גם את היבולים. בתוך כמה שבועות הבשר שלה ילך וירקיב והתיאבון שלה לבשר אנושי, כולל זה של בני משפחתה, יהיה חזק ממנה. הרשויות דורשות שכל הנגועים ירוכזו במרכזי בידוד, אבל כולם יודעים שזה פשוט מקום רחוק ומבודד בו הם יומתו. ״מגי״ אינו באמת סרט זומבים, אלא סרט מחלה המסתתר מאחורי ז׳אנר קצת פופולרי יותר כרגע. במקום שזה יהיה סרט מדכא על ילדה החולה במחלה סופנית, הפכו אותה לילדה שנגועה בווירוס הזומבים. שוורצנגר, שלראשונה בקריירה שלו מפנה עורף לדימוי שלו ולמעריציו, מגלם אב חסר אונים, מוכה יגון, מלא רגשות אשמה על כך שכשל בהגנה על בתו, וכעת לא יודע מה עליו לעשות: האם להוביל אותה כנדרש ממנו אל מרכז הבידוד, להשאיר אותה בבית (ולהסתכן בכך שהיא תתקוף את משפחתה), או – כפי שמציע הרופא – להרוג אותה מהר וללא יסורים. לא משנה מה הוא יבחר, אתם יודעים שזה יהיה נורא. מלודרמת זומבים, וזה נושק לבלתי נסבל. ובכל זאת, ״מגי״ מצליח להיות גם עגום, גם איטי וגם מכיל סוף פחדני שלא באמת מתמודד עם הדילמה הדרמטית של הדמות לאורך הסרט כולו. זהו סרט הביכורים של הנרי הובסון, מעצב גרפי של כותרות לסרטים, וההבטחה שהיתה בתיאור ״דרמה משפחתית מעורבבת בסרט זומבים עם ארנולד שוורצנגר״ מתגלית כאכזבה ענקית.

״האיש האחרון״. סטאלקר?

״האיש האחרון״. במאי: קרייג זובל

״האיש האחרון״ היה אמור לעלות גם הוא השבוע, אבל תוך כדי כתיבת מדור זה הוא נעלם מטבלאות ההפצה. יש להניח שהוא יצוץ בהפתעה בשבועות הקרובים. הוא מגיע מאותם אנשים שהפיקו את ״מגי״ והבמאי, קרייג זובל, הוא אחד ממפיקי ״מנגלהורן״, שעלה בשבוע שעבר. גם הסרט הזה יצר עניין מסוים כשהוקרן (תחת שמו המקורי ״Z for Zacharia״) בפסטיבל סאנדאנס האחרון, לאו דווקא מקום בו מוצגים סרטי ז׳אנר פוסט-אפוקליפטיים. השם העברי מבלבל – בעיקר כי במשך רוב הסרט זו דווקא אשה שנשארה אחרונה בחיים על פני כדור הארץ שקטסטרופה גרעינית חיסלה את אוכלוסייתו – אבל הוא לא לא-מדויק ושומר נכון על המימד הסמלי של השם המקורי (לאף אחד לא קוראים ״זכריה״ בסרט). מרגו רובי (״הזאב מוול סטריט״, ״פוקוס״) מגלמת אשה דתייה (בספר המקורי היא קטינה, ואם הסרט היה מופק בשנות השבעים כך היא גם היתה נשארת, בימינו כבר לא נותנים לסצנריו כזה להתקיים) ששרדה את סוף העולם. העובדה שלצד הבית שלה ניצבת הכנסיה שבנה אביה בוודאי עוזרת לה להאמין שזו ההשגחה שהצילה דווקא אותה. ואז מתברר שיש ניצול נוסף, שמגיע אל העמק הפסטורלי, שאיכשהו מצליח למנוע מהקרינה להגיע אליו.

בילדותה, היה לה ספר ילדים דתי ללימוד הא׳-ב׳ על פי שמות של דמויות מהתנ״ך. אדם היה הראשון, זכריה היה האחרון. אז הילדה הניחה שזכריה יהיה האיש האחרון על פני כדור הארץ.אז יש לנו מעין סיפור אדם וחווה, ואז עוד אדם. אל אדם וחווה מצטרף אדם שלישי, עוד שורד, וכאן הפסטורליה מתחילה להתערער. לא ברור למה ואיך זה קשור, אבל הסרט מסתיים עם הומאז׳ מקסים ל״סטאלקר״ של טרקובסקי (ראו פריים למעלה), וכך ״האיש האחרון״ הוא סרט בנאלי מבחינה עלילתית, אבל לפחות מעניין ויזואלית.

גם כאן, כמו עם ״מגי״, יש משהו שמתחיל את הסרט באופן מעניין, יוצא דופן, אבל ממצה את כל הפוטנציאל הדרמטי הרבה לפני שהסרט מסתיים, והוא נסחב אל הסיום בלאות. אבל לפחות יש בסרט הזה משהו יפה יותר, עימות בין טבע ובין אדם, בין אמונות, וממש כמו עם ״מסווג חריג״, ההבנה שהאויב הכי גדול של האדם אינו דווקא האיום מבחוץ, אלא האדם עצמו, זה שנמצא ממש לידך.

ציוץ