16 אוקטובר 2015 | 07:03 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״מר הולמס״, ביקורת

״מר הולמס״

״מר הולמס״

במידה מסוימת, ״מר הולמס״ סובל בדיוק מאותה הבעיה של ״פן״: שני הסרטים לוקחים דמויות ספרותיות מפורסמות (ובריטיות) ומכניסים אותם לסיפורם שלא נכתבו על ידי יוצריהם המקוריים. דמיינו את היומרה שיש לכותבי הסרטים האלה לנסות להצליח להיות מבריקים מג׳יימס בארי ומארתור קונן דויל, יוצרי הדמויות האלה. פתאום מתברר שזה לא קל בכלל. ״פן״ דמיין את ראשית ימי הדמות, מלידה ועד לתחילת הסיפור המוכר (פריקוול), ״מר הולמס״ הוא אחרית הדבר: סיפורו של שרלוק הולמס, בערוב ימיו, הרבה אחרי שנפרדנו ממנו בספריו של דויל. הסרט, על פי רומן מאת מיץ׳ קולין (ושאביב גלעדי הוא אחד ממפיקיו), מתרחש ב-1947, שרלוק הולמס כבר בן 93, והוא קשיש נרגן ומתבודד. כל מה שהפך אותו לשרלוק הולמס לא קיים יותר, או לא היה קיים בכלל: הוא כבר לא גר ברחוב בייקר, ווטסון הלך לעולמו, את כובע הציידים הוא מעולם לא חבש ואת המקטרת הוא מעולם לא עישן. כלומר, הספר והסרט מתייחסים אל הולמס כאל דמות אמיתית, היסטורית, שהונצחה בתרבות על ידי שותפו לעסק, ג׳ון ווטסון, שעיבה את האגדה למטרות ספרותיות ומסחריות. אבל כעת, בערוב ימיו, וכשהוא מביט לאחור על הקריירה שלו כבלש פרטי, מנסה הולמס לכתוב בפעם הראשונה, ולהעלות על הנייר סיפור אחד אמיתי, ללא תוספות ספרותיות. בביתו בכפר, הרחק מלונדון, הוא נזכר בפרשה שבגללה הוא פרש מעבודתו כבלש, פרשה שבה הוא צדק בכל, פיענח ופיצח, אבל טעה באבחון האנושי. זהו חשבון הנפש של הולמס: הוא בקיא בכל הפרטים בחיי אדם, אבל עיוור לנפשו. האמת האבסולוטית שבשמה הוא פעל, יכולה להיות הרסנית.

ב-1998 כתב וביים ביל קונדון את ״אלים ומפלצות״, סרט עצמאי קטן, רגיש ואינטליגנטי, שלא רק זיכה אותו באוסקר על התסריט, אלא סימן אותו כאחד היוצרים הנבונים והמוכשרים באמריקה. שני סרטיו הבאים, ״קינסי״ ו״נערות השעשועים״, הראו שקונדון מתעניין ומשתכלל בטיפול במיתוסים תרבותיים, בודק את האגדה ומעמת אותה עם המציאות, ואגב כך גם סוקר את האבולוציה של העיסוק התרבותי בזהות מינית ומגדרית בתרבות האמריקאית הפופולרית. בשלושת הסרטים האלה, קונדון הוכיח שאפשר לשלב תסריט נבון עם בימוי שיוצר סרט מהנה.

הצלחותיו של קונדון הביאו לטשטוש בטיב עבודותיו, במקום לשדרוגם. הוא התחיל לקבל ג׳ובים, רווחיים ומכובדים מאוד מבחינת הקריירה, אבל סימן ההיכר האיכותי של עבודתו נעלם. הוא הוזמן לביים את שני הסרטים האחרונים בסאגת ״דמדומים״ ולהפיק את טקס האוסקרים (ההוא שהנחה יו ג׳קמן). ״מר הולמס״, שיבתו אל קולנוע קטן ואינטימי שהדבר הכי בולט בו הוא היותו אלגנטי מאוד, אמור להיות חזרה אל שורשיו. מצד שני, יש כאן ניסיון כה בוטה לשחזר את הצלחת ״אלים ומפלצות״ – אותו שחקן (איאן מק׳קלן), אותו רעיון (דמות מבוגרת ומוכרת בוחנת את חייה לאחור לאור מערכת יחסים עם דמות צעירה ממנה) – שנדמה שקונדון מתחיל למחזר את עצמו. ומה שמדאיג או שבערך שלושה רבעים של סרט פשוט לא מבוים (מספיק) טוב. יש משהו מגושם מאוד, לא חד, לרגעים אפילו מרושל, באופן שבו ״מר הולמס״ כתוב ומבוים. מעברי הזמן בין שלוש עלילות המשנה – ההווה בכפר, העבר הרחוק בלונדון והעבר הקרוב ביפן – שזורים זה לתוך זה באופן חסר השראה. העובדה שקונדון – תסריטאי זוכה אוסקר, אני מזכיר – לא חתום על התסריט, כמו גם העובדה שיש בכתיבה החלטות כמעט חובבניות, היא אולי עדות לכך שהסרט הזה לא נעשה בלב שלם ובמחויבות גמורה. רק סוף הסרט, עשרים הדקות האחרונות בערך, מעניקים לסרט איזשהו נפח רגשי מעניין, שאיכשהו מצדיק וגואל את הסרט כולו. הבעיה היחידה עם הסוף הזה, כמו גם עם הסרט כולו, היא שהיא עומדת בסתירה מוחלטת לדמותו של שרלוק הולמס, כפי שהיכרנו אותה עד כה, מתוך כתביו של ארתור קונן דויל.

================

פרט טריוויה חביב: באחת הסצינות התמוהות בסרט – שנועדו, כמו כל הסרט, לגרום לנו לחשוב ששרלוק הולמס היה איש אמיתי, אך מפורסם מאוד לזמנו – הולמס הולך לקולנוע ורואה סרט קולנוע על פי אחד הספרים שנכתבו עליו, בכיכובו של השחקן הבריטי בזיל רתבון (מי שגילם את הולמס בכ-15 סרטים בחצי הראשון של שנות הארבעים). הולמס כמובן שונא את הסרט. אבל זה לא הענין: מי שמגלם בתוך הסרט את השחקן שמגלם את שרלוק הולמס הוא ניקולס רואו, שאכן דומה לרתבון ארוך הפנים. והנה הקטע המשעשע והמודע לעצמו: לפני 30 שנה בדיוק, ניקולס רואו, אז בן 19, גילם את שרלוק הולמס הצעיר ב״פירמידת הפחד״ של בארי לווינסון וסטיבן ספילברג. השחקן שמגלם את הולמס צופה בשחקן שמגלם את הולמס בגילומו של שחקן שכבר גילם את הולמס.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״מר הולמס״, ביקורת”

  1. שי 16 אוקטובר 2015 ב - 12:41 קישור ישיר

    עקרונית, אין שום רע בלקחת דמויות ספרותיות מפורסמות (ובריטיות) ולהכניס אותן לעליות שלא נכתבו במקור על ידי יוצריהן. הכל תלוי בתוצאה. ראה את “החיים הפרטיים של שרלוק הולמס” של בילי וויילדר למשל. או את “האמט” של וים ונדרס – שם הסיפור מסובך עוד יותר


השאירו תגובה