הוליווד התאהבה מחדש בסרטי מדע בדיוני. מה זה אומר?
״The Martian״. הוליווד עברה מ״מדע בדיוני״ ל״מדע אפשרי״
את ״The Martian״ של רידלי סקוט ראו כבר למעלה ממאה אלף צופים בישראל. צרפו אותו להצלחות הגדולות של ״בין כוכבים״ ו״כוח משיכה״, שגם הצליחו יפה בארץ, ונגלה שמשהו חדש קורה בעולם סרטי המדע בדיוני, ז׳אנר שבישראל תמיד נחשב לרעל בקופות. פתאום הגיעו סרטי מדע בדיוני שהקהל הרחב ראה בהם משהו בוגר, לא ילדותי. ולראייה, לא רק הקהל הישראלי פתאום גילה את המד״ב, הסרטים האלה גם עשו חיל בבביקורות ובאוסקרים. בעונה בה יותר ויותר סרטי אוסקר קורסים בקופות, ״The Martian״ עשוי להיות הסרט שיצליח לעקוף את כולם. בגיליון ״ליברל״ האחרון ניסיתי לברר מה פשר גל סרטי המד״ב הרציניים האלה, אפרופו מסעותיו של מט דיימון למאדים. גייסתי לעזרי את הפילוסוף הצרפתי רולן בארת, שבאופן מפתיע עסק בנושא, באופן היתולי למדי, לפני שישים שנה.
פורסם ב״ליברל״, גיליון אוקטובר 2015
צופי קולנוע שרק רואים סרטים ולא קוראים עיתונים או צופים בחדשות עשויים לחשוב שאמריקה חזרה למירוץ לחלל. שלושה מהסרטים המצליחים והמדוברים בשלוש השנים האחרונות הם סרטי מדע בדיוני המתרחשים בחלל ושמעמידים פנים שהם מציאותיים לחלוטין: ״כח משיכה״ של אלפונסו קוארון מ-2013, ״בין כוכבים״ של כריסטופר נולן מ-2014 ו״The Martian”* של רידלי סקוט מהשנה. שלושתם מצליחים להיות גם סרטי הרפתקאות ספקטקולריים, עתירי אפקטים ומתח, אבל גם סרטים שההתרחשות שלהם במרחבי החלל והזמן לא מונעת מהבימוי להעמיד פנים ריאליסטיות. מבחינת הצופים שלא קראו את התקצירים, הם יכולים לטעות ולחשוב שהם מבוססים על סיפורים אמיתיים, ממש כמו ״אפולו 13״ של רון הווארד (שהוא במידה רבה האבא של הסרטים האלה, למעט העובדה שהוא כן מבוסס על סיפור אמיתי). נדמה שעברנו מ״מדע בדיוני״ לז׳אנר חדש: ״מדע אפשרי״.
״בין כוכבים״. האחר הוא אני
כדי להגביר את תחושת המציאות, סרטי הקולנוע האלה הופכים את נאס״א לדמות מרכזית בעלילה. נאס״א, מצידה, עוזרת לקדם את הסרטים האלה בעת צאתם (חמישה ימים לפני בכורת ״The Martian״, בתזמון שלא היה מקרי, פרסמה נאס״א תמונות המעידות על כך שנמצאו עקבות למים זורמים על מאדים. רידלי סקוט, במאי הסרט, עדכן שהוא כבר קיבל את המידע הזה מנאס״א לפני חודשים, בעת הפקת הסרט. ההודעה הופצה במהלך חג הסוכות, יום חדשות חלש בישראל, וכך תרגיל יחצני של נאס״א ואולפני פוקס הפך למחרת לכותרת הראשית של ״ידיעות אחרונות״). אבל כאן נגמרת המציאות ומתחילה הספקולציה. נאס״א, מתברר, לא מתכוונת לחזור בקרוב אל החלל, ולא כי הם לא רוצים.
לפני שנתיים ביקרתי עם משפחתי במרכז השיגורים של נאס״א בקייפ קנוורל בפלורידה. כל מי שאוהב סרטי מדע בדיוני חייב להגיע לשם, חשבתי לעצמי (ולא טעיתי). בסיור שמענו לא מעט על התוכניות של נאס״א בעידן שאחרי ביטולה של תוכנית מעבורת החלל. נאס״א עובדת עכשיו על רכב חלל חדש, אוריון, ולפני שנתיים שמענו שהתכנון הוא להגיע איתו שוב אל הירח עד סוף העשור הזה. בשנתיים מאז, התוכנית הזאת בוטלה ותקציבה קוצץ על ידי הנשיא אובמה (שנימק בכך ש״על הירח כבר היינו״). האם זה אומר שהתחנה הבאה של נאס״א היא אכן מאדים, כפי שהסרט של רידלי סקוט מציע? ובכן, נאס״א – בחשבון הטוויטר שלה, שאחריו עוקבים כמעט 13 מיליון איש – היתה רוצה שנאמין שכן. כדי למנף את הסרט ואת הצלחתו, נאס״א מפרסמת באתר האינטרנט (המאוד מוצלח) שלה השוואות בין המדע של הסרט ובין המציאות של נאס״א. ההאש-טאג ״מסע אל המאדים״, והמידע שהם מפרסמים, רומזים לכך שזה הפרויקט עליו הם עובדים כרגע. אלא שה״וושינגטון פוסט״ טוען שלא. למרות כל יחסי הציבור סביב מאדים, וסביב הקמפיין לגיוס מתנדבים לטיסה המאוישת הראשונה למאדים, נאס״א לא מסוגלת להביא אף אסטרונאוט לכוכב הלכת הכי קרוב לכדור הארץ לפני 2030, וממילא זה בכלל לא נמצא באג׳נדה התקציבית שלה. נאס״א אמנם מפתחת טכנולוגיות לחקר כוכבי הלכת, אבל כרגע אין לה בכלל את יכולת השיגור למאדים. אם בני אדם יגיעו למאדים בעשור הקרוב זה יקרה על ידי יזמים פרטיים, ביניהם אילון מאסק וריצ׳רד ברנסון, שהקימו תוכניות חלל עצמאיות (למאסק יש אובססיה פרטית עם מאדים, ונדמה כרגע שהוא הבנאדם שהכי רוצה להיות האיש הראשון על מאדים. נראה שיש לו גם את הכסף להגשים את זה).
******
זו לא הפעם הראשונה שהתרבות על כדור הארץ מפתחת אובססיה עם מאדים. איכשהו, דווקא הכוכב הזה – אולי בגלל קרבתו לכדור הארץ, בסך הכל 55 מיליון קילומטרים בנקודה הכי קרובה בין הכוכבים – מצליח לנקז אליו הכי הרבה רגעים של אימה, אבל גם של תקווה. החל מפלישת מפלצות המאדים של ה.ג׳ וולס ב״מלחמת העולמות״ ועד ל״זכרון גורלי״ של פול ורהובן (ופיליפ ק׳ דיק), מאדים היה כוכב שייצג לרגעים מוות והשמדה, ולרגעים אפשרות לחיים חדשים מחוץ לכדור הארץ.
בשנות החמישים, התייחס הפילוסוף הצרפתי רולן בארת לקדחת המאדים של בני תקופתו. המאמר, ״אנשי מאדים״ (המופיע בספר ״מיתולוגיות״ בתרגום עידו בסוק), מנסה לפצח את שני הקטבים ביחס למאדים. מצד אחד, אורסון וולס מצליח לייצר היסטריה עולמית כשהוא משדר תסכית חי על פלישת חיזרים מהמאדים; מצד שני, עיתוני שנות החמישים מלאים דיווחים רציניים לחלוטין, חובקי עולם, על אנשים שרואים ומתעדים צלחות מעופפות, שבהן – כך כולם משוכנעים – מצויים אנשי המאדים, שבאו לבלוש אחר החיים בכדור הארץ. בשנות החמישים המילה ״Martian״ היתה נרדפת למילה ״חיזר״ או ״חוצן״ באשר הוא. בארת זיהה, עם לא מעט ציניות והומור, שימי החרדה מפני בני המאדים בוודאי קשורים לחרדה מפני עליית הקומוניזם וברית המועצות – חרדה מפני ענק אדום אחד, באה לידי ביטוי בחרדה מפני ענק אדום אחר. זו פאניקה הקשורה מהאיום ממלחמה אטומית. ״היא מניחה את קיומו של על-טבע במפלס השמים משום שהאימה הבינגושית היא ׳בשמים׳״, הוא כתב.
אבל לעומת ימי החרדה האדומה, שנות החמישים, על פי בארת, מאופיינות במה שהוא קורא לו ״פסיכוזה״: לא רק העובדה שאנשים רואים צלחות מעופפות, אלא שהמפגשים האלה זוכים לדיווחים רציניים בתקשורת ואנשים באמת האמינו שאלה הם חלוצי החלל של בני המאדים, שבאו לחקור את פני כדור הארץ. החיזר, אומר בארת, ״מגיע לכדור הארץ כמתבונן וכשופט״.
בארת מביא ציטוט של מלומד אחד שאמר בראיון שהצלחו המעופפות הן ״כלי רכב של גיאוגרפים ממאדים״, שבאו לסקור ולמפות את כדור הארץ. ועיתון אחר מליון בצרפת כתב שהעובדה שבני המאדים הצליחו להגיע לעליונות טכנולוגית המאפשרת להם להגיע אל כדור הארץ היא עדות מובהקת לכך שגם הם זכו להתגלות של ישו ושגם הם מאמינים באל אחד, כי לא יתכן ״שיצורים אלה יהיו עובדי אלילים״. בארת ראה בדיווחים האלה סימפטום ל״מיתוס הכפיל״. ההנחה של המלומדים והמאמינים היא שאם אכן יש חיים על המאדים הרי שהם חייבים להיות זהים לחיים שלנו: אם לנו יש גיאוגרפים, ודאי שגם להם, אם אנחנו מאמינים בישו, ודאי שגם הם. ״אך כאן, כמו תמיד, לכפיל יש יתרון – הכפיל הוא שופט״, כותב בארת.
60 שנה אחר כך, והמאדים ממשיך לייצר כותרות, אבל מצטרף אליו כפיל נוסף. פעמיים בשנתיים האחרונות דיווחו חוקרי נאס״א שהם איתרו כוכב לכת שהוא זהה לחלוטין לכדור הארץ (השני היה אפילו זהה עוד יותר מהראשון). זה גם היה הרעיון מאחורי הסרט ״בין כוכבים״: המסע בין חורי תולעת, זמנים ומימדים, לעשות אודישנים לכוכבי לכת הדומים או הזהים לכדור הארץ. הפעם בני האדם הם בתפקיד החיזרים השופטים, ולכאורה יש מאחורי התגליות האלה מסר מרגיע: יש לאן לברוח במקרה שכדור הארץ יגיע אל נקודת החורבן שלו. אבל אני נעזר ברולן בארת כדי להבין שיש גם עניין עמוק יותר, ושבני כדור הארץ עדיין מחפשים את הכפילים שלהם אי שם בחלל. המסר הסמוי הוא שאם יש כוכב לכת הזהה בכל לכדור הארץ, בוודאי שיש שם תרבות הזהה בכל לזו של כדור הארץ, ואם כך, אולי הם הצליחו להבין משהו שאנחנו לא יודעים. כדור הארץ הוא מקור האכזבה, הכוכב שהפך לאויב שלנו, אותו הרסנו. התקווה לחיינו נמצאת בכוכבים.
החידוש בשלושת הסרטים החדשים שהחזירו את מסעות החלל (האמריקאים) לתודעה, לכותרות ולטבלאות שוברי הקופות, הוא שאם סרטי מדע בדיוני הקדמונים עסקו במפגש בין תרבויות, הרי שכעת אלה שלושה סרטים שבהם אנחנו פוגשים אסטרונאוט כשהוא לבדו: סנדרה בולוק לכודה בחלל החיצון, מתיו מקונוהיי תקוע על כוכב לכת קפוא, מאט דיימון מקורקע למאדים. הגיבור צריך לפגוש לא את ״האחר״ (החיזר) אלא את עצמו. וגם זה מתיישב עם תובנותיו של בארת שכתב ״אחד האפיונים החוזרים בכל מיתולוגיה זעיר-בורגנית היא חוסר היכולת לדמות את ׳האחר׳. האחרות היא המושג המעורר יותר מכל את סלידתו של ׳השכל הישר׳״.
ולכן, סרטי המדע בדיוני עוברים תהליך של רדוקציה: מהחיזר השונה אך הקטלני, אל החיזר הזהה והידידותי, אל היעדרם של חיזרים בלבד. אין יותר ״אחר״ יש רק ״אני״.
כל אחד מהסרטים האלה הציע הרפתקאה אחרת, ואולי אף מוסר השכל שונה. אבל בין אם זו סנדרה בולוק בחלל או מט דיימון במאדים, המסקנה הברורה שעולה מהסרטים האלה היא שעדיף להישאר בבית.
=========================
*) תזכורת. המפיצים הישראליים של הסרט ״The Martian״, המבוסס על הספר ״לבד על המאדים״, כה חששו מהזיהוי שלו כסרט מדע בדיוני המתרחש על מאדים – כמה מהכשלונות הגדולים ביותר של השנים האחרונות היו של סרטים שהתרחשו במאדים, ובראשם ״ג׳ון קרטר איש המאדים״ – שהם העלימו כל זכר למילים ״חלל״ ו״מאדים״ משם סרטם (תוך התעלמות מההצלחות הגדולות בישראל של ״כוח משיכה״ ו״בין כוכבים״) והעניקו לו תרגום מחפיר ומעליב. אנחנו מעדיפים להתעלם מהאונס התרבותי שזכייני האולפנים מבצעים ביצירות שהם מקבלים לידם ולדבוק בשמו המקורי של הסרט. הקוראים הנבונים יבינו במה מדובר.
