״לאהוב אותה״. ליד הים של ניו ג׳רזי

״לאהוב אותה״ (Freeheld)

את שנת 2015 פתחנו עם ״עדיין אליס״, בו גילמה ג׳וליאן מור חולת אלצהיימר. על התפקיד הזה זכתה מור באוסקר הראשון שלה. אנחנו חותמים את השנה עם ״לאהוב אותה״, בו מגלמת מור חולת סרטן, תפקיד שבוודאי יעניק לה מועמדות נוספת לאוסקר. אנחנו מאחלים למור רפואה שלמה ומייחלים ליום שבו היא תצא מהשלב החולני של הקריירה שלה, שהופך את נוכחותה בסרטים לתמרור אזהרה מפני מורבידיות בלתי נמנעת. ג׳וליאן מור היא שחקנית כבירה, המריל סטריפ של הדור שלנו, אבל ברגע זה לפגוש אותה על פוסטר של סרט הוא אירוע משמח כמו לפגוש את מלאך המוות. שמח לא יהיה שם.

“לאהוב אותה״, שביים פיטר סולט על פי תסריט מאת רון ניסוויינר (מי שכתב את ״פילדלפיה״), מבוסס על הסיפור האמיתי שכבר תועד בסרט התיעודי ״Freeheld״ מ-2007, וזכה לכיסוי מאסיבי בתקשורת בעולם. זה סיפורה של לורל הסטר (ג׳וליאן מור), שוטרת מניו ג׳רזי, שאחרי שנים של לחימה בפשע ובפושעים, מגלה שבסוף ימיה עליה להילחם בממסד ובדעות קדומות. מרגע שהיא מאובחנת כחולה סופנית בסרטן, היא יוצאת למאבק נגד ראשי המחוז, שיאפשרו לבת הזוג שלה, סטייסי, לקבל את הפנסיה שלה אחרי מותה, בדיוק כפי שבני ובנות הזוג של השוטרים האחרים, הסטרייטים, מקבלים. חברי מועצת המחוז, במה שנראה כמו שילוב בין שמרנות ביורוקרטית ובין ריאקציונריות דתית, מסרבים לבקשתה, מה שמוביל לתחילתו של מאבק ציבורי נגד מחוז אושן ומדינת ניו ג׳רזי כולה, מאבק שבסופו של דבר הביא לכך שניו ג׳רזי הפכה לאחת המדינות הראשונות בארצות הברית שהתירו נישואי להט״בים.

בעולם התל אביבי הליברלי שלי, יש משהו מאוד ברור מאליו בסיפור של ״לאהוב אותה״, הקורא להענקת זכויות שוות לבני אדם באשר הם, ובכל זאת זה עדיין סיפור מעורר השראה, בכך שמאבקה של הסטר, בסופו של דבר, חצה מגזרים והביא לה תמיכה ממקומות בלתי צפויים. פיטר סולט מביים סרט עלילתי ונותן לו קנה מידה זעום מימדים כשל סרט תיעודי, ואולי מפספס את האפשרות להפוך את ״לאהוב אותה״ לסרט שהוא המנון – מה שג׳ונתן דמי בהחלט עשה ב״פילדלפיה״, שהיה מורכב בדיוק מאותם חומרים. סולט וניסוויינר מתארים מציאות שבה העניין הלהט״בי כבר כמעט נראה מוסדר ובורגני. הסטר אמנם מקפידה לשמור את זהותה המינית עמוק בארון, בעיקר מחשש לפגיעה במעמדה ובקידומה במקום כה גברי ושמרני כמו המשטרה, אבל בשאר הזמן נדמה שאין לה ולבת זוגה בעיה להסתובב ברחוב, לחתום על הסכם חיים משותפים, לרכוש בית ולחיות יחד. וזה אולי העניין: הסרט מציג מציאות שבה פחות או יותר הומואים באמריקה כבר יכולים לחיות בתוכה. אבל לא למות. המוות נותר הקיר בו הזהות המינית שלהם מתנגשת בו. ״לאהוב אותה״ הוא סרט על המאבק לשמור את הזהות המינית גם אחרי המוות.

את המראה התיעודי סולט משיג באמצעות הצלמת שלו, מריס אלברטי, שאמנם התחילה את דרכה בתור הצלמת הקבועה של טוד היינז, התמיד מסוגנן, אבל היא בעיקר צלמת דוקומנטרית (וגם צילמה את סרט האיגרוף ״קריד״, שיגיע בקרוב לישראל). המינוריות של ״לאהוב אותה״ הופכים אותו אמנם לסרט קטן וצנוע, אבל גם ליצירה קצת בינונית, של במאי שממש מבועת משימוש ברגעי שיא רגשיים ושומר כל הזמן מרחק. לכן, בכל פעם שהסרט נותן לנו הצצה קטנה אל רגש הוא מצליח להיות אפקטיבי לרגע. זה קורה למשל בסצינות מלאות החיים של סטיב קארל, בעצמו הברקת ליהוק לא צפויה בסרט כזה, המגלם אקטיביסט יהודי גיי שהופך את המאבק האישי של השוטרת נגד מעסיקיה לאירוע תקשורתי שמתחיל בזירה המקומית ואז מגיע לכותרות הלאומיות והבינלאומיות. נקודת מפנה עלילתית נוספת מעניקה לסרט את הקתרזיס הרגשי היחיד שלו, שממש מציל את הסרט מלהפוך לתבשיל לחלוטין נטול תבלינים, אותם הוא מפזר מאוד מאוד במשורה – למשל עם פסקול לירי אבל מפתיע באפקקטיביות שלו מאת האנס זימר וג׳וני מאר (גיטריסט הסמיתס), ששיתוף הפעולה הקודם שלהם היה ב״ספיידרמן המופלא 2״, או בגיוסה של מיילי סיירוס לשיר את שיר הסיום של הסרט (ובכך, הפיכתה לגיי אייקון). סולט מביט בדמויות, בסיטואציה, מנסה להישאר נאמן לאמת, ובורח מכל בחירה שנותנת לסרט נפח, משקל ונוכחות הוא משאיר את סרטו קטן, נטול כריזמה וכמעט בלתי מורגש. ״לאהוב אותה״ הוא מאותם סרטים שלעד ישובצו תחת רובריקת ה״חשובים״ ולא ״הטובים״. אבל אלן פייג׳ נהדרת.

הנה מיילי סיירוס מתוך ״לאהוב אותה״:

״ליד הים״. לאהוב אותו בצרפת

״ליד הים״

את שנת 2015 פתחנו עם ״לא נשבר״, סרטה השני של אנג׳לינה ג׳ולי כבמאית, סרט מלחמה גדול מימדים ומרובה דמויות. אנחנו חותמים את השנה עם ״ליד הים״, סרטה השלישי של ג׳ולי כבמאית, דרמת יחסים קאמרית לארבע דמויות. ״ליד הים״ הוא סרט שברגעיו הטובים ביותר מייחל להיות בינוני, אבל מרתק לעיין בו, כי הוא משקף מה קורה בתוך ראשה של אנג׳לינה ג׳ולי. הרי הזוג ג׳ולי ופיט הם מקודקודי הוליווד. היא הופכת סרט כמו ״מליפיסנט״ ללהיט, הוא הופך את ״מלחמת העולם z״ לשובר קופות. שניהם עשירים ומפורסמים כי הם מסוגלים לייצר לאולפנים הגדולים הרבה מאוד כסף. אבל אם תשאיר אותם לבד בחדר ותבקש מהם שיפנטזו על סרט שהם רוצים לראות או לעשות, זה לא יהיה האגדות של דיסני או הזומבים של סוני, אלא הם יפנטזו – כך מתברר – על סרטים צרפתיים. לכן, ״ליד הים״ מתרחש בשנות השבעים בעיירה צרפתית קטנה שמחייבת את הזוג פיט וג׳ולי לא רק לשהות בצרפת, אלא גם לדבר צרפתית בחלקים ניכרים של הסרט. ג׳ולי מגייסת את הצלם כריסטיאן ברגר (״סרט לבן״) ואת המלחין גבריאל יארד (״הפצוע האנגלי״), כי אלה המרכיבים של יצירת מופת בעיניה. והתסריט שהיא כתבה הוא כמו קוקטייל בין ״מי מפחד מווירג׳יניה וולף״, ״הטנגו האחרון בפריז״ וכדור שינה.

כמו ״מי מפחד מווירג׳ינה וולף״ זו דרמה חומצית על זוג של אנשי ספר אינטלקטואליים שמנסים להתאושש מטראומה משפחתית והם עושים את זה על ידי אלכוהול ועלבונות הדדיים. כשהם מתיידדים עם זוג נשוי צעיר, הם מנסים להחריב את הזוגיות שלהם גם. כמו ״הטנגו האחרון בפריז״ זה סרט שבו זוג נמצא רוב הזמן בדירה אחת, ומנסה להתגבר על יגון באמצעות תסבוכים מיניים. אבל להבדיל משני הסרטים פורצי הדרך ההם, ״ליד הים״ הוא שכתוב באופן פחדני, שלא מעז ללכת לשום קצה. זה סרט ארוך מאוד, למעלה משעתיים, שבו הדברים הכי נועזים שקורים הם שתיית פסטיס ומקלחת. ג׳ולי מאוהבת בקולנוע באמריקאי והאירופאי של שנות הששים והשבעים, אבל אין לה את האומץ – וצריך להודות, את הכשרון – להתקרב לסרטים ההם, ששורטים ומצלקים את צופיהם ללא תקנה. אחרי שלושה סרטים אין מנוס מלקבוע שהדבר שאנג׳לינה ג׳ולי הכי זקוקה לו בעולם הוא במאי.

מה שמעלה את השאלה: בשביל מה היא עשתה את הסרט הזה? כאן, אפשר רק לנחש ולהיגרר לפסיכונליזה של היוצרת על ידי יצירתה. זה סרט שמתאר דינימיקה זוגית בין בני זוג בעקבות בשורה מרה, והוא מבוצע על ידי בני זוג שלפני שנתיים בישרו בתקשורת על בהלת הסרטן שאחזה בהם, ושהובילה את ג׳ולי לסדרת ניתוחים מונעים רדיקליים למדי. ואכן, נראה ש״ליד הים״, העוסק בזוג עם בעיות פוריות, הוא הטיפול הזוגי הפרטי של שני אנשים, שכנראה לא מסוגלים לתפקד בלי שהעולם יתבונן בהם, יציץ לתוך חדרם, בסרט שההצצה הוא המוטיב המרכזי בו. הרבה אמנים יוצרים את יצירתם כתראפיה, הבעיה היא שכל אנשי הצוות הכי טובים בעולם, וכל ההשפעות והציטוטים הכי נכונים, וכל היומרות הכי מעוררות הערצה, כל אלה לא מצילים את ״ליד הים״ מלהפוך לסרט שהוא לא פחות מכמעט איום.

ציוץ