13 דצמבר 2015 | 00:40 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

״היורד למעלה״, ביקורת

״היורד למעלה״. זה שעולה...

״היורד למעלה״. זה שעולה…

 

לפני הכל: דיברתי על ״היורד למעלה״ בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה (שכלל גם סיכום שנה מוזיקלי). התנצלות נבוכה: בתחילת הקטע אני קורא לסרט שוב ושוב ״העולה למעלה״, אין לי מושג למה. אנא סלחו לי. האזינו או הורידו כאן

בדקו את עצמכם: האם תאהבו את ״היורד למעלה״? אני יכול לפתות אתכם בדרכי ערמה ולספר לכם שהסרט צולם ונערך על ידי הצלם והעורך של ״אפס ביחסי אנוש״, אבל זה יהיה לא הוגן. ״היורד למעלה״ אינו סרט ל-600,000 איש, הוא סרט בוטיקי קטן, סוד ליודעי דבר, סרט שמי שיגיע אליו מכוונן ליצירה חכמה ושנונה, שמאתגרת את המוסכמות הנראטיביות של הקולנוע המיינסטרימי, ייצא ממנו מואר. אז איך תדעו אם סרט הביכורים של אלעד קידן, ואחת החוויות הקולנועיות החכמות, המבריקות ויוצאות הדופן של העת האחרונה, הוא עבורכם? עצרו הכל וקחו לכם 36 דקות לצפות ב״המנון״, סרט הגמר של קידן מבית הספר סם שפיגל ב-2008, אחד מסרטי הסטודנטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, והסרט הישראלי עד כה שזכה בפרס הראשון בתחרות הסטודנטים של קאן, הסינפונדסיון. הנה הוא במלואו:

אני מקרין את הסרט הקצר הזה בכל שנה לתלמידים הקולנוע שלי (לצד ״תורת המידות״, סרטו הקצר של יגאל בורשטיין) כשאני מדבר איתם על ז׳אק טאטי ועל השפעתו על עולם הקולנוע של ימינו (גם ״ביקור התזמורת״ ו״ההתחלפות״, סרטיו של ערן קולירין, שמשהו מהאווירה שלהם נמצא גם ב״היורד למעלה״, נמצא שם). התגובות זהות בכל שנה: 30 אחוז מהתלמידים נוטשים את הכיתה. 20 אחוז נרדמים. 40 אחוז מגלגלים עיניים ורוטנים בכעס שהם לא יכולים לעמוד בזה. אבל בכל שנה יש אחד שרואה את הסרטים האלה ועיניו מאירות. ואני יודע שהאחד הזה, הוא יהיה במאי.

המשותף לקידן ולטאטי הוא המבט המרוחק. אנו נמצאים בלונג-שוט, עוקבים אחר הדמות המרכזית מרחוק. אנחנו רגילים בקולנוע שהשוט הרחוק הוא רק ההקדמה, בניית הלוקיישן, establishing, ומכאן נעבור לקלוז-אפ שיכוון אותנו לאן להסתכל, יסביר לנו מה קורה. אבל אצל טאטי וממשיכי דרכו, השוט הרחוק הוא-הוא העיקר. זה שוט שמלמד אותנו להתבונן. איפשהו בתוך התמונה הזאת, בה האנשים מתגמדים אל מול הנוף, איפשהו, משהו קורה. נקבל לכך רמזים בפסקול, שדווקא מוקלט כתקריב. יהיה עלינו הצופים להתרכז, לשוטט במבטינו, ולחפש מה קורה בשוט. איפה מתרחשת העלילה. טאטי קרא לזה ״קולנוע דמוקרטי״: הרשות ניתנת לנו להביט לאן שנרצה, בלי שהבמאי יכפה עלינו להתמקד דווקא בדבר אחר. אבל איפשהו שם, משהו קטן קורה. משהו קטן ואנושי, מחווה קטנה. זהו קולנוע של מחוות קטנות. קידן מלמד אותנו לשים לב, להסתכל.

...וזה שיורד

…וזה שיורד

״היורד למעלה״ לוקח את הרעיון הבסיסי של ״המנון״ ומכפיל אותו. ב״המנון״ זהו איש אחד, בדרכו אל המכולת, יורד במורד גבעה ירושלמית. אנחנו מתבוננים בו מרחוק ובאינטראקציה האגבית שלו עם האנשים סביבו, ואז הוא חוזר הביתה, כלפי מעלה, ואז שוב יורד, ושוב עולה. ובכל פעם אנחנו מתקרבים אליו מעט, ובכל פעם האיש הזה – שהתחיל את יומו בתחושה של יאוש ומרה שחורה – מגלה את טוב הלב שבו. אם יש דבר אחד עיקרי שאני לוקח משתי יצירותיו של קידן, ״המנון״ ו״היורד למעלה״, זה את אהבת האדם הבסיסית שלהם, את העובדה שאלה יצירות מודרניסטיות, לעיתין מנוכרות בצורתן, אבל נטולות ניכור ביחסן אל הדמויות, נטולות בדל ציניות.

״היורד למעלה״ מצולם בחיפה, עיר הולדתו של הבמאי. שם, על צלע ההר שמחבר בין מרכז הכרמל ובין הנמל, יש סדרה ארוכה של גרמי מדרגות. ואותם מתכנן איש אחד (אורי, בגילומו של איתי טיראן) לרדת: הוא נקרא למילואים, אבל הוא לא רוצה ללכת, אז הוא מחליט לרדת ברגל אל הנמל, לעלות על אוניה. לברוח. בדרך הוא יפגוש כמה אנשים, רובם יעמתו אותו עם מוטיב הבריחה וההימנעות בחייו – אמו, חברתו לשעבר, חבר בעל פאב, מורה לשעבר, חבר ללימודים, חבריו למקהלה.

באותה שעה, עושה משה (אורי קלאוזנר) את אותו מסלול, אבל הפוך – מלמטה למעלה. בדרך הוא יפגוש אנשים שמהם הוא ילמד על ההחמצות בחייו – חבר עורך דין, הגננת שלו, מוכר במכולת. אבל דווקא הרגעים האקראיים, בהם שני האנשים נתקלים באירועיפ שלא קשורים אליהם, דוווקא הם מרכזים אליהם את לב הסרט. היכולת ולהביט ולהקשיב, למצוא פנכות קטנות של דרמה בסיפורים אגביים. זה הערך הגדול של שני סרטיו של קידן, בשניהם אנשים שיושבת עליהן מועקה, מוכנים להקדיש רגע לזולתם, להושיט יד, להטות אוזן, לשים לב.

למרות שיש משהו כמעט נטורליסטי בסרט, מעין תמונת נוף שבה מסתתרים כמה רגעי דרמה סמויים מן העין, וכשאני מביט במבנה יוצא הדופן והייחודי של ״היורד למעלה״, אני חושב שאולי זה בעצם מדע בדיוני. אחת הסצינות בפתיחת הסרט רומזת על כך. כשמשה, העולה, מבקר אצל חברו, עורך הדין הערבי, הלה מספר לו על רצונו לבנות מכונת זמן, אבל כזו שבה הזמן נע בתוך האדם. אולי הסרט הוא מעין מכונת זמן כזו, שבה אורי ומשה הם בעצם אותו אדם, אבל במדרגות שונות בחייו: האחד רווק, השני נשוי, אחד מתחיל את חייו, השני כבר בדימדומים, וכל מקום שבו האחד מבקר, השני כבר היה שם. אולי זהו סרט מסע בזמן, של דמויות שחיים שלמים עוברים עליהן במהלך בוקר אחד שבו הן עולות ויורדות במדרגות.

ואולי יש כאן משהו אחר. יש אהבה גדולה למילים ולספרים בסרט. אורי מנסה לכתוב ספר, והוא מקליט רעיונות ומכתמים על מכשיר ההקלטה הקטן שלו. הוא גם כנראה קורא כפייתי. בחנות ספרים הוא מיד מאתר ספר איזוטרי אותו הוא קרא ושולף ממנו פסקה משעשעת. במקום אחר הוא מצטט את ביאליק בעל פה. ואני תוהה האם קידן הוא גם מעין קורא-כל שכזה, כי את שני הרעיונות האלה – של המסע בזמן ושל העליות והירידות, כבר פגשתי פעם בספר. הספר הוא ״מכתב מאליהו״, מאת הרב אליהו דסלר. כרך ב׳. ראו: ״לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן״, נדמה לי שזה רעיון דומה למה שמציע החבר עורך הדין. וכמה דפים אחר כך כותב הרב דסלר: ״מצבו הפנימי של האדם עלול להשתנות מזמן לזמן, פעם לעלות, פעם לרדת, בתוך שטח מסוים, והקצוות האלה מגדירים את מדרגתו… נמצא שצריך להגדיר כל מדרגה לא כקו, אלא כשטח שבין שני הקצוות – העליון והתחתון – שביניהם מתנועעת הכרתו והתחזקותו הרוחנית״. האין זה תקציר, ניתוח וביקורת של ״היורד למעלה״?

ובכל זאת, פסקת ביקורת – ביקורת תומכת, אוהדת, מפרגנת: באופן משונה יש ב״היורד למעלה״ משהו פחות מלוטש מ״המנון״. למרות שהסרט מכיל מחרוזת של סצינות נפלאות, יש גם רגעים שבהם נדמה שהקונספט נשבר, שהסרט משייט בין רעיונות וסגנונות ולא מקפיד על אחידות. הפדנטיות של הכתיבה, לא תמיד נשמרת בבימוי. ונדמה לי שקל להבין גם למה: אם ז׳אק טאטי הוא באמת אחד מהמודלים לחיקוי של קידן, הרי שהמשאב הכי גדול שהיה לטאטי בבואו לביים את סרטיו הוא זמן (כלומר, כסף). כך כתב פרנסואה טריפו על טאטי ב״הסרטים בחיי״: ״יש במאי קולנוע שאינם מוכנים לערב את המזל בעבודתם, ומבקשים לפקח על יצירתם מא׳ עד ת׳ – לשלוט עליה, לצלם שוב שוט שהוחמץ, או סצינה שלמה שלא עלתה יפה, להחזיר את היצירה עשרים פעם אל שולחן העריכה. לכל אלה רק פתרון אחד: זמן, כל הזמן הדרוש, כל הזמן שבעולם״. את ״פלייטיים״, יצירת המופת הגדולה של טאטי, שהשפעותיה על ״היורד למעלה״ ניכרות, טאטי צילם במשך שנה. בעולם הקולנועי של ימינו מי שמתקרב לכך הוא הבמאי השוודי רוי אנדרסון, שעובד בשיטות הדומות לאלה של טאטי: לאט, ובתנאים של מעבדה סגורה. אם רוי אנדרסון היה מביים את ״היורד למעלה״, ולרגעים נדמה שהוא היה יכול, הוא היה בונה את כל צלע הר הכרמל באולפן. אבל בתנאי ההפקה של הקולנוע הישראלי אני מניח שלא ניתנו לקידן ולמפיקיו יותר מ-30 ימי צילום, וליצירת סרט כה מדוקדק, כה פורמליסטי, זה פשוט לא מספיק. לכן לצד סצינות נהדרות ודקות ניואנסים, יש כמה סצינות שנראות חפוזות יותר, טיוטה לסצינה שאולי עוד תתבצע בעתיד.

יש ערגה גדולה ב״היורד למעלה״. ערגה לעולם טרום פוסט-מודרני. זה ניכר בהיקסמות של דמותו של אורי ממילים, מסלידתו מריצופי הרחובות, המסתירים את האדמה ואת האספלט, את חיבתו לזמרת א-קפלה א-לה שנות הארבעים. זה ניכר בפריים המרובע של הסרט, שמזכיר את גודל המסך של הקולנוע ההוליוודי של שנות הארבעים (ושל הקולנוע הישראלי של שנות השמונים), וזה ניכר בפסקול שבו תשמעו את ביאליק ואת התרנגולים, ובתמונה שבה תראו, בחטף, מרחוק, את שושיק שני ואת נעמי פולני. יש ערגה, ולב, ואהבת אדם ושנינות רבה וגם שברון לב, בסרט שנראה כאילו הוא עצמו פועל מחוץ לזמן, מקום והגדרה.

הנה אלעד קידן זוכה בפרס אופיר על התסריט, ומספר על מפגש בין ביאליק ובין אביגדור המאירי. שאל ביאליק: ״התדע מהו הקונץ בחרוז העברי? להתחיל ׳מה טובו אהליך יעקב׳ ולא לסיים ׳משכנותיך ישראל׳״:

 

 

 

 

נושאים: ביקורת

5 תגובות ל - “״היורד למעלה״, ביקורת”

  1. איתן 13 דצמבר 2015 ב - 8:58 קישור ישיר

    את הביקורת שלך על Fish Tank של אנדיראה ארנולד (שפורסמה כאן בסוף ינואר 2010) פתחת כך:

    כבר בתחילת הסרט, הרגשתי מבולבל. למה אנדריאה ארנולד בחרה לצלם את סרטה בפריים מרובע קטן, במקום בפריים מלבני רחב, כמו שרוב הסרטים מאז 1950 נוהגים? אני מניח שיש איזושהי אג’נדה סביב הבחירה הזאת, אולי משהו שקשור ברצון להיות אנטי-ראווה, לשמור על מימדים קטנים, אבל הבחירה הזאת, עוד לפני שראיתי דקה מהסרט, כיבתה אותי לגמרי. היא היתה עבורי אנטי-קולנוע

    אז תגיד, פרופורציות הפריים הלא קונבנציונליות של “היורד למעלה” לא עצבנו אותך? כי לי הם הביאו את הסעיף. וביחד עם “מאמי” הנורא של קסאוייה דולאן, זה מסתמן כאופנה נלוזה.

    • יאיר רוה 13 דצמבר 2015 ב - 10:43 קישור ישיר

      כשהסרט טוב, הכל טוב בו. שהסרט מעצבן, הכל מעצבן בו. האם הייתי מעדיף ש״היורד למעלה״ יהיה בסינמסקופ או אפילו באיימקס? בוודאי שכן (אני מהמר שגם הצלם ירון שרף, שלדעתי מצלם כמעט תמיד אך ורק במסך רחב). אבל אחרי שראיתי את הסרט, הבנתי את קנה המידה אליו שואף הבמאי. אני הייתי בוחר אחרת, אבל זה לא הסרט שלי. (ב״מאמי״ פורמט הצילום הסביר את עצמו בסוף הסרט, אבל היה צריך לסבול שעה וחצי כדי להגיע לרגע שבו התעלול של הבמאי נחשף. רוברט רדפורד עשה את זה בעשר הדקות הראשונות של ״הלוחש לסוסים״).

  2. אלון 13 דצמבר 2015 ב - 13:34 קישור ישיר

    סרט נפלא, מרגש, אנושי מאוד ומלא התבוננות. יש משהו מרשים ביכולת של הבמאי לבטא עולם אינטלקטואלי ורגשי באופן מחובר כל-כך לחיים. יש בישראל נטייה לבוז לכל מה שמריח אינטלקטואלי או ״פילוסופי״ אז דווקא בגלל זה ההישג של הסרט מרשים פי כמה – הוא גם מאוד ישראלי וגם מאוד לא עסוק בניסיון לרצות או לשעשע – אלא מסתכל ישר לתוך המאבק העמוק של כל אדם – החיפוש אחר משמעות ורוח, מבלי להסתיר את זה בנרטיב דרמטי ו״מרגש״. ובתוך כל זה, יש רגש גדול.

  3. ניר 14 דצמבר 2015 ב - 12:22 קישור ישיר

    אהבתי מאוד את הסרט, פחות אהבתי את תצוגת המשחק המזעזעת של איתי טיראן. הוא ממשיך להיות שחקן תאטרון רק שהפורמט לא מתאים למשחק המוגזם והאובר דרמטי שלו.

  4. x 16 דצמבר 2015 ב - 9:53 קישור ישיר

    סרט נהדר. אבל חוץ מטאטי ואנדרסון שאתה מציין, נדמה לי שיש כאן גם לא מעט השפעה ישראלית. זה הזכיר לי את הסרטים של יגאל בורשטיין, לפחות בצד הרעיוני, פחות במבנה והקומפוזיציות. זה השילוב בין רעיונות גבוהים למציאות היומיומית, הקטנה והאנושית. זה היה באושר ללא גבול, מכתבים לפילציה, זמזום ועוד… למדתי אצל בורשטיין ויש לי תחושה שהוא רואה את הסרט הזה עם חיוך גדול.

    ===================
    רוה ל-x: לחלוטין. שים לב שיגאל בורשטיין מוזכר בטקסט. יש קשר. אני גם מזהה השפעות של פרלוב על הסרט (גם פרלוב בתיעודי וגם פרלוב של ״הגלולה״). בקיצור, סרט עשיר מאוד במורים משובחים.


השאירו תגובה