במהלך סוף השבוע, בשעה שהמחשב שלי כבוי אבל מסביבי חברים ועמיתים חוגגים יום הולדת 69 לדיוויד בואי בספיישלים ובמרתונים, נזכרתי בכל מיני תובנות שהיו לי לגביו ושחשבתי לרכז גם, לכבוד הפסטיבל אד-הוק שנוצר – יום הולדת ואלבום חדש. ואז הבוקר הבשורה: דיוויד בואי הלך לעולמו אחרי 18 חודשי מאבק בסרטן. אז רגע, התמונות השמחות והאלגנטיות שמציגות איש צעיר ובריא לגילו שהופצו עם השקת האלבום – אלה תמונות ישנות? ואיך יצא התזמון הזה עם האלבום, יום ההולדת ויום הפטירה? צירוף מקרים מקאברי מהשמים, או תזמון מתוכנן על ידי בואי עצמו? לא משנה מה התשובה הנכונה, התובנה היא שדיוויד בואי, מיומו הראשון בביזנס, היה איש של שואו. של בניית תדמיות ומכירתן.

בגיל 12-13, כשמתחילים לגלות מוזיקה, אני גיליתי את בואי דרך ״Scary Monsters״ ודרך ״The Lodger״, ובמקביל – ואולי אף בזכותו – התוודעתי לשני האנשים שיהפכו למעין אבססיה שלי: בריאן אינו ורוברט פריפ. האלבום הראשון ששמעתי של בואי נפתח כך, עם הגיטרות של פריפ:

תובנה א׳: יש לי תיאוריה כזאת, מאוד לא מדעית ואולי מאוד לא נכונה על אנשים. אנשים, בייחוד בעסקי השעשועים, עסוקים בתדמיות וזהויות, ולכן אף פעם אי אפשר לדעת איפה הם נגמרים ואיפה מתחילה הפרסונה שלהם. לכן, מי שרוצה לדעת איך נראה האדם בביתו, שיסתכל על הילדים שלו. הם ספגו את האבא בבית, בלי מצלמות, בלי יחצנים, הם שיקוף של החיים שהם ספגו בבית. והבן של דיוויד בואי, דנקן ג׳ונס, הוא במאי קולנוע, ועוד מוכשר למדי, ועוד כזה שנמשך בסרטיו למדע בדיוני ופנטזיה (סרטו הבא הוא הפקת ענק על פי משחק המשחק ״וורקראפט״). מה שגורם לי להבין שעם כל הכבוד למוזיקה בית משפחת בואי היה בית של סרטי מדע בדיוני. זה אולי לא אמור להפתיע אותנו בהתחשב שבואי עצמו כיכב ב״האיש שנפל מכוכב אחר״ וששר שירים כמו ״Space Oddity״, על מייג׳ור טום שתקוע בחלל, ״חיים במאדים״, ״מפלצות מפחידות״. נראה שזו היתה הדיאטה התרבותית אותה אכל ושאותה הזין את בנו (שנולד בשם זאווי בואי, ואחר כך החליף אותו לדנקן ג׳ונס, שישמע יותר כמו שמו המקורי של אביו, דיוויד רוברט ג׳ונס). הדיאטה הזו של בואי תמשיך לנצח. כשמט דיימון מגלם אדם תקוע על מאדים, אתם יכולים להתחיל לדמיין כמה שירים של בואי יכולים להגיע תכף בפסקול. לבסוף הגיע השיר הזה:

תובנה ב׳: תקשיבו ל״Walk On The Wild Side״ של לו ריד, שבואי הפיק. הוא היה מפיק מוזיקלי מדהים, רב המצאות. את הטריק שלו שם עם זמרות הרקע למדתי שנים אחר כך בבית הספר לסאונד של יואב גרא. מפיקים וטכנאי סאונד העריצו אותו.

תובנה ג׳: אני לא יודע אם אהבתי את בואי כשחקן קולנוע, או אם התפעלתי ממנו כל כך כשחקן, אבל כן אהבתי את הסרטים שהוא שיחק בהם: ״חג שמח מיסטר לורנס״, ״יוקרה״ ובעיקר ״המבוך״ של ג׳ים הנסון.

תובנה ד׳: הסרט הכי טוב של דיוויד בואי לא היה בהשתתפותו. זה ״ולווט גולדמיין״ שהוא הסרט של טוד היינז שאני הכי אוהב (יותר מ״קרול״). מבוסס על השיר הזה:

וכך נגמר האלבום הראשון של בואי שאי פעם שמעתי וקניתי:

מייג׳ור טום הגיע הביתה. בון וויאז׳, דיוויד בואי. היה כיף.

ציוץ