אטורה סקולה, הבמאי האיטלקי האהוב שהלך אמש לעולמו

האם אתם זוכרים את הימים שבהם אטורה סקולה היה אחד הבמאים הכי אהובים ומשפיעים בישראל? הבמאי האיטלקי, שהלך לעולמו אתמול בגיל 84, קצת נשכח בשנים האחרונות, וסרטיו לא מופיעים ברשימות ״הסרטים הכי טובים בעולם״, אבל נדמה לי שאם תשאלו כל חובב קולנוע ישראלי ואירופאי בן 40 ומעלה מה היו הסרטים שהכי אהב בצעירותו, יש סיכוי שלא מעט מסרטיו של סקולה דווקא יככבו ברשימה. כמי שהתחיל לפקוד את הסינמטקים באמצע שנות השמונים, סרטיו של סקולה היו עניין גדול. ״אהבנו כל כך״, סרטו מ-1974, היה למעשה מבוא לאהבת קולנוע (ובאופן ספציפי לקולנוע האיטלקי). סרטו ״משפחת המלוכלכים״, לדעתי, הוא אחד הסרטים שהכי השפיעו על הקולנוע הישראלי של שנות השבעים, וההוכחה שסרטי בורקס יכולים גם להיחשב לאיכותיים (זו היתה טענה שגורה בפי קולנועני שנות השבעים כלפי המבקרים: איך ייתכן שאתם סולדים מ״לופו״ ומ״משפחת צנעני״ אבל מריעים ל״משפחת המלוכלכים״, שהרי אלה בדיוק אותם סרטים?). סרטו הבא, ״יום מיוחד״, הוא כנראה זה שיישאר הכי מפורסם שלו, בגלל ההתמודדות שלו עם שיתוף הפעולה בין איטליה הפשסיטית וגרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה, סיפור אנושי קטן ומשני, בין שני אנשים פשוטים, המתרחש ביום שבו היטלר הגיע לבקר את מוסוליני (הסרט הזה, שזכה בגלובוס הזהב לסרט הזר, היה מועמד לאוסקר לצד ״מבצע יהונתן״ של מנחם גולן ו״תשוקה אפילה״ של לואיס בונואל וכולם הפסידו ל״כל החיים לפניו״, הסרט הצרפתי של הבמא הישראלי משה מזרחי).

קולנוע לב ופסטיבל ירושלים הוקמו בצלמם ובדמותם של סרטיו של סקולה, שהיו השילוב המושלם בין ארט האוס איכותי ובין נגישות רגשית, כמעט קיטשית. ובכנות, סרטיו היו יפהפיים (נדמה לי שמשפחת שני ומשפחת שפירא העבירו את רוב שנות השמונים בלריב על זכויות סרטיו, כי סרטיו התאימו באופן מושלם לפרופיל קהלי היעד שלהם). ״הנשף״ היה סרט הפתיחה הראשון של פסטיבל ירושלים ורוב סרטיו משנות השמונים הפכו לאירועים קולנועיים שעל בני התרבות אסור להחמיצם: ״המשפחה״, ״ספלנדור״ ו״מסעו של קפטן פריקאסה״. ומאז, סרטיו נעלמו ממסכי הקולנוע בארץ ושמו קצת נשכח. בפעם האחרונה פגשנו אותו בפסטיבל חיפה ב-2013 עם סרט תיעודי יפה, אך טריוויאלי, על פדריקו פליני, ועל החברות שהיתה בין שני הבמאים האלה עוד כשעבדו יחד בעיתון ברומא. עכשיו כשאני כתב עליו ונזכר בו, אני נתקף געגועים לכמה מהסרטים האלה, שיהיה מסקרן כעת לצפות בהם שוב. במבט לאחורף אחרי שנים שלא חשבתי עליהם, אני נזכר כמה אהבתי בזמן אמת את ״המשפחה״ ואת ״קפיטן פריקאסה״.

״הנשף״ של אטורה סקולה. היה שלאגר בישראל של 1983

=========================

פסטיבל ברלין ממשיך להעיק עם טפטופי תוכנייה מדורגים, והפעם התוכנייה למסגרת הפורום, המוקדשת לסרטים הקטנים והאלטרנטיביים יותר. כשהייתי בעבר בפסטיבל ברלין, סרטי התחרות והפנורמה הם אלה שעשו כותרות, אבל דווקא סרטי הפורום היו המעניינים יותר והפחות צפויים, מקום טוב לפגוש יוצרים בתחילת דרכם. תוכניית הפורום שפורסמה אתמול מכילה גם כמה שמות מקומיים:

״בין גדרות״ של אבי מוגרבי

• ״אינרציה״, סרט הביכורים המעט משונה של עידן חגואל, שראיתי בפסטיבל חיפה. חגואל הוא בוגר מכללת ספיר, שכבר הכניסה סרט קצר לתחרות, את ״צומת הרוחות״ של רותם מורט.
• ״פה ולא שם״, סרטה התיעודי של דנאי אילון (המוגדר בתוכניה כהפקה קנדית). גם הסרט הזה כבר הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום ובפסטיבל חיפה.
• ״בין גדרות״, בכורה עולמית לסרטו התיעודי החדש של אבי מוגרבי, העוקב אחר הפקת תיאטרון ניסיונית במתקן חולות. אבי מוגרבי, דיווחנו, יהיה אחד השופטים בתחרות הסרט הקצר בברלין.
• ״A Magical Substance Flows into Me״, פרויקט ניסיוני של האמנית הפלסטינית-ירושלמית-גרמניה, ג׳ומנה מאנה, בוגרת בצלאל.

ובינתיים פורסמה התוכניה הסופית והמלאה של סרטי התחרות הרשמית בברלין. ספייק לי והאחים כהן מוקרנים מחוץ לתחרות. דניס קוטה, לב דיאז, ג׳ף ניקולס, מיה הנסן-לאב, אנדרה טשינה, אלכס גיבני ותומס וינטרברג יציגו את סרטיהם החדשים. השנה אין שם בתחרות הרשמית אף נציגות ישראלית. אלא רק בפנורמה, בפורום ובמסגרות משנה.

========================

הנה פודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. החצי הראשון מוקדש ל״האיש שנולד מחדש״, ולמה אני חושב שזה סרט כביר; החצי השני מוקדש ל״ספוטלייט״, סרט טוב מאוד אבל שלחלוטין הולך לאיבוד מול העוצמה הכבירה של ״האיש שנולד מחדש״ (ובכל זאת, הוא עשוי להיות זה שיזכה השנה באוסקר), ובעיקר מסע בין הפסקולים והשירים של ריוצ׳י סאקאמוטו, המלחין של ״האיש שנולד מחדש״ (וזוכה האוסקר על ״הקיסר האחרון״). האזינו או הורידו כאן

====================

כותרת מעניינת מאמריקה: אתר חדשות הקולנוע ״אינדי-ווייר״ נקנה על ידי המו״ל ג׳יי פנסקי, שכבר רכש את ״דדליין הוליווד״ ואת ״וראייטי״. פנסקי התחיל לכבוש טריטוריות בעולם חדשות הקולנוע כשקנה את אתר החדשות של ניקי פינק, ״דדליין הוליווד״. זה היה ירח דבש קצר, כשפינק ופנסקי התחילו להסתכסך מהר מאוד אחרי הרכישה. הוא אז קנה את ״וראייטי״, מתוך חזון לחזק את אתר האינטרנט של כתב העת ההוליוודי הוותיק, ופינק כנראה חשבה שהיא תשולב בתוכו. סכסוך אחד אחר כך ופינק הועפה מהאתר של עצמה, ויותר מזה – ההסכם שלה עם פנסקי מונע ממנה לעת עתה להקים אתר מתחרה (אז היא הקימה אתר המרכז סיפורים מאת דמויות פנים-הוליוודיות, בעיקר סוכנים ועובדי אולפנים, שבעיקר כותבים על הסיוט שנקרא הוליווד).

ועכשיו פנסקי קונה את ״אינדי-ווייר״, שהוקם לפני כעשרים שנה על ידי יוג׳ין הרננדז (שמנהל עכשיו את אגודת הקולנוע של לינקולן סנטר), ובמקור הוקדש לכיסוי תחום הקולנוע העצמאי והזר. אן תומפסון, שעברה מ״וראייטי״ ל״אינדי-ווייר״, והיתה העורכת הראשית של ״אינדי-ווייר״ למשך תקופה, עכשיו חוזרת למעשה להיות שכירה של המו״ל של ״וראייטי״. השאלה כמובן תישאל איך כל הגופים המתחרים האלה יתנהלו תחת אותה בעלות, והאם יש כוונה כלשהי לאחד את כולם תחת אתר אחד.

בשנים האחרונות ״אינדי-ווייר״ היה בבעלות חברת סנאג פילם, שירות סטרימינג המתמקד בעיקר בקולנוע תיעודי.

========================

פיני עדן, שהיה שותף לתסריט של ״אבא גנוב״ (יחד עם חיים מרין), ביים בשנה שעברה את סרטו הראשון: ״קמטי צחוק״, שכבר הוצג בפסטיבל מונטריאול הקודם, ושמכיל סופר-גרופ של ותיקי שחקני ישראל – הנסיכה ליא קניג, יוסף כרמון ואפרת לביא (שהיתה מושא אהבתו של יהורם גאון ב״קזבלן״ ומושא ניכורו של עודד קוטלר ב״מיכאל שלי״). הסרט יעלה בבתי הקולנוע ב-4.2 והנה מקבץ שוטים מתוכו:

ציוץ