״ספוטלייט״. כל אנשי הקרדינל

לפני שנעסוק בסרט ״ספוטלייט״ עצמו, צריך לדבר רגע על עניין האוסקרים. ראשית, הנה דוגמה טובה לחיוניות של האוסקרים מנקודת מבט גלובלית. אני משוכנע, אני לחלוטין בטוח בזה, שאם ״ספוטלייט״ לא היה זוכה לשש מועמדויות ונחשב בעל סיכויים טובים לזכייה, לא היינו רואים אותו מופץ בישראל. ״ספוטלייט״ הוא בדיוק מסוג הסרטים שהמפיצים בארץ גונזים בלי למצמץ פעמיים: הוא אמריקאי מאוד, מאוד לוקאלי ובעיקר עוסק באינטריגות הפנימיות של הכנסייה הנוצרית. לכו תמכרו את זה לקהל הישראל. אבל מרגע שהוא הפך לשיחה עולמית, יש איך לשווק אותו. מצד שני, שימו לב שאותו מפיץ מוציא את הסרט הזה בצמוד ל״האיש שנולד מחדש״, שהוא אמור להיות הסרט הבכיר והבולט בבתי הקולנוע השבוע, וש״ספוטלייט״ מופץ עם קמפיין פרסומי מינימלי. הם לא באמת מאמינים בו.

לפני כחודש, ״ספוטלייט״ פתאום זינק אל תוך מירוץ האוסקרים והתחיל לעשות רעש של ״אני המועמד המוביל״. הסרט הזה מזכיר לי קצת את ״בית לחם״: לפני רגע אף אחד לא שמע על הסרט, ופתאום הוא הופך לשיחת העיר והופך למועמד הבולט לזכייה שאיש לא יכול לעמוד בדרכו. ובשני המקרים מדובר בסרט שכשרואים אותו מבינים למה הוא מפתיע לטובה, אבל יש גם קצת חשק להגיד ״תירגעו״. אכן טוב, אבל לא עד כדי כך. ״ספוטלייט״ הוא סרט מרתק ומעניין, אבל נורא בסיסי בקולנוע שלו – סרט שקל לאהובֿ, אפילו סרט חשוב, אבל לא סוג הקולנוע שהייתם מדמיינים שיהפוך לשגריר הוליווד לדורות הבאים.

פודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה. השבוע מדברים על ״ספוטלייט״ ועל ״האיש שנולד מחדש״

העניין הוא שבחודש שחלף מאז, קרו שני דברים: ״האיש שנולד מחדש״ יצא, הדהים, זכה בגלובוס הזהב והפך לסרט המוביל מבחינת כמות המועמדויות לאוסקר. דבר שני: ״מכונת הכסף״, סוג של אח תאום ל״ספוטלייט״, הצליח להפתיע גם הוא את צופיו. כך שהמירוץ השנה צמוד בין שלושה סרטים שונים מאוד זה מזה. אני מריע לטובת ״האיש שנולד מחדש״ ו״מקס הזועם״, מה שאומר ש״ספוטלייט״ הוא כרגע הפייבוריט לזכייה (כשם ש״מטען הכאב״ ניצח את ״אווטאר״ ו״שייקספיר מאוהב״ ניצח את ״להציל את טוראי רייאן״).

=====================

במהלך הצפייה ב"ספוטלייט" נזכרתי לא פעם בסידני לומט, שבוודאי היה מתלהב לביים את הסרט הזה לו היה עדיין בחיים. הסרט הזכיר לי מה אהבתי בלומט ומה לא. ללומט, בימיו הטובים, היה חוש על טבעי להשיג את התסריטים הטובים ביותר ובאמצעותם לחדור עמוק לתוך החברה האמריקאית, קלקוליה והאבסורדיות שלה. לומט היה דרמטורג מעולה, אבל הוא עשה קולנוע מיובש. "ספוטלייט", כמו רוב סרטיו של לומט משנות השבעים, מתאפיין בתאורה גרועה. סרטים עם יותר מדי אור, סרטים ששמים דגש על המילה ולא על התמונה, סרטים שלפעמים נראים כמו פודקאסט. נורא מעניין, אבל אין מה לראות.

זו טקטיקה, ללא ספק. מעין בחירה בין העיקר (המסר) ובין התפל (הסגנון, הקישוטים). וככזה טום מקארתי מתגלה כסידני לומט לא רע בכלל. יש משהו מחודד, מושחז ומדויק מאוד ב"ספוטלייט", סרט שנאמן לחלוטין לז'אנר שלו וכל הזמן חותר תחתיו.

לכן כל השוואה שנעשית בין הסרט הזה ובין "כל אנשי הנשיא" סובלת מראיה מעט שטחית. אלן ג'יי פאקולה, הבמאי של "כל אנשי הנשיא", הוא אלוף הסגנון. המיזנסצינה שלו (באדיבות הצילום של גורדון וויליס) סיפרה את הסיפור לא פחות מהמילים המופתיות שכתב וויליאם גולדמן. "ספוטלייט", אם כן, אכן יכול להיחשב כ"בנו של כל אנשי הנשיא" רק בשני מובנים: האחד, העובדה הזהה בשניהם, שמדובר בסרט שבו עיתונאים חושפים מעשה שחיתות של גוף בעל עוצמה כבירה שאמורה לגרום לעיתונאים ולמו"לים שלהם לשקשק מפחד; והדבר שני: זה אשכרה הבן שלו. אחת הדמויות המרכזיות ב"כל אנשי הנשיא" הוא עורך הוושינגטון פוסט, בן בראדלי. אחת הדמויות המרכזיות ב"ספוטלייט" הוא הבן שלו, בן בראדלי ג'וניור, העורך בפועל של העיתון (בגילומו של ג׳ון סלאטרי מ״מד מן״).

כך או כך, בין אם חשבתם על לומט או על פאקולה, "ספוטלייט" הוא סרט שנסחף לחוף משנות השבעים (מהבחינה הזאת, וזאת בלבד, הוא דומה ל"האיש שנולד מחדש").

"ספוטלייט" אם כן הוא סרט מעט בנאלי, עם משחק צולע, שעיקר כוחו טמון בתסריט המבריק שלו וביכולת של מקארתי (השותף לכתיבה) ליצור סרט ארוך וסבוך שיהיה מרתק ולופת לכל אורכו. אם הסרט הזה יזכה באוסקר, ובניגוד לטעמי יש לו סיכוי מצוין, זה בזכות העובדה שיש לו קתרזיס מושלם. והעובדה שהוא מציג עיתונאים כגיבורי על בוודאי לא תזיק לו בתקשורת.

זהו סיפורו האמיתי של תחקיר שפורסם על ידי צוות ״ספוטלייט״, תחקירני ״הבוסטון גלוב״ בתחילת 2002, שחושף את העובדה שהכנסיה הקתולית ידעה על כך שאלפים מכמריה אשמים בניצול מיני של ילדים קטנים, והאופן שבו היא טיפלה בתלונות היה להעביר את הכמרים לקהילה אחרת, שם לרוב הם תקפו שוב, ואז להשתיק ולטייח את הפרסומים. התחקיר האמיתי נמצא כאן.

אם בסרט עיתונות סטנדרטי העיתונאי צריך להילחם נגד העורך שלו, שחושש שהסיפור הרגיש בו הוא מטפל יפגע בעיתון ולכן על העיתונאי לשכנע את עורכו שיש לו מספיק ראיות, הרי ש״ספוטלייט״ מתחיל באופן שונה לחלוטין. ל״בוסטון גלוב״ מגיע עורך חדש (לייב שרייבר), יהודי, והוא זה שמציע לתחקירנים נושא: למה לא לטפל בעניין מגיפת התלונות המצטברות נגד כמרים מטרידים מינית? זה לא מקרי שהעורך החדש, היהודי והאאוטסיידר, הוא זה ששם זרקור על הנקודה העיוורת של העיתון: הכנסיה הקתולית. בוסטון היא עיר קתולית, ורוב העיתונאים בעיתון הם קתולים, גם אם רובם כבר לא מאמינים או לא עוסקים בפרקטיקה הדתית, כמו ללכת לכנסיה. אבל הם קתולים, ובני משפחותיהם קתולים ובני הקהילה שלהם גם. ולכן באופן וולונטרי, ואולי לא מודע, הם נתנו יד להשתקה ולהדחקה, ומיקמו ידיעות מביכות לכנסיה בעמודים הפנימיים והנידחים של העיתון. ועתה, זה תפקידו של העורך הראשי לדחוף ולחמר בכתביו, שהחברה שבה הם גדלו מציבה בפניהם מניעות בדרך אל יצירת התחקיר.

ובסופו של דבר, זהו בעיניי הנושא האמיתי של הסרט: התמודדות עם אמונה, העדרה ועם הפער שבין רוחניות ובין הממסד המתיימר לדבר בשמה. לכל אחד מהכתבים יש איזשהו חשבון עם הדת, ולכן כמעט כל אחד מהם ניגש לתחקיר הזה קצת מוטה. המעניין הוא שגם אלה שמצהירים על עצמם שהם כבר נטולי דת לחלוטין, עדיין מתמלאים יראה כשמדובר בתחקיר שיכול להגיע עד לקרדינלים, ואולי אף עד הוותיקן. הם מבינים שיש דבר שנוצרי טוב – גם אם הא כופר – לא יכול לעשות. לכן, המתח האמיתי אינו רק בין הכנסיה ובין העיתון, וההשפעה הכלכלית והפוליטית ההעצומה שהכנסיה יכולה להפעיל  על הכתבים, אלא הוא בעיקר בין הכתבים ובין עצמם. זה המקום שבו מרתק לדמיין גרסה ישראלית/יהודית אפשרית לסרט כמו ״ספוטלייט״, שיעסוק בצמד תחקירנים – האחד דתי, השני דתל״ש – שצריכים להכריע מהם הם עושים עם מידע מפליל שהם מגלים על מי שהיה בצעירותם ראש הישיבה שלהם.  בעוד שאלות של צדק, מוסר וחופש עיתונות אולי יהיו להם ברורות מאליהן, השאלות האישיות – ובעיקר רגשות האשמה – הן אלה שיהוו להם מכשול.

כשאני מביט בפילמוגרפיה של טום מקארתי, זה מתחיל להיראות כמו נושא שמעסיק אותו: קונפליקט פינימי וחיצוני שעוסק במפגש בין תרבויות ודתות. סרטו ״האורח״ היה כזה, מפגש של אמריקאי לבן עם מהגר אפריקאי; סרטו הקודם, ״הסנדלר״, עסק במעין תיאולוגיה ומיסטיקה מסוג אחר – זה היה סרט יהודי מאוד, שגם הוא מעמת עולם ישן עם עולם חדש – מסורת מול ג׳נטריפיקציה. ואילו כאן לעיתונאים יש למעשה יותר מדת אחת. לא רק הנצרות אלא גם העיתונות עצמה, ומערכת המוסר האינהרנטית שלה, והדילמה הפלפולית, מהו הדבר האחראי לעשות – לחשוף את הסיפור או לקבור אותו.

וכדי שלא נטעה לחשוב שעיקר הסרט הוא לבטים תיאולוגיים, ״ספוטלייט״ הוא בעיקרו מותחן עיתונות אולד-פאשן עשוי היטב, ומבוים בדחיסות סוחפת, שבו צוות עיתונאים רצים קדימה אל הדדליין ובדרך עליהם להתחמק מכל מי שמנסה להכשיל אותם. בתור מי שעבד שנים במערכות עיתונים, אני מודה שהסרט הזה גם מעורר גאוות יחידה. בעולם שבו נדמה שעיתונות – בוודאי עיתונות דפוס – נהיית פחות ופחות רלוונטית או בר קיימא, בעולם שבו סרטים על עיתונאים הם לעיתים קרובות סרטים על נוכלים יש משהו משמח, אופטימי, אולי נאיבי, בסרט שבו עיתונאים אכן נלחמים בממסד הכל-יכול, ומצליחים להציל נפשות, ממש כך.

ציוץ