מתוך שוט הפתיחה של ״הבוז״ של ז׳אן-לוק גודאר. ראול קוטאר מצלם את המצלמה (בסינמסקופ)

מחוות יום ההולדת של סינמטק ירושלים ל״סינמסקופ״ ממשיכה הערב ומחר. הערב, אחד הסרטים האהובים עליי בכל העולם כולו בכל הזמנים, וסרט שמרגש אותי עד דמעות ממש מהפריים הראשון: ״קונטקט״ של רוברט זמקיס, סרט מדע בדיוני תיאולוגי, המבוסס על ספרו של האתאיסט הכי דתי אי פעם, קרל סייגן, ובעיני אחד הסרטים הכי יפים שאי פעם נעשו על אמונה, על כל סוגיה, ועל החיפוש הנצחי אחר דמות אב (אב ביולוגי, אב בשמים, אב בכנסיה, אב מקצועי), והטלת ספק בכל. הערב (ראשון) ב-20:30 בסינמטק ירושלים.

ומחר (שני) ב-18:45 גם בסינמטק ירושלים, ״הבוז״ של גודאר. קודם כל, אחד הסרטים עם צילום הסינמסקופ הכי יפה אי פעם (ראול קוטאר צילם). כשנבות ברנע, מנהל התוכניה של סינמטק ירושלים, שאל אותי אילו סרטים הייתי רוצה לשבץ במחוות יום ההולדת לבלוג, אמרתי שאני רוצה שיהיו ספילברג, זמקיס, טרקובסקי וגודאר. אלה אבות המזון הקולנועיים שלי, ואני אוהב את ארבעתם במידה שווה, והם חיוניים לי באופן שקול. ואז הוא סיפר שמגיע ארצה עותק דיגיטלי חדש ל״הבוז״, סרטו של גודאר מ-1963, סרט נהדר בפני עצמו, ואחד הסרטים הכי יפים (וארסיים) שנעשו על הקולנוע עצמו (ע״ע ״יחי הקיסר״ של האחים כהן) ומיד הסכמתי בהתלהבות להוסיף אותו לרשימה.

תל אביבים, בלי שום קשר אליי, הסרט יוקרן למחרת, יום שלישי, ב-20:30 בסינמטק תל אביב.

״הבוז״ הוא סאטירה פנים קולנועית, צינית, מצחיקה ומלאת בוז להוליווד, על מפיק אמריקאי (ג׳ק פאלאנס) שמבקש מהבמאי הנערץ פריץ לאנג (המגלם את עצמו), לביים עיבוד ל״אודיסיאה״ של הומרוס. הוא שוכר תסריטאי (מישל פיקולי) לעבד את היצירה של הומרוס באופן קצת יותר מסחרי, בעיקר על ידי הוספת סצינות סקס. וכשם שהתסריטאי והבמאי צריכים להיאבק בין הרצון לאמנות ובין הדרישות (האבסורדיות) למסחריות, כך אשתו של התסריטאי נעה בין בעלה ובין המפיק, ובהערכה (או הבוז) שלה כלפי שניהם. אפשר לראות בסרט בבואה למערכת היחסים שבין גודאר לבין המפיק קרלו פונטי, שפנה אליו כדי שיביים עבורו סרט. סצינת העירום של בריז׳יט בארדו בתחילת הסרט הוכנסה בעקבות לחץ המפיקים והמפיצים, שניסו למצוא דרך להפוך את הסרט ליותר מסחרי וחשבו שבארדו במיטה בעירום תהיה הפתרון לכך. אז גודאר יצר את סצינת העירום הכי מודעת לעצמה והכי פחות אירוטית (ואולי בעצם דווקא כן).

בסמוך לפרסום התוכנייה, הוזמן הבמאי הישראלי נדב לפיד לבחור את 50 הסרטים האהובים עליו באתר הסינאיסטי הצרפתי ״לה סינטק״. ו״הבוז״ עמד שם בראש.

אז ביקשתי מלפיד אם יוכל להסביר למה הוא כל כך אוהב את ״הבוז״. והנה הטקסט שהוא כתב. קראו ובואו לראות מחר או מחרתיים:

בריז׳יט בארדו ומות הקולנוע. מאת נדב לפיד

מימין: פריץ לאנג, מישל פיקולי ובריזי׳ט בארדו ב״הבוז״ של גודאר

אמא שלי אומרת שכשראתה את "הבוז" בפעם הראשונה הרגישה שהמסך נשרף. אני עדיין מרגיש משהו דומה, גם כשאני רואה אותו בפעם העשירית, בטלוויזיה בבית. הקדשתי לו את הדקות העלילתיות הראשונות שצילמתי, תרגיל שנה א', סימסטר א' בסם שפיגל; ובכל משאלי הבימאים שעורכים כתבי עת בינלאומיים כאלה ואחרים – עשרת הסרטים ה… עשרים הסרטים ה… וכו׳, המשאלים החצי נחמדים חצי טיפשיים אבל בעיקרו של דבר חביבים, שבהם מתחלפים כל עשרת הסרטים הכי טובים שלך מיום אחד למישנהו, אבל "הבוז" תמיד נותר שם.

אני אנסה לפרוש פה כמה רשמים אינטואיטיביים לחלוטין בנסיון לגעת בחלק מהגדולה של הסרט הזה בתוך היצירה של גודאר. בגדולה של גודאר עצמו נראה לי שאין טעם לגעת. מי שמתפעל מתפעל ומי שלא, תנחומי. ב"המלך ליר" שלו אומרים על ג'יימס ג'ויס ש"רבים כתבו על העולם, ג'ויס כתב את העולם". בהשאלה נאמר שיש המון במאים אדירים שיוצרים בתוך הקולנוע אבל גודאר יוצר את הקולנוע. קל לומר שהוא עושה קולנוע שמעל הקולנוע, מטה-קולנוע, ולפיכך שהוא אלוהי הקולנוע, אבל לגודאר אין קשר לאלוהים. הצד המתנגד, הממזרי, והחילוני שלו מתאימים יותר לאנטי כרייסט של הקולנוע, השטן של הקולנוע. או, אולי, הפך הקולנוע שלנו לשטן וגודאר, רומנטיקן קנאי במסווה, שר סרנדות לאהובה קולנועית שמתה או גרוע מזה פוחלצה והפכה לגווייה סינתטית.

אותו משפט ידוע על הפילוסופיה המודרנית, "כולנו הערות שוליים של אפלטון", היה יכול להאמר על גודאר אבל לא יאמר, שכן הקולנוע הגודארי הובס. הוא עצמו הפך, במידה רבה, להערת שוליים בעצמו, ואחת החוויות היסודיות של הסרטים שלו היא תבוסתם. תבוסתם כאופציה קולנועית. תבוסה שנדמה לי רק מתחדדת עם השנים. כמו שהגדיר פעם מישהו את ישראל – מדינה ללא אופוזיציה – גם הקולנוע שוקע במונוליטיות. כאילו היה הקולנוע יבשת ענקית, מסתורית, לא נודעת, מחכה להתגלות, אבל רובינו, כמו קולוניאליסטים ספרדיים של המאה ה-16 בדרום אמריקה, מעדיפים להיצמד רק לרצועת החוף הראשונית, פוחדים או לא סקרנים לחדור אל תוככי היבשת. קהל, מבקרי קולנוע, כמעט ולא תובעים מאיתנו את הגילוי הזה, ואולי להפך, מבקשים עוד ועוד מרצועת החוף – תנו לי עוד.

פנים, יום, בית משפחת x.

גודאר, במאי מצליח של סרטים לא מצליחים, כמו שהגדיר את עצמו, אמר פעם שמדהים אותו שתסריטים עדיין נכתבים כך. זה מייצר המוני סרטים, דומים זה לזה כמו אחיות, ומבקרים שחוגגים איך נקודת החן שיש לאחות אחת על הלחי, אצל השניה היא בכלל נמש, והשלישית גבוהה מהשניה בחמישה סנטימטרים לפחות.

זה מותיר לא פעם את הבחירה בין במאים למשוררים מזויפים, כמו שתעמוד לטעמי בטקס האוסקר המתקרב, שאלוהים יודע למה הוא מעניין מישהו, חוץ ממיליוני אמריקאים. הסוחר בשוק עדיף בהרבה על הפרסומאי שמוכר יוגורט עם ארשת של פילוסוף ותקציב של מדינה. אבל איזו בחירה מדכדכת. אלא שבשונה מהטון המר שלבשה כמעט בלי להתכוון הרשימה הזו, בגודאר, למרות שהוא קובר את הקולנוע בכל סרט מחדש, אין מרירות. האבל שלו הוא כריזמטי וסקסי ומצחיק.

ב"הבוז" כל זה, הקולנוע ומותו, נמצאים לגמרי על השולחן. אולפני צ'ינצ'יטה הקורסים, שפעם הפיקו את הנאוראליזם האיטלקי, ובעיקר ההתנגשות בין המפיק האמריקאי, היפה כמו שחקן אמריקאי, שמטיח בזעמו על הבמאי גלגלי פילם בקיר, ומשנה את המשפט הידוע של גבלס, "בכל פעם שאני שומע את המילה תרבות אני שולף את האקדח שלי", ל"בכל פעם שאני שומע את המילה תרבות אני שולף את פנקס הצ'קים שלי", לבין הבמאי הותיק המגולם ע"י פריץ לאנג והוא מעין לאנג בעצמו, שעמד בגאון מול גבלס אבל בזקנתו מתקשה לעמוד מול נציגה של הוליווד. בתווך התסריטאי הצרפתי הנרפה, פרגמטי ונבון כמו שמפיקים אוהבים, ואישתו, הכי יפה על הפלאנטה, לשעבר כתבנית בת 28, בריז'יט בארדו. בארדו שמאהבה טוטאלית לבעלה עוברת לבוז טוטאלי – כיוון שהוא נותן אותה בלי קרב למפיק ההוליוודי? כיוון שהוא נותן את עצמו בלי קרב למפיק ההוליוודי? תחושת הנחיתות המבישה של הקולנוע האמנותי מול המסחרי, שגיבורי העל היפהפיים שלו דוהרים במכוניות אדומות פתוחות גג, בוזזים את המילים שלנו ושוכבים עם הנשים שלנו.

לתוך העימות האמנותי-פוליטי הדי ברור הזה, נכנסת כמו ברבים מהסרטים של גודאר האישה, ומערבבת הכל, מערבלת הכל, הופכת את הסדר לכאוס, את הטיעון לבדיחה או לשיר, את הוויכוח הדרמטי לטראבלינג-שוט על קיר. האישה הזו, זורעת הכאוס, שהופכת את הסרט להיפוכו, את כל מה שמופיע בעלילה לכל מה שלא מופיע בה, באה לאמת של החיים מהאמת של הקולנוע. קלוז אפ האישה הזו הוא האמת העמוקה של הקולנוע, שחזקה מהאמת של החיים ויפה ממנה. זה תפקיד מושלם לשחקניות הידועות של גודאר המוקדם – אנה קארינה, ג'יין סיברג, אן ויאז'מסקי, שנדמה שנבראו ליעוד הגודארי הזה.

רק שבארדו היא שונה. היא כמו בסרט של רוז'ה ואדים שהכתיר אותה – אין אלוהים, אבל הוא ברא את בריז'יט בארדו. בבארדו יש שארית עצומה. יש המון ממנה. אין לה את הצדודית הנשית-גודארית הזו שמחליקה בקלות לתפקיד. היא נוכחת מדי. גודאר עצמו נראה מוטרד מהשארית העצומה של בארדו ולכן מקדיש לה את סצינת הפתיחה שהיא כנראה הנפלאה בסצינות הפתיחה, היא לא סצינה בהשתתפות בריז'יט בארדו, אלא סצינה על היות בריז'יט בארדו, ובכך הוא מנסה להגדיר אותה וגם לתחום אותה. אבל אפילו זה לא מצליח לפתור את המתח שבנוכחות של בארדו. המתח בין הנוכחות של בארדו לבין הטקסט הגודארי. את הנוכחות של בארדו גם גודאר לא יכול לפתור (האם הוא אלוהים שברא סלע שהוא בעצמו לא יכול להרים?). אי אפשר לתחום אותה כאישה הגודארית פורעת הסדר, היא עושה כאוס בכאוס הגודארי. תנועת מצלמה על דולי המקבילה מגבר לאישה היא לא אותה תנועה מקבילה כשבקצהו נמצאת בריז'יט בארדו. רגע הסרט מנסה להכניעה ורגע הוא מסתחרר סביבה. המתח הלא ניתן לפתרון הזה בין הסרט לשחקנית הופך את "הבוז" לועידת פסגה קולנועית-מיתית. השטן של הקולנוע מול בת האלים.

ועוד משהו. יש ב״הבוז״ גם פה ושם איבוד שליטה של גודאר מול בארדו, עוד פעם ועוד פעם הוא משליך עליה את התימה המוזיקלית על רקע מיני פלאשבקים שלה, שחלקם חריפים וחלקם משתפכים. כמעט רגשנות יתר של גודאר. כאילו השילוב בין בארדו למוזיקה מבלבל אותו. זה נוגע ללב לראות גאון נרגש.

=======================

עד כאן דבריו של נדב לפיד. אני חייב להציג את הגישה המעט אופטימית יותר, זו שלא רואה את הקולנוע הגודארי כמוס, אלא כשלב חיוני באבולוציה של הקולנוע, נקודת מקפצה אל השלב הבא בחיי הקולנוע, שהקולנוע הנוכחי – כולל זה הכי מסחרי והכי אוסקרי – לא היה יכול בלעדיו. לא היה לנו את האחים כהן, את טרנטינו ואת ״בירדמן״ של איניאריטו ללא גודאר (על הקשר בין ״בירדמן״ ובין ״הבוז״ עמדנו כאן), לא היה לנו את פול תומס אנדרסון ואת סטיבן סודרברג ואת רוברט אלטמן ולא את בריאן דה פלמה. ולא את נדב לפיד. צפייה עכשווית ב״הבוז״ תגלה שתי תובנות סותרות אבל משלימות: אחת, עד כמה הסרט הזה עדיין רדיקלי; והשנייה, עד כמה הוא השפיע על כל מה שבא אחריו, ונראה היום כמעט קל לעיכול, כי הוא צוטט על ידי כל במאי שבא אחריו.

ציוץ