בדיוק בזמן
לכל מי שדאג: "אדמה משוגעת" ייצא לבתי הקולנוע ב-28 בספטמבר, ויוקרן עוד קודם בטרום בכורות בקולנוע לב ב-21 בספטמבר (סוף השבוע הקרוב). כל זה כדי שיוכל לעמוד בתקנון האקדמיה האמריקאית במקרה ויזכה בהצבעה החוזרת ויהיה הנציג הישראלי לאוסקר.
10.5 אחוזים היה הרייטינג של טקס האקדמיה ביום שישי. נבואה שמגשימה את עצמה לא? הטקס, אני מניח שכך חשב לעצמו הזכיין, לא מעניין מספיק את הקהל הרחב כדי להיות משודר בחי. למחרת, אחרי שרשימת הזוכים כבר היתה ידועה וכך גם ההפתעה עם התיקו בצמרת, השידור המוקלט כבר באמת לא עניין איש. בשנה הבאה שידור חי באינטרנט?
אפרופו אוסקרים: בלוגרי האוסקרים הקיצו בפסטיבל טורונטו מתרדמת הקיץ שלהם והם מתחילים לזרוק הימורים לגבי המועמדים. למשל, פיט האמונד. או טום אוניל. ג'פרי וולס, כשהוא משקלל את הפרשנויות השונות, מגיעה לרשימת המועמדים הבאה: "דגלי אבותינו" של קלינט איסטווד, "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "לחזור" של אלמודובר, "דרימגירלז" של ביל קונדון. הסרט החמישי עדיין פתוח (בתגובות מזכיר לו מישהו ש"המלכה" של סטיבן פרירס יהיה בוודאות בין החמישיה). לא יודע, אני סקפטי. "לחזור"? "דרימגירלז"? אני הייתי מחכה קצת עם הנבואות. לפחות עד שמישהו לפחות יראה את איסטווד החדש.
ודיוויד פולנד טוען שהסרט הכי אהוב בטורונטו (הפסטיבל שננעל אמש) היה "בוראט" ושהוא מדמיין את סשה כהן ברון זוכה במועמדות לאוסקר.
מישל גונדרי בכתבה ארוכה-ארוכה של ה"ניו יורק טיימס מגזין".
נגיד שאתם כותבים כתבה לאתר אינטרנט או פוסט בבלוג ונגיד שלא מעט קוראים מגיבים בטוקבקים ומשמיצים אתכם. מה תעשו? תתעלמו? תענו להם בשמכם? או שתכתבו תגובות בשם בדוי בהם תשבחו את עצמכם ותשמיצו את משמיציכם? אם בחרתם באופציה השלישית ואם הייתם עובדים בעיתון אמריקאי (בו הסטנדרטים גבוהים מהעיתונות הישראלית בה אםפשר לגנוב אייטם מ"דה אוניון" ללא קרדיט, להציג את הסאטירה כאמת, לעולם לא לפרסם התנצלות ועדיין להישאר במשרתך), ואם היו תופסים אתכם, היו מעיפים אתכם מהעיתון. זה מה שקרה ללי סיגל, מבקר תרבות חד וארסי ב"ניו ריפבליק". ובניו יורק טיימס של היום הוא מספר, בראיון קצרצר, מה קרה ומכה על חטא.
דברה סולומון, המראיינת, מציגה בשאלה אחת עד כמה האתיקה העיתונאית (שלא לדבר על "מחויבות אינטלקטואלית", צירוף מילים שהעיתונות השיראלית ברובה חפה ממנו) שונה בניו יורק ממה שהיא בישראל:
But beyond the breach of your journalistic compact, don’t you think it’s intellectually lame to express one’s opinions anonymously?
תשובה מאוחרת יותר של סיגל, נשמעת כבר מוכרת יותר ומעוררת הזדהות. היא מזכירה שמאחורי כל הדרישות המחמירות לאתיקה, מוסר, איזון ומחויבות אינטלקטואלית, נמצאים אנשים בשר ודם, עם חולשות ומגרעות:
I was indulging my temperament and abandoning my intellect. Look, putting a polemicist like myself in the blogosphere is like putting someone with an obesity problem in a chocolate factory.
סחתיין על היישור 🙂
בתור מי שבעצמו מפרסם תחזיות לאוסקר (זה הפטיש שלי), אני חש תסכול מקריאת טורים של עיתונאים נחשבים בנושא. אין לי אישור לכך, אבל אני מניח שהם מוצפים מתחילת השנה ב"רמיזות" מצד אולפנים לגבי הסרטים שאמורים לבלוט לקראת סוף השנה. "דרימגירלז" למשל, הוא פייבוריט קלאסי. במאי/תסריטאי מוערך, צוות שחקנים גדול הנע בין שמות נוצצים (אדי מרפי, ג'יימי פוקס, ביונסה) לבין כשרונות חדשים (ג'ניפר הדסון), פרויקט שמנסים להרים מאז שנות השבעים ואולפן גדול שדוחף את הכל לתקשורת.
הבעיה היא שמאז הקדמת הטקס לפני שלוש שנים, הקצב השתנה, הפסטיבלים נעשו יותר חשובים מתאריכי הפצה מאוחרים והמבקרים נראים איכשהו יותר בעלי השפעה על רשימת המועמדים. אני מאמין שבתוך כמה שנים, נחזור לתקופה קצרה של זוכים ומועמדים "גדולים", אחריהם שוב כמה זוכים צנועים יותר וחוזר חלילה. כרגע, אני לא חושב שהאקדמיה מוכנה שוב להצביע לסרט הכי מיוחצ"ן ורק כאשר יקום הוויינשטיין הבא ויפענח את הצופן ללב המצביעים, נוכל לחזות מועמדים בבטחון מלא שלושה חודשים לפני סוף השנה. זו, למשל, הסיבה שבשנה שעברה סרבתי לכלול את "זכרונותיה של גיישה" בהימור שלי לכל אורך השנה.
"לחזור" יכול להיות מועמד לאור התגובות המאוד חיוביות להן הוא זוכה והחיבה הידועה של האקדמיה לאלמודובר. אני חושב שזה תלוי האם יבחר לייצג את ספרד בקטגוריית הסרט הזר או לא. אם הספרדים יחליטו לשלוח את "אלטריסטה" או "סלבדור" (שני הפיינליסטים האחרים), אפשרי שבאקדמיה יחליטו לנצל את ההזדמנות ולפצות את אלמודובר עם מועמדות לפרס הסרט.
"בבל" ו"המלכה" הם שני הסרטים היחידים שצברו בפסטיבלים מספיק באזז בכדי להחשב כבר עכשיו מועמדים סבירים. פורסט וויטאקר נראה כמו הימור בטוח בקטגוריית השחקן, אבל "המלך האחרון של סקוטלנד" רחוק מלבלוט כמו השניים הקודמים. "ילדים קטנים" מוסיף לצבור באזז, אבל הקדמת ההפצה לאותו סוף שבוע עם The Departed של סקורסזה נראית לי כמו צעד של חוסר אמון מצד המפיצים. מעניין שנוטים להתעלם כרגע מ"טיסה 93", הסרט שלדעתי יהפוך לפקטור מאוד משמעותי לקראת סוף השנה, דרך פרסי המבקרים.
רוה לפינגווין: גם לי נראה שעוד נשמע על "טיסה 93" לקראת סוף השנה. הסיבה שהמבקרים הנחשבים מתעוררים אחרי טורונטו נובעת מכך שזו הפעם הראשונה בה הם יכולים לעמת בין הסרטים, שמתחילים להיחשף, ובין הבאז שלהם. "דרימגירלז", למשל, תמיד נראה לי פישי. התחילו לדבר עליו לאוסקר עוד לפני שהוא יצא לצילומים. למעשה, היה לו טיזר גרפי בתי הקולנוע בסוף 2005 עוד לפני שצולם פריים. השיווק שלו בתור "שיקגו השחור" היה בוטה והייתי בטוח שזה יתנפץ. והנה עכשיו, מדווח טום אוניל, שההקרנות המוקדמות מסמנות את הסרט כשלאגר פוטנציאלי. מצד שני, בשנה שחלפה נקנה דרימוורקס על ידי פרמאונט. האם תרשה פרמאונט לדרימוורקס לנהל קמפיין אוסקר עצמאי ולהתחרות בה? כי אם לא, יש סיכוי שסרטי דרימוורקס יוצנעו לטובת סרטי המחמד של בראד גריי, "בבל" ו"מגדלי התאומים". וצריך לזכור שבעקבות הפסטיבלים יש גם סרטים שעפים מהמירוץ. הדיווחים מטורונטו אומרים שאפשר למחוק את "כל אנשי המלך" ואת "בובי" מרשימות האוסקר.
אנ מחקתי את "כל אנשי המלך" מהרשימה שלי עוד כשהוחלט להפיץ אותו בספטמבר.
תמיד מפליא אותי מחדש איך כולם מהמרים על סרטים מסויימים שיהיו מועמדים בטוחים לאוסקר, בלי שאף אחד ראה אותם. הרי "דגלי אבותינו" יכול להיות נפילה מהסוג שהייתה לאיסטווד לא פעם (או שהוא יכול להיות יצירת מופת), עד שמישהו יראה אותו אין שום טעם לדבר עליו כעל מועמד בטוח. הרי בזמנו דיברו על "ספנגליש", "אליזבטאון" ואפילו "טרויה" ו"רנט" כמועמדים לאוסקר, עד שמישהו ראה אותם ומייד הם נפלו מהמירוץ (לא בצדק לטעמי, חוץ מ"רנט") אז כל הרשימות האלה חסרות ערך לגמרי עד שהסרטים הללו מוקרנים.
תמיד מפליא אותי מחדש כמה זמן ומלל אנשים שאוהבים קולנוע מוכנים להשחית על טקס שכל קשר בינו ובין קולנוע הוא מקרי כמו האוסקר.
רוה לאיתי: אה, זו שאלה קבועה ויש לה שתי תשובות קבועות. אני מעביר אותה ל"מר משיב" הבא.
אבל איתי, זה נורא כיף אם מסתכלים על האוסקר מנקודת מבט ספורטיבית. מין ליגת האלופות של הקולנוע.
בסופו של דבר,רק כשיתפרסמו המועמדויות נדע אם צדקנו או טעינו. נא לזכור שבשנה שעברה כולם היו בטוחים שברוקבק מאונטן לוקח אותה בהליכה ומתי מעט(רוג'ר איברט ביניהם) טענו שהתרסקות יפתיע ואכן כך היה. למי ניתנה הנבואה כולנו יודעים ואני מציע פשוט להתאזר בסבלנות עד שיתחילו לחלק את הפרסים המקדימים ואז להתחיל להעלות ספקולציות.
אני לא רואה קשר בין אוסקר לספורט. בספורט יש כללים אובייקטיביים וההצלחה נמדדת על פי הכללים האלה. באוסקר היא נמדדת על פי השקעה כספית, פוליטיקה וגחמות אישיות.
"אני לא רואה קשר בין אוסקר לספורט. בספורט יש כללים אובייקטיביים וההצלחה נמדדת על פי הכללים האלה. באוסקר היא נמדדת על פי השקעה כספית, פוליטיקה וגחמות אישיות."
יש פה שתי טענות לא לגמרי נכונות. קודם כל, גם בספורט ולא סתם נתתי את ליגת האלופות כדוגמא, השקעה כספית, פוליטיקה ומסעות יחסי ציבור, הם חלק חשוב בבניית קבוצה שיכולה להתמודד על האליפות. אחד הדברים החשובים ביותר להצלחה הוא ספסל עמוק ואיכותי ואת זה משיגים רק עם כסף. בית"ר ירושלים לא נחשבה מועמדת לאליפות לפני שעקפה את התקציב של מכבי חיפה והפועל כפר סבא, למרות פתיחת עונה טובה יותר, עדיין נחשבת לבעלת פחות סיכויים ממכבי נתניה או הפועל תל אביב. מצד שני, גם בספורט, לא מעט תלוי במזל ויום רע של היריב. אני די בטוח שקיימת הסכמה לפיה פורטו וליברפול לא היו הקבוצות הכי טובות באירופה כשנצחו בגמר ליגת האלופות ואיטליה לא הייתה הנבחרת הכי טובה במונדיאל.
בערוץ הספורט יושב פאנל מנוסה של מומחים והם עוסקים כבר מהמחזור הראשון בניתוחים ונסיונות לנחש לאיזו קבוצה יש את הסיכוי הטוב ביותר לזכות. הם יודעים שיהיו הפתעות ושאי אפשר באמת לסמן זוכים לפני שהקבוצות הספיקו בכלל להתחבר, אבל הם עושים את זה מתוך הנאה.
הטענה השניה שלא לגמרי נכונה היא שבאוסקר, הצלחה אינה קשורה לכללים אובייקטיביים, אלא לתקציבים ופוליטיקה. התקציב של מינכן שווה יותר מאלה של התרסקות, טרומן קפוטה והר ברוקבק ביחד ועדיין, הוא יצא ללא פרס. כל ההשקעה ביחצ"נות של הר ברוקבק לא הספיקה בכדי לקחת את פרס הסרט הטוב ביותר. בשנה שעברה, רבים חשבו שלא יתנו לסקורסזה לצאת בלי פרס וטעו. אחרי הטקס, החלו לנתח את הסיבות לזכיה והבינו שהנצחון של התרסקות היה כל הזמן מול העיניים ורוב האנשים (כולל אני), פשוט לא לקחו אותו מספיק ברצינות.
אוסקר הוא פרס, לא תו איכות. על הפרס הזה מתחרים לפי מתכון שכבר כמעט שמונים שנה מנסים לנסח ללא הצלחה, כי כל הזמן נוספים לו עוד מרכיבים. אולי לא יזכה הסרט הטוב ביותר בעולם, אבל תמיד יזכה הסרט הטוב ביותר בעיני רוב חברי האקדמיה. במילון שלי, אני מתייחס לאוסקר כתחרות ולתחרות הזו כספורט.
"אחד הדברים החשובים ביותר להצלחה הוא ספסל עמוק ואיכותי ואת זה משיגים רק עם כסף." כסף כמובן אף פעם לא מזיק, אבל אני לא מדבר על הכסף שמושקע ביצירת קבוצה/סרט טובים יותר, אלא בשיווק ופרסום שמכוונים אל השופטים. התקציב של מינכן באמת היה גדול, אבל התרסקות שבר שיאים של הפצת סקרינרים. מסע היחצנות של ברוקבק היה גדול, אבל התרסקות נתפס כאנדרדוג ולכן כמועמד ש"מגיע לו". חברי האקדמיה הצביעו להתרסקות כי הם סמכו על אחרים שיצביעו לברוקבק ומינכן מעולם לא היה מועמד רלבנטי בגלל חוסר הפופולריות של הסרט. ברגע שחבר האקדמיה חושב לא על הסרט אלא על איך חברים אחרים מצביעים, הקשר ל"סרט הכי טוב בעיני רוב חברי האקדמיה" מתחיל להיות מאוד רופף.
בעיני, האוסקר עבר שני זעזועים משמעותיים בעשור האחרון. הראשון היה ב-1998, כאשר טיטאניק היה הזוכה הגדול ללא עוררין, אף על פי שלא זכה בפרס על משחק ולא היה מועמד בכלל על התסריט. אני נוטה להאמין שג'יימס קמרון לא עשה מאז סרטים כי הוא חש שהגיע לשיא. הוא יצר סרט בתקציב התאבדותי, שבר את שיא ההכנסות של כל הזמנים, לקח אוסקר בכל קטגוריה טכנית מלבד איפור והכריז קבל עם ועדה "אני מלך העולם!". אחרי דבר כזה, אין לבמאי שכל הקריירה שלו התבססה על שוברי קופות לקהל הרחב, לאן להמשיך. עכשיו, הוא סוף סוף מראה סימני חזרה לקולנוע, אחרי שהפסיקו לצפות ממנו לעשות עוד טיטאניק.
כמו קמרון, גם האקדמיה הגיעה אז לסוג של שיא. מאז "גאנדי", היה ברור שזה יגיע מתישהו, בסוף יבוא איזה סרט שישווה את שיא הזכיות של "בן חור". באמצע שנות ה-90, התחושה רק הלכה והתגברה וכשטיטאניק עשה זאת… הכל נרגע. אחרי טיטאניק, בא "להציל את טוראי ראיין" שהיה אמור לקחת את רוב הפרסים, כולל הסרט והבמאי, בלי בעיה. בסופו של דבר, הגיע "שייקספיר מאוהב" הצנוע יחסית וגנב את הרעם של ראיין. השאלה היא האם טוראי ראיין היה זוכה לולא זכה טיטאניק בכל כך הרבה אוסקרים שנה לפני כן. שייקספיר מאוהב היה לסרט הראשון בשנות התשעים שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אבל לא בפרס הבמאי. גם "גלדיאטור" שנחשב סרט אוסקרי למהדרין, הפסיד את פרסי התסריט והבימוי ל"כמעט מפורסמים" ו"טראפיק".
הזעזוע השני והמשמעותי יותר לטווח הרחוק, היה בעקבות הזכיה של "נפלאות התבונה". הסרט, מיינסטרימי מאין כמותו, קטף ארבעה פרסים ובשלושה מהם (סרט, בימוי, תסריט מעובד), נתקל בלא מעט טענות על כך שהמשחק מכור מראש. הביקורת הציבורית שנוצרה בעקבות הזכיה של נפלאות התבונה, הביאה לנקיטת מספר צעדים מצד האקדמיה. הצעד הבולט ביותר היה הקדמת הטקס ובעקבות זאת, ההכרזה על המועמדים והפרסים המקדימים, בחודש. כלומר, כל המרוץ נעשה דחוס יותר ולסרטים הגדולים אין את אותו היתרון על פני הקולנוע העצמאי שהושג בעזרת הקרנות מצומצמות בסוף דצמבר והרחבתן בינואר.
בהתחלה, זה הורגש בצורה לא אחידה. "עיר האלוהים" מפתיע עם ארבע מועמדויות מאוד נחשבות, "באמריקה" עם שלוש. "אמריקן ספלנדור", "שלוש עשרה" ו"רסיסי אפריל" הראו נוכחות פה ושם ו"אבודים בטוקיו" ו"מיסטיק ריבר" הפכו פתאום למתחרים על הפרסים הגדולים. שנה לאחר מכן, "הטייס", סרט אוסקר לכל דבר, מפסיד ל"מיליון דולר בייבי" שהצטרף למרוץ רק ברגע האחרון, לקול תרועת המבקרים. עוד שנה עוברת וארבעה מחמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר הם סרטים עצמאיים והסרט הגדול היחיד, לא זוכה בכלום. אגב, אם אני לא טועה, עד "התרסקות", השיקול שסרט יזכה דווקא כי הוא אנדרדוג, לא היה קיים.
תלוי איך מגדירים אנדרדוג. על כל האנדרדוגיות שלו, ל"התרסקות" היה סיכוי יותר גדול לזכות באוסקר מ"קפוטה" או "לילה טוב ובהצלחה". אנדרדוגים כאלה זוכים פעם בשלוש-ארבע שנים.
אני חושב שעד ההצהרה של איברט, התרסקות נתפס לרוב כאנדרדוג לעומת "הר ברוקבק" או "לילה טוב ובהצלחה".
קמרון ביים לפני כשנתיים את אקוומן, לא?