תאמר נפאר כתב, הלחין ומשחק את עצמו ב״ג׳נקשן 48״ של אודי אלוני

דיברתי על ״ג׳נקשן 48״ בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע השבועי של סינמסקופ ברדיו הקצה. בהמשך, דיבורים גם על ״קפטן אמריקה, מלחמת האזרחים״ וזכרונות מפרינס, באטמן ומיניאפוליס. האזינו או הורידו כאן

אודי אלוני עושה לצופי הקולנוע בישראל, וגם למבקרי הקולנוע, חיים קשים. בתור מי שרוצה לדבר אך ורק על קולנוע, אני מתקשה להתחיל את הדיון ב״ג׳נקשן 48״ מבלי להניח בצד את דמות הבמאי שלו, שהוא ככל הנראה איש השיווק הגרוע בתולדות הקולנוע הישראלי. נדמה שמאז בכורתו העולמית של הסרט בפסטיבל ברלין, אודי אלוני מוציא כל הזמן רק ראיונות וציטוטים שמנסים להבריח קהל מהסרט שלו. אני מבין אותו ומכיר את הדפוס הזה: אלוני הוא רדיקל אמיתי. הוא באמת איש קצה שכל רמיזה קטנה לקונסנזוס מריצה אותו אל הקיצוניות ממול, רק כדי לא לעמוד אף פעם בקבוצה שיכולה להיראות עבורו כהומוגנית. הוא איש קצה פוליטי שלא מהסס לדבר באופן ישיר וגלוי את דעותיו. הבעיה היא שברגע שאתה כל כך קיצוני ורדיקלי, אתה צריך להיזהר שמעשיך לא יהוו סתירה לדיבוריך. ו״ג׳נקשן 48״, שאני תוהה האם הסרט הזה יוחרם בעולם על ידי תנועת BDS שאלוני הוא ממנהיגיה, הוא סתירה גמורה. האמן הכי רדיקלי בישראלי (אלוני גורם לעמוס גיתאי להיראות כמו ימני) עשה את הסרט הכי מיינסטרימי שמבוסס על הז׳אנר הכי שמרני וריאקציונרי, המלודרמה. המרחק בין האידיאולוגיה ובין התוצאה כה רחוק שכל ניסיון להתעמת איתה נדמה כמו ביקור במבוך המראות של האירוניה. אחרי שני פרסים משמעותיים בפסטיבל ברלין (פרס הקהל) ובפסטיבל טרייבקה (פרס הסרט הבינלאומי) ״ג׳נקשן 48״ יכול להתחיל להסתמן כהצלחה, כסרט שמצליח להיות נגיש. רוב הבמאים יהיו מאושרים מזה, לחבק הצלחה, אבל אולי זו הסיבה – חרדת ההצלחה וחיבוק הממסד – שגורמת לאלוני להמשיך לזעוק בראיונות שישראל היא מדינה פשיסטית (מה שהופך את הסרט שלו, שנתמך על ידי כספי מדינה, לסרט פאשיסטי, ובהחלט משת״פי), כי רק אם הוא יצליח להבריח את כל הקהל הישראלי מהאולמות הוא יוכל להמשיך לטעון בחו״ל שהוא רדיקלי מדי בשביל המיינסטרים הימני בישראל. במילים אחרות: ימנים, רוצים להשפיל את אודי אלוני בעולם? רוצו לראות את ״ג׳נקשן 48״ והפכו אותו ללהיט. יש אפילו סיכוי שתיהנו ממנו.

לי יש בעיה נוספת עם אלוני מהסיבה הפשוטה שאני גם ראיתי את סרטו העלילתי הקודם, ״מחילות״ מ-2006, ולכן הגעתי ל״ג׳נקשן 48״ קצת עם חששות. ״מחילות״ היה סרט שעשה חיבור כה רדוד בין שואה ובין הכיבוש, שהיה עטוף במנייריזם סגנוני כה יומרני, שלא יכולתי להתגבר על עצמי אלא פשוט לשנוא את הסרט, וזאת אחרי שמצאתי את עבודות הגלריה המוקדמות שלו מעניינות ומאתגרות ולכן תמהתי איך סרט הקולנוע הראשון שלו יכול להיות כה בלתי נסבל. ״ג׳נקשן 48״ הפתיע אותי בכך שהוא פחות או יותר רהוט, ענייני, לרגעים סוחף, ובעיקר נטול יומרה. מה שכן, ברגעי התורפה של הסרט, ויש המון, הצטערתי שזה לא היה ערן ריקליס שביים את הסרט. חיבור בין פוליטיקה למוזיקה? בין דיון חברתי הפונה לקהל הרחב ובין דרמה שיודעת לגשת אל המיינסטרים באופן מורכב? זה בדיוק מה שריקליס עושה הכי טוב. ״ג׳נקשן 48״ היה יכול להיות ״זוהר״ של ערביי ישראל (את שני הסרטים אפילו צילם אותו צלם, אמנון זלאייט). אלוני החמיץ את זה.

אבל למרות שהעימות שהסרט הזה יוצר בין הפרסונה הציבורית של אלוני ובין התוצר הכה שמרני ורווי הקלישאות שהוא יצר מדגדג לי את בלוטות הציניות, אסתפק בשתי הפסקאות האלה בכל הקשור לעולם החוץ-קולנועי של הסרט ומכאן אתמקד, כמו שרק ראוי לעשות, בסרט עצמו ובערכיו הקולנועיים.

״ג׳נקשן 48״ מתרחש בלוד והוא מספר את סיפורו של הראפר הישראלי-ערבי-פלסטיני תאמר נפאר, שכתב את התסריט יחד עם אורן מוברמן (אלוף העולם הנוכחי בתסריטים ביוגרפיים על מוזיקאים אחרי ״אני לא שם״ על בוב דילן, ״אהבה וחסד״ על בריאן ווילסון והתסריט שלו שעדיין לא הופק על קורט קוביין). נפאר גם הלחין את הסרט (יחד עם איתמר ציגלר מבלקן ביט בוקס) וגם משחק בתפקיד הראשי בתור כרים, שהוא מעין בן דמותו: צעיר ערבי תושב לוד שעובד בשירות הלקוחות של ההוצאה לפועל, חי בין סוחרי סמים בבירת הסמים של המזרח התיכון, אבל חולם להיות מוזיקאי. להבדיל מ״8 מייל״, שנדמה שהוא מודל החיקוי המוצהר של הסרט (אפילו הביאו את עורך הסרט ההוא, ג׳יי רבינוביץ, לסיבוב שיוף והידוק על העריכה של יצחק צחייק), ״ג׳נקשן 48״ הוא סרט על גיבור שמודע לכך שאין קתרזיס לסיפור שלו. אנו הרי יודעים שהצלחה מסחרית כמו זו של אמינם לא נמצאת באופק (מבחינת הקהל הרחב בישראל, ה-claim to fame של נפאר הוא ביצוע שיר הפתיחה של הסדרה ״עבודה ערבית״ של סייד קשוע), אז אולי יש כאן סיפור רומנטי? גם לא. מה שמעלה את השאלה שהסרט די חג סביבה ולא מוצא לה פתרון: מה בעצם הגיבור רוצה?

טארק קופטי המופיע בתפקיד קטן, מקבל את הסצינה הכי יפה בסרט

בתחילת הסרט כרים היא דמות פאסיבית, אפילו אפתית, שמביטה בעולם סביבה וממעטת לקחת בו חלק. כל הפתיחה של ״ג׳נקשן 48״ היא הקדמה יפה למצב הבלתי אפשרי שבו נמצאת העיר לוד – מול נתב״ג שמטוסיה מרעישים לא מא מעט סצינות, דקות מתל אביב, לב המדינה, עיר יהודית-ערבית, שחלקים ממנה נראים כעזובה גמורה, כמו עיירה במערב הפרוע, נטולת חוק, בה השוטרים רודפים את סוחרי הסמים אבל מציקים לכל מי שנראה להם ערבי, בו הצעירים רוצים להיות מודרניים, אבל המבוגרים דורשים מהם לכבד את ערכי האסלאם, והגזענות הישראלית אף פעם לא מאפשרת להם באמת להשתלב בשום מקום. מעין no man's land, בו אף אחת מהדמויות לא באמת שייכת למשהו – לא למקום, לא ללאום, לא למשפחה ואפילו לא לדת (הסדרה התיעודית ״לוד, בין יאוש לתקווה״ של אורי רוזנווקס ואיל בלחסן, מציגה את העולמות האלה באופן מורכב ועמוק יותר).

פתיחת הסרט מעניינת כי הוא פורסת התחלות של דמויות ועלילות שהיה יכול להיות מעניין לעקוב אחריהן, אבל ככל שהסרט נמשך מתחוורת הבעיה שהסרט הזה כולו התחלות. דמויות נעלמות, עלילות ננטשות, סיפורים צצים ומתפוגגים. לכן כל הכוח שיש בסרט, אחרי המערכה הראשונה והאפקטיבית שלו, נמצא במוזיקה של נפאר. זה בעצם המרכיב העיקרי ממנו בנוי הסרט: נפאר הוא אכן מעין דמות של משורר מודרני, מעין הוגה דעות, הוא לא עושה הרבה מלבד להתבונן במה שקורה סביבו ואז לנסח את זה בחרוזים ובמקצבים. ״ג׳נקשן 48״ הוא מבוא מצוין למוזיקה של נפאר ולאירועים שהשפיעו על כתיבת השירים, והם אלה שמעניקים לסרט את רגעיו העוצמתיים ביותר, כח זה סרט שבו המוזיקה היא כלי הנשק בעולם של הגנגטה-ראפ הישראלי פלסטינאי. סצינה מעניינת בסרטֿ היא המפגש של נפאר עם צמד ראפרים ישראליים שיורקים חרוזי גזענות (ההשוואה לסאבלימינל והצל, שכבר התעמתו עם נפאר בסרט התיעודי ״ערוצים של זעם״, די מפורשת), אבל גם הרגע הזה, כמו רבים בסרט, לא מוביל לשום דבר.

המהלך העלילתי של הגיבור הוא, לפיכך, לא מהלך של הצלחה (או כי אין באמת הצלחה בהיפ הופ הישראלי; או כי הסרט נאמן לערכים מרקסיסטיים שלא רואים בהצלחה חומרית סוף טוב), ולא מהלך רומנטי (אין רומנטיקה בלוד) אלא מהלך של התעוררות פוליטית. נפאר התפרסם בזכות שירו ״אני לא פוליטי״, ובראיון המופיע בסרט הוא שב ומכריז שהוא אינו איש פוליטי. עד סוף הסרט הוא ילמד אחרת, שהכל פוליטי, שאי אפשר לשיר על המציאות, אי אפשר לנוע בתוכה מבלי לנקוט עמדה פוליטית.

ומכיוון שכרים נותרת דמות מתבוננת בלבד, דמות שממעטת בתגובות רגשיות (הסרט מבטיח לנו בפתיחה שטרגדיה משפחתית תגרום לכרים לסבול מרגשות אשמה ושינוי כיוון בחייו, אבל זה לא קורה), אין מנוס אלא להכריז שהגיבורה האמיתית של הסרט – הדמות הכי אקטיבית ודינאמית בה, וכנראה הכי טראגית בה – היא דמותה של מנאר (סמאר קופטי), מושא אהבתו של כרים, שבמערכה האחרונה הופכת להיות מוקד הסרט ומי שהדילמה העיקרית מונחת על כתפיה.

=================================

שתי נקודות מעניינות בשולי הדברים:

1.

״ג׳נקשן 48״ הוא הסרט הראשון שמגיע לישראל מתוך חברת מימון הסרטים החדשה שהקים טייקון הנפט והגז, גדעון תדמור (שהיה עד לפני כמה שבועות יו״ר דקל קידוחים, החברה בבעלות יצחק תשובה). לפני כמה שנים, כך פורסם בתקשורת, החליט תדמור להפוך את אהבת הקולנוע שלו גם לביזנס והוא התחיל לחפש סרטים להשקיע בהם, ישראליים ולאו דווקא. בינתיים הוא נכנס לשותפות עם שני מפיקים ניו יורקיים שמצידם חיפשו דרכים להיכנס גם להפקות ישראליות: אנתוני ברגמן, איתו הפיק תדמור את ״אמריקן אולטרה״ ואת הסרט הבא של קיאנו ריבס; ואורן מוברמן (יחד עם שותפו לורנס אינגלי), שתדמור עזר להם לממן את ״ג׳נקשן 48״, ״אופנהיימר״ של יוסף סידר והסרט שזכה השנה בפרס הבימוי בסאנדאנס, ״Swiss Army Man״ (שכבר נודע בתור הסרט בו מגלם דניאל רדקליף גוויה מפליצה). ״ג׳נקשן 48״ הוא הראשון מהמקבץ הזה שמגיע אל מסכי הקולנוע בארץ.

2.

מעניין אם מישהו כיוון לזה. בול בזמן לשבוע של יום העצמאות יוצא בישראל סרט העוסק בזכרון הנכבה (נושא שלא מוסתר בסרט, כפי שאפילו שמו מעיד). מהלך שיווקי מכוון?

ציוץ