מתוך ״אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה״ של יובל המאירי

״אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה״, סרטו הקצר (9 דקות) של יובל המאירי, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, עשה השבוע היסטוריה קטנה כשנבחר להיות מוצג במסגרת התיעודית של ״הניו יורק טיימס״, ״Op-Docs״, משבצת שזכתה לתשומת לב באתר של ״הניו יורק טיימס״ בזכות הסרטים הקצרים שארול מוריס יצר עבורם. סרטו של המאירי נוצר ב-2012 ובינואר 2014 זכה בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל סאנדאנס. זה סרט שמאתגר סיווגים ורובריקות: תיעודי? עלילתי? ניסיוני? ואולי בעצם אנימציה? מה שכן, כשראיתי את ״תמונה חסרה״ של הבמאי הקמבודי ריתי פאן, סרט שזכה לשבחים, פרסים ומועמדות לאוסקר, הוא הזכיר לי את הסרט הקצר הזה של המאירי, שכבר שבר את ליבי לפני כשלוש שנים. באמצעות חפצים, אליהם המאירי מתייחס כאל בובות, הוא מנסה לשחזר את הצילום האחרון שלו עם אמו, צילום שנמחק. זה לא רק סרט על זכרון ורגשות אשמה, אלא סרט שגם עוסק בכך שהצילום הפך עבורנו תחליף טכנולוגי לזכרון, וכשהצילום נעלם אזי גם החשש – אולי הבהלה – שלנו מדעיכת הזכרון. האופן שבו המאירי המבוגר משחזר את נקודת מבטו של הילד שהוא היה, כשהוא הופך את ניסיון השחזור והתיעוד למעין משחק ילדותי, מוסיף לתמהיל האמוציונלי של הסרט, שמתחיל מצחיק ושטותי, ואז נהיה קודר ועצוב. צפו בסרט כאן:

ואתם גם יכולים לקרוא את מילות ההקדמה שכתב המאירי ל״ניו יורק טיימס״ בדף הכתבה. ולצפות בעוד סרטים במסגרת מדור Op-Docs.

מי שתיווכו בין המאירי ובין ״הניו יורק טיימס״ הם גל גרינשפן ורועי קורלנד, בעלי חברת גרין פרודקשנס, שמקדמים את הסרט הקצר באמצעות מיזם ״מנה ראשונה״. וזו הזדמנות מצוינת לעדכן שהם מחפשים סרטים קצרים עד עשר דקות. קראו והגישו כאן.

ציוץ