רק במאיות זכו הערב בפרסים הראשיים של פסטיבל סרטי הסטודנטים (רשימת הזוכים והזוכות המלאה)
מתוך ״גבולות״, סרטה של דנה לרר, זוכה התחרות הבינלאומית בפסטיבל
לפני שעה קלה חולקו בסינמטק תל אביב הפרסים לסיכום הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ה-18. הכותרת הגדולה של הערב כפולה: ראשית, סרט ישראלי זכה בתחרות הבינלאומית. שנית, כל הסרטים שזכו בפרסים הראשיים בשלוש התחרויות של הפסטיבל בוימו על ידי במאיות. הנה רשימת הפרסים המלאה, ואחריה פרשנויות ותובנות:
התחרות הבינלאומית
פרס הסרט הטוב ביותר:
"גבולות" במאית: דנה לרר (ישראל, אוניברסיטת תל אביב)
דנה לרר-שטרן זכתה בפרס על סך 28,000 שקלים. מנימוקי השופטים: ״במאית עם כישורים יוצאי דופן ויד בטוחה. עבודתה כנה, שנונה, מלאת תובנה אנושית ומבוימת ללא דופי. דנה לרר היא במאית בעלת סגנון, שליטה וחן, אנו סמוכים שעוד נשמע עלייה בעתיד״.
״גבולות״ כבר זכה בציון לשבח בתחרות הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים לפני שנה.
פרס הבימוי:
"קום והתהלך". במאי: רענן ברגר (ישראל, אוניברסיטת תל-אביב)
פרס התסריט:
"אהבה". תסריטאי: סימאון ונציסלבוב (בולגריה, NATFA)
פרס הצילום:
"שובו של ארקין". צלם: דניס גוסקוב (רוסיה, בית הספר הגבוה לתסריטאות ולבימוי)
פרס העריכה:
"טריקט". עורך: אמיל נונינגה (הולנד, האקדמיה לקולנוע)
הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר:
"אל תוך האפלה". במאית: רשידה אל גראני (בלגיה, RITCS)
ציונים לשבח:
"ויקטור XX״. במאי: איאן גרידו (ספרד, ESCAC)
"נירין" במאי: ג'ושוע הוץ (שוויץ, אוניברסיטה לאמנות לוזן)
חבר השופטים בתחרות הבינלאומית: המפיק הקנדי רוברט לנטוס (יו״ר), הבמאי הפורטוגזי ז'ואו פדרו רודריגז, המפיצים פאולה רוגריו וגאבו גריינר, הבמאי והעורך אסף קורמן והשחקנית ריימונד אמסלם.
״אנה״ של אור סיני, זכה בתחרות הישראלית
התחרות הישראלית
פרס הסרט הטוב ביותר:
"אנה", במאית: אור סיני (בית ספר סם שפיגל)
הסרט זכה בפרס על סך 24,000 שקלים. מנימוקי השופטים: "בחרנו לתת את פרס הסרט הטוב ביותר לסרט ׳אנה׳ שביימה וכתבה אור סיני. התרגשנו מהסרט והתפעלנו ממנו בכל האספקטים של העשייה הקולנועית, מהתסריט היפה, דרך בימוי המצלמה העדין, בימוי השחקנית הראשית המפעימה ועד לשלבי העריכה הסופיים. מצאנו יצירה בוגרת, שלמה, בשלה, נוגעת ללב ומצחיקה בעת ובעונה אחת, המצליחה להתגבש לאמירה אנושית קטנה על מציאות נשית בעולם המודרני".
״אנה״ כבר זכה לפני כחודש בפרס הראשון בתחרות סינפונדסיון של פסטיבל קאן.
פרס הבימוי:
"בין שתי מיתות", במאי: אמיר פכרדין (קאמרה אובסקורה)
פרס התסריט:
"לאף אחד אסור להיות פה", תסריטאי: צור אביגד (בית ברל)
פרס הצילום:
"אשם", צילום: גיא סחף (סם שפיגל)
פרס העריכה:
"שלא יגמר לי הלילה", עורכת: אורנית לוי (מנשר)
ציון לשבח:
"סונטה", במאית: סברין חורי (אוניברסיטת תל-אביב)
פרס חביב הקהל:
"פאנג'ויה", במאים: עומרי לרון, אדם ויינגרוד (אוניברסיטת תל-אביב)
חבר השופטים בתחרות הישראלית: הבמאי ניר ברגמן (יו״ר), הבמאי האוסטרי גץ שפילמן, התסריטאית והבמאית רונית וייס ברקוביץ, המפיקה איילת קייט, ומנהלת מסגרת הקצרים של פסטיבל מונפלייה בצרפת, מישל דריגז.
״עם הפנים לקיר״ של אלמורק דוידיאן
תחרות הסרט העצמאי הקצר:
מקום ראשון:
״עם הפנים לקיר", במאית: אלמורק דוידיאן (מפיקים: נעמי לבארי וסער יוגב).
הסרט זוכה בפרס על סך 10,000 שקלים הוענק לסרט. מנימוקי השופטים: "עם הפנים לקיר הוא סיפור עדין של מסע פנימי אכזרי. הבימאית יוצרת את השילוב הזה בצורה מאוד אינטליגנטית. הסרט מואר על ידי שפה קולנועית פיוטית, אשר מזמינה אותנו לתוך ניסיון של אמא לרפא את לב בתה."
מקום שני:
"מי שטוב לו", בימוי: מורן רוזנבלט וגפן גנני.
מנימוקי השופטים: "אנו מוקירים את הסרט בשל הדיוקן הנטורליסטי של הנוער. הסרט מלא בהומור מביך ורגש אמיתי, המופעים היו יוצאים מן הכלל וההיבטים הטכניים נעשו היטב."
ציון לשבח:
"שן כריש", בימוי: אורן גרנר
מנימוקי השופטים: "הסרט מצליח לתאר, ללא מורא, יחסים שזזים פנימה, החוצה, קרוב ורחוק, על ידי שימוש בנוף כסביבה חיצונית אשר כופה על הדמויות להתעמת עם טראומות מהעבר וההווה. אין לאן לברוח, כאשר המדבר הוא אינסופי."
אורן גרנר, שזכה בציון לשבח בתחרות הסרט העצמאי, זכה לפני שנתיים בפסר הסרט הטוב ביותר בתחרות הישראלית עם סרט הגמר שלו ממנשר, ״גרינלנד״.
חבר השופטים: הבמאי האמריקאי דיוויד גורדון גרין (יו״ר), השחקנית טלי שרון והבמאית הגר בן אשר.
פרסי פורום מבקרי הקולנוע של ישראל:
פרס ראשון (תיקו):
"במילים אחרות", טל קנטור (בצלאל)
"עיקרון החסד", מאיה קסל (סם שפיגל)
ציונים לשבח: "גבולות" של דנה לרר, "כחול בירוק" של לי היימן ו"לא לגעת" של אפרת רסנר.
(גם כאן, שליטה מוחלטת של במאיות).
================
לסיכום:
1) פסטיבל סרטי הסטודנטים מציין 30 שנה להיווסדו, והתקיים בפעם ה-18 (עד לפני ארבע שנים הוא היה אירוע של פעם בשנתיים). מאז, סרטים ישראליים זכו שבע פעמים בתחרות הבינלאומית: ״סרט לילה״ של גור הלר זכה בפסטיבל הראשון, ״עורבים״ של איילת מנחמי זכה בפסטיבל השני. ״גול עצמי״ של רן כרמלי זכה בפסטיבל השישי, ״עם חוקים״ של דובר קוסאשווילי זכה בפסטיבל השביעי, ״ביקור חולים״ של מיה דרייפוס זכה בפסטיבל ה-11, ״סיור מודרך״ של בנימין פרידנברג זכה בפסטיבל ה-13, ו״בלאקאאוט״ של עדי קוטנר זכה בפסטיבל ה-17, בשנה שעברה. ״גבולות״ של דנה לרר מצטרף כעת לרשימה הזאת.
2) הצלם הישראלי דניאל מילר כבש את הפסטיבל. הוא צילם את ״עם הפנים לקיר״, שזכה בפרס הסרט העצמאי, ואת ״זוהרת״ ו״שבתון״, שניים משלושת הסרטים במקבץ ״סרטים על הדרך״ שהוקרנו באירוע הפתיחה של הפסטיבל. השימוש של מילר בפנסים חשופים ב״זוהרת״ וב״עם הפנים לקיר״ הוא לא פחות ממרהיב.
3) זה מעניין מאוד שצוות השופטים בראשות דיוויד גורדון גרין הכי התלהב מ״עם הפנים לקיר״, כי אם חושבים על זה, יש באמת משהו מאוד דיוויד-גורדון-גריני בסרט הזה, משהו שמזכיר את ״ג׳ורג׳ וושינגטון״ ואת ״כל הנערות האמיתיות״, שמייצר מבט ריאליסטי אבל מסוגנן מאוד בניכור ובדידות של ילדים מול הוריהם.
4) איזה חודש עובר על נעמי לבארי וסער יוגב, הזוג מאחורי חברת ההפקות בלאקשיפ: פיצ׳ר שהם הפיקו, ״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי, זכה לשבחים בפסטיבל קאן; סדרה שהם הפיקו, ״מלאך של אמא״, עולה מחר בערוץ יס דרמה, והיום זכה סרט קצר בהפקתם (״עם הפנים לקיר״) בתחרות הסרט העצמאי.
5) את ״גבולות״ של דנה לרר ראיתי לפני כמה חודשים, והסרט הזה צימרר אותי כל כך עד כדי שיתוק מילולי. זה מאותם סרטים שאני לא יכול להגיד בנחרצות אם אני מעריץ או שונא. מה שכן, שתי השחקניות בו – נועה ברקאי ונעמי לבוב – הקפיאו לי את הדם בוורידים. הסרט גרם לי להיזכר ב״קרב עיניים״ של אורית פוקס, ששיתק אותי לפני ארבע שנים (הוא זכה בפרס התסריט בפסטיבל סרטי הסטודנטים של 2012). שניהם סרטים המתרחשים מאחורי הקלעים של הפקת סרט, עם במאית שמדריכה את השחקנים שלה והקווים בין מה שאמיתי על הסט ו״בכאילו״ בסרט מתחילים להיטשטש. ב״גבולות״ נעמי לבוב (״יונה״) מגלמת שחקנית שזוכה בתפקיד נחשק באודישן, ובעצם מרגישה שעליה לרצות באופן נואש את הבמאית שלה. כשזה מגיע לצילום של סצינת סקס, הבמאית דוחפת אותה ודורשת ממנה עוד, והשחקנית מרגישה שהיא לא מסוגלת לתת את ״האמת״ של הסצינה. אז היא מחליטה לחצות את הקווים, ובמקום לשחק, לעשות באמת. ואת זה עושה שחקנית, שמגלמת שחקנית, שעכשיו מערערת לנו את הגבולות שלנו בין מה שאמיתי ובין מה ש״כאילו״ ומעוררת אותנו לתהות: רגע, איפה פה עובר הקו שמפריד בין ״המציאות״ ובין ״הקולנוע״ – אמת שבסרט הזה מיתרגמת ממש להטרדה מינית, ואולי אף אונס – והאם עליי להריע לשחקנות על ביצוע מושלם, או להזעיק את המשטרה כי כרגע הייתי עד לתיעוד של פשע? הרגעים שבהם הקו שמפריד בין מציאות לאמנות מתערער ואף קורס מול עיניי מכניסים אותי למצוקה גדולה, והסרט הזה עשה את זה.
