״קפה סוסייטי״. סוף סוף, וודי אלן פוגש את ויטוריו סטוררו

מערכת ״סינמסקופ״ מברכת את ״קפה סוסייטי״, סרט הגבורות של וודי אלן, הסרט שלו לגיל 80. וסרט חדש של וודי אלן משמעו שעליי לקיים את המנהג השנתי שלי: אפולוגטיקה לוודי אלן. וכמדי שנה, הדבר הזה שנקרא אינטרנט יכול להקל עלינו: דלגו לאחור בין הביקורות שלי לסרטים של וודי אלן בשנים האחרונות ותראו שהן חוזרות על עצמן: וודי אלן רחוק משיאו, אבל אני פשוט אוהב את סרטיו, כמעט באופן מוחלט ועקבי. כמעט תמיד נאמן לו (יש יוצאי דופן). אני אוהב את הכתיבה שלו, את נושאיו, את המבט הקולנועי שלו. ונדמה לי שהוא מדבר אל צופה כמוני כשהוא עושה את סרטיו: מי שכבר מכיר את שפת הקצרנות שלו, מי שכבר בקיא בסרטיו, ורואה בכל סרט לא יצירה עצמאית, אלא רסיס מתוך יצירה גדולה בהרבה, שהוא רץ בבולמוס עצום לנסות להספיק להגשים את כולה (הוא כבר מצלם את סרטו הבא, עם קייט ווינסלט וג׳סטין טימברלייק).

אז כן, אני בעיקר מחבב את ״קפה סוסייטי״, למרות לא מעט מגרעותיו, רובן מצטברות בהמוניהן בחצי השני של הסרט (החצי השני כל כך גדוש בחילופי עלילות ודמויות שנדמה שהסרט הדי קצר הזה נמשך לנצח). ואני מודה, חציו הראשון הקסים אותי יותר. בחצי הראשון – המתרחש ב-1935, שנת לידתו של אלן – מגיע בחור יהודי ניו יורקי בשם בובי (ג׳סי אייזנברג) להוליווד, לעבוד לצד דודו (סטיב קארל), סוכן שחקנים רב השפעה. בובי מתאהב במזכירה של דודו (קריסטן סטיוארט), מבלי לדעת שהיא גם המאהבת שלו. כל החצי הזה הוא פראפרזה מקסימה על ״הדירה״ של בילי וויילדר, שמשחזר באופן מוצלח כמה מהביטים העלילתיים של הסרט המושלם ההוא.

בחצי השני בובי חוזר לניו יורק, והופך למנהל המצליח של מועדון לילה יוקרתי, מבלי שהוא מצליח להתגבר על שברון הלב שלו מאהבה שהוא השאיר בהוליווד. וכאן הסרט מתפזר לרסיסים.

אבל ״קפה סוסייטי״, שמיועד למעריצי ההארד-קור של אלן, מצליח גם להיות חידוש. זו הפעם הראשונה שאלן משתף פעולה עם ויטוריו סטוררו, הצלם הגדול ביותר בעולם (״אפוקליפסה עכשיו״, ״הקיסר האחרון״, ״אדומים״), ינוקא בן 74. וסטוררו הצליח לשכנע את אלן, לראשונה בקריירה שלו, לצלם את הסרט במצלמות דיגיטליות (סטוררו ואלן כבר עובדים יחד על הסרט הבא). עצם העובדה שבגיל 80, אחרי כ-48 סרטים, וודי אלן עדיין עושה משהו ״לראשונה״, מסעיר בעיניי ומוכיח שלפחות על הסט, אם לא על הנייר, אלן לא חושש לקחת סיכונים ולהיכנס לטריטוריות שהוא לא מכיר.

אלן תמיד חיפש צלמים גדולים שיעבדו לצידו. מבחינתי, ״קפה סוסייטי״ הוא כמו ״מה שעובד״, בו הוא שיתף פעולה עם הצלם האריס סאבידס, או ״כל דבר אחר״, שיתוף הפעולה הראשון שלו עם דריוש קונדג׳י (שמאז הפך לצלם די קבוע שלו), סרטים שאני זוכר אותם יותר בזכות השוטים מאשר בזכות העלילה או הבדיחות. וכך גם כאן: סטוררו, שכבר הרבה זמן לא עשה משהו שהגיע אל חופינו, ממשיך להבריק עם תאורה ותנועות מצלמה, ומעניק לסרט מראה עשיר וגדוש (ואחרי שנים של עבודה מהירה וזולה, זה הסרט הראשון של אלן שחורג מהתקציב שלו, כי סטוררו – כל הוליווד יודעת – עובד נורא לאט). ולפחות מבחינה ויזואלית הסרט הזה הוא תענוג.

אבל לא רק. אלן הוא עדיין אשף מילים. הוא כבר לא משחק בסרטיו, אבל ב״קפה סוסייטי״ הוא עושה את הקריינות, וכרגיל אלן של השנים האחרונות מניח את הסיפור בזריזות, מריץ נקודות מפנה קדימה ומגיע בחיפזון ובחוסר סבלנות אל נקודות המפגש של הדמויות – הפגישה, ההתאהבות, הפרידה והקאמבק. בין לבין הוא נותן לדמויותיו, אותן הוא לא טורח לפתח באמת, לא מעט משפטים לפנתיאון. ״קפה סוסייטי״ הוא למעשה סיטקום, בו כל דמות מייצגת ערך ונצמדת אליו עד הסוף, מבלי לעבור תהליכי שינוי (רק דמותה של קירסטן סטיוארט עוברת שינוי, לפחות חיצוני), אבל עם הזדמנות להיתקל בכל פעם בסיטואציה חדשה שתוציא ממנה תגובה קומית צפויה ומשעשעת. התוצאה, לפיכך, סובלת מכמה וכמה פיצולי אישיות: מצד אחד תסריט לקוי, אבל מצד שני, הוא גדוש בפניני לשון שהם כולם מחוות לתור הזהב של הקומדיה ההוליוודית (ובעיקר להומור של בילי וויילדר); מצד אחד, סיפור חפוז, אבל מצד שני, הוא זוכה להפקה מושקעת ויוקרתית, מהסוג שאלן לא הרים מאז הימים בהם עבד עם סוון ניקוויסט. וכך, ״קפה סוסייטי״, שהיה יכול להיקרא בעברית ״דור האספרסו״, הוא בה בעת גם סרט זניח וגם סרט משמעותי. ושני השוטים האחרונים, עם הדיזולב היפהפה ביניהם, מזכירים לנו שאלן – למרות שאנחנו אוהבים בעיקר לצטט את מילותיו – עדיין חושב קולנוע.

הערת אגב: בגיל 80, אחרי שהפך לבמאי היהודי המוכר בעולם, מי שסרטיו מציגים דמויות יהודיות והוא כמעט בעל הבית של ההומור היהודי באמריקה, מגיע הסרט הזה ובו אומרות הדמויות של וודי אלן, לא פעם אלא פעמיים, ש״היהודים לא מאמינים בעולם הבא״ (כתגובה לדמות יהודית שמחליטה להתנצר לפני מותה), ו״אם היהודים היו מאמינים בעולם הבא אולי הם היו משיגים יותר קליינטים״. בגיל 80, זה מה שוודי אלן יודע על יהדות? כמה מאכזב. מילא להיות אתאיסט, אבל סתם בשביל ההשכלה הכללית לא צריך אפילו לדבר עם רב, צריך רק לפתוח סידור תפילה. מושג העולם הבא הנוצרי והעולם הבא היהודי שונים זה מזה, אבל ליהודים יש בהחלט אמונה גדולה בעולם הבא, פרט שאלן יגלה בתחקיר הביוגרפי שלו, אני מקווה, רק בגיל 120.

ציוץ