״יחידת המתאבדים״, ביקורת
״יחידת המתאבדים״. הכל שגוי
מדי פעם יוצא לי לכתוב כאן בהערכה מסוימת על המנגנון ההוליוודי. בתור מי שמגדיר את עצמו ״אוטריסט״, מבקר שמייחס את רוב המשקל של הצלחות הסרט, כשלונותיו ורעיונותיו לבמאי, אני חייב מדי פעם להודות בכך שלפחות במערכת כה תאגידית כמו הוליווד, לפעמים למכונה עצמה יש לא פחות השפעה על התוצאה הסופית. בשנים האחרונות אני מזכיר את זה כמעט בכל התייחסות לסרטים של פיקסאר ושל מארוול. בראש שתי הישויות המסחריות האלה עומדים אנשים מוכשרים, בעלי חזון ודומיננטיים מאוד, שמומחים במיקרו-ניהול, ושדואגים שכל פרט שיוצא ממפעלם יעמוד בסטנדרט שלהם. לכן, למעט יוצאים מן הכלל, יש דמיון מסוים בין כל הסרטים שלהם, לא משנה מי הבמאי שחתום עליהם, וגם איכות עקבית. במקרים של פיקסאר ומארוול, האוטר האמיתי של הסרטים האלה הוא מי שעומד בראש האולפן, ובכך שתי החברות האלה מזכירות כיום את האופן שבו עבדו כל האולפנים ההוליוודיים בשנות השלושים והארבעים, הנחשבים לימי תור הזהב שלהם.
ובכן, צריך לדבר כעת על הדבר האיום שקורה בחדרי ההנהלה של אולפני וורנר. כי זה הצד השני של מגע הזהב הזה: מערכת ניהולית ותוכנית שלא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. כש״איש הפלדה״ ו״באטמן נגד סופרמן״ נפלו מהשמים והביכו אותנו, הפנינו אצבע מאשימה לכיוונו של זאק סניידר. אבל עכשיו מגיע ״יחידת המתאבדים״, סרט נוסף מיקום הקומיקס של הוצאת די.סי, עליו חתום דיוויד אייר כבמאי וכתסריטאי (והוא אף הביא איתו את הצלם שלו) והסרט הזה כה נוראי, מכל אספקט אפשרי, שכבר אי אפשר להטיל את האשמה רק על סניידר. זו כבר בעייה מערכתית. יש מערכת הפקתית של ראשי האולפן שיושבת על התכנים של סדרת הסרטים הזאת, הוגה אותה, מאשרת אותה ומוציאה אותה אל הפועל, וזה הסרט השלישי ברציפות שאי אפשר שלא לראות, בהשתוממות מוחלטת, איך כל החלטה קריאטיבית שהמערכת הזו מקבלת היא ההחלטה השגויה. זה כה נורא, עד שאין לי אלא לתהות האם יחידת המתאבדים אינו הכינוי של שדרת הניהול הנוכחית של וורנר, שפשוט נראה כאילו הם כבר עושים לעצמם נזק, כמעט במכוון. זו כבר לא תקלה, זו מדיניות.
״יחידת המתאבדים״ היה אחת מחוויות הצפייה הכי נוראיות שהיו לי השנה. למראה הסרט הזה, אני כבר יכול לראות איך אני יכול עוד איכשהו להגן על ״באטמן נגד סופרמן״ (חוויית הצפייה השניה הכי נוראית). ״יחידת המתאבדים״ עיצבן אותי בשעת הצפייה, ומאוד העציב אותי ביציאה ממנו. סרט אקשן קיצי לא אמור להיות ככה. אני די משוכנע שאף אחד לא הוציא מזכר אקזקיוטיבי שבו הוא מבקש ש״׳יחידת המתאבדים׳ יהיה סרט עגום, נטול הומור ובלתי מהנה״. כלומר, הסרט הזה הוא טעות. אבל איך, בשם כל החליפות, מגיעים לכזאת טעות, עם כל כך הרבה כסף, וכל כך הרבה אנשים שאמורים להיות חכמים ומנוסים, ואין אף אחד שלחץ על מעצור החירום להגיד: רגע! זה נורא אידיוטי!
דומני שעם ״יחידת התאבדים״, אנשי וורנר/די.סי הסתכלו על ״שומרי הגלקסיה״ של מארוול וחשקו במשהו דומה משלהם, סרט שמתייחס באופן הפוך לאתוס של סרטי הקומיקס וגיבור העל. אל מול הקדושה של סיפורי באטמן וסופרמן, סרט שיש בו יסוד ניהיליסטי, חילוני. מה שנקרא באנגלית, irreverent – סרט חסר כבוד. זה לא עבד. על ״באטמן נגד סופרמן״ אני עוד יכול פה ושם להגן, בעיקר כי אני אוהב את הדמויות האלה, ורוצה למצוא דרך לתמוך בהם, כם כשהבמאי שלהם עושה הכל כדי להרוס אותם. אבל ״יחידת המתאבדים״ מבוסס על קבוצת דמויות שאני לא מכיר. הוא היה אמור להיות ההפך המוחלט. סרט אאוטסיידרי, בסגנונו ובטון שלו. סרט חצוף. כלום. זה סרט שנתפר בכל הכוח אל היקום הסגנוני של סרטי זאק סניידר האחרונים. איך אני יודע שהסרט זה הוא עדות לכשלון מערכתי? ״יחידת המתאבדים״ חוזר שוב ושוב לרגעים שאמורים לחבר אותו לבאטמן, ספרמן ושאר גיבורי העל. זה סרט שכל הזמן מזכיר לנו ששאר עלילות די.סי מתרחשות במקביל. אף במאי ותסריטאי נורמלי לא היה עושה את זה. הוא היה נאחז בניסיון ליצור אלטנרטיבה חדשה לעולם מוכר. אין לי ספק שכל איזכור של באטמן בסרט זו הנחתה של האולפן.
בשבוע שעבר דיברנו על ״ג׳ייסון בורן״ וניסיתי להסביר למה זה סרט שעובד, למרות מגרעותיו הרבות. השורה התחתונה: כי הוא מהנה. ״יחידת המתאבדים״ הוא הדוגמה המובהקת להפך הגמור: סרט שכלום בו לא עובד. למשל:
1. מי הגיבור? מה הוא רוצה? למה הוא רוצה את זה? אנחנו מניחים, על פי הפוסטרים, שהגיבור הוא דדשוט, בגילומו של וויל סמית. אבל ״יחידת המתאבדים״ בנוי באופן משונה: אשת משרד הבטחון (ויולה דיוויס) מחליטה לסחוט כמה מהאסירים האלימים ביותר בבתי הכלא של עולם הקומיקס וללחוץ עליהם כדי להתגייס לטובת המדינה, כדי להציל את העולם שהפסיכופטים האלה דווקא ששים להרוס. וזה לא עובד. חוץ מעניין נדוש של איחוד בין דדשוט ובין בתו, אין שום סיבה אמיתית שבאמת יכולה להפוך את החבורה הזאת לגיבורים. אין רגע שבו המשימה הזאת הופכת אישית עבורם.
2. מי הנבל? לא, באמת. מי הנבל של הסרט? ידוע שסרט פעולה יהיה טוב כמו הנבל שלו. אבל כאן: מה זה? החבורה צריכה לצאת נגד המכשפה, שאני לא יודע מה היא רוצה ולמה. המכשפה היא דמות שהיתה אמורה להיות אחת מחברי ״יחידת המתאבדים״ לפני שהיא התהפכה והפכה – הפתעה! – למרשעת הרסנית. ההגיון אומר שברגע שזה קורה, ברגע שכל התוכנית הזאת מתהפכת דקה אחרי שהיא יוצאת לדרך, מישהו היה מחליט לבטל את כל העסק הזה ולקרוא לבאטמן לטפל בעניין. אבל לא.
3. איפה האקשן? זו היתה האפולוגטיקה הגדולה שלי בקשר ל״ג׳ייסון בורן״: תנו לי שתי סצינות אקשן מעולות, ואסלח על הכל. הרי בשביל זה אנחנו באים לסרטים האלה. קודם כל בשביל האקסטזה, הפעלולנות, הקרקסיות, הלהטוטנות, תחושת ה״וואו״. הסרטים האלה הם קודם כל בידור, ואם הם טובים, יהיה להם גם ערך גבוה יותר, מבחינה רגשית ואולי אף אינטלקטואלית (״האביר האפל״ עשה את זה). ״יחידת המתאבדים״ מגיע עם תקציב ענק, ובלי סצינת אקשן ראויה אחת. אני קורא תיגר על קוראיי לתאר לי סצינה אחת בסרט הזה שהיתה בלתי נשכחת. לא שוט – יש כמה שוטים טובים – סצינה.
4. הומור. אם זה באמת אמור להיות הסרט שאמור להיות האלטרנטיבה לכבדות האינהרנטית של סופרמן ובאטמן, איפה הבדיחות? אה, כן: את התסריט כתב דיוויד אייר, אחד התסריטאים הכי כבדים ונטולי הומור בהוליווד. יכול להיות שהוא כתב בדיחות, אבל הן לא הצחיקו.
אבל בואו נדבר רגע על הג׳וקר. אחד הנבלים בביבליוגרפיה של באטמן הוא הרידלר (Riddler). אנחנו יודעים לזהות אותו, כי הוא מרבה לחוד חידות. זה מה שהוא עושה. מולו יש את הג׳וקר. מלשון Joke, בדיחה. הוא, על פי הגדרת הדמות, אמור לספר בדיחות. ג׳ק ניקולסון היה ג׳וקר בדחן שכזה. כריסטופר נולן המציא ג׳וקר קצת אחר: כמו שהג׳וקר בחליפת הקלפים יכול להיות קלף פרוע, בלתי צפוי, כך הג׳וקר של נולן היה מישהו שקשה להכריע האם הוא שפוי או מטורף. הוא מישהו שידע לקרוא תגר על מערכות החוקים החברתיות ולהכניס אליהן כאוס. אבל מי הוא הג׳וקר של דיוויד אייר? הוא לא בדחן, והוא לא אנרכיסט. הוא סתם מישהו שעושה רעש ובלאגן ללא הצדקה. סתם פסיכופט. זו לא הדמות.
ואם כבר אנחנו עוסקים בג׳וקר: מה הוא בכלל עושה בסרט? הוא לא אחד מיחידת המתאבדים (טעות), והוא לא הנבל נגדו הם נלחמים (טעות עוד יותר גדולה!). הוא סתם הסיידקיק הלא מוסבר בסרט.
הג׳וקר של ג׳ארד לטו והרלי קווין בביצוע מרגו רובי, הן שתי דמויות היפר-אקטיביות וחצופות, שדווקא יכול להיות מעניין איך הן יהיו בידיהם של תסריטאים ובמאים שחושבים על כל העולם של וורנר/די.סי אחרת לגמרי מאיך שזה נראה כרגע. בסרט הזה הם לא קשורים לכלום.
ההחמצות ב״יחידת המתאבדים״ כה משונות שאני תוהה איך הן קרו. הרי כל מה שכתוב כאן ידוע היטב לכל. אז מה היתה התוכנית שהניבה סרט כזה – אפל, כבד, נטול הנאה? וזו ההחמצה, כי בעולם של הוליווד והקומיקס של ימינו, יש מקום לחבורה כזאת. אם יש רעיון אחד שחוזר בסרט לכל אורכו הוא שהממשל האמריקאי הוא הנבל האמיתי בסיפור. הוא זה שסוחט, מאמן ומחמש חבורת טרוריסטים, כדי להילחם באיום גדול יותר. זה כמו גרסת הקומיקס לסיפור שבו הממשל האמריקאי מממן ומאמן את המוג׳הדין באפגניסטן כדי להפיל את הכיבוש הסובייטי ואז רואה את הגוף הזה הופך לטאליבן ולאל-קאעידה. סרט קומיקס על צמיחת אל-קאעידה הוא בהחלט רעיון חתרני. מתישהו, כשהממשל הנוכחי בוורנר יתחלף, אולי מישהו יצליח להוציא את זה אל הפועל.
